חוקת צרפת 1791
 | |
| החוקה הצרפתית של 1791 | |
| מטרה | קביעת המבנה השלטוני של צרפת |
|---|---|
| מחבר | האספה המכוננת הלאומית |
| חותמים | האסיפה הלאומית (צרפת) |
| מקום יצירה | צרפת |
| תאריך יצירה | 3 בספטמבר 1971 |
| תאריך כניסה לתוקף | 14 בספטמבר 1791 |
| שפות | צרפתית |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של צרפת |
|
הרשות המבצעת
הרשות המחוקקת
פורטל צרפת |
החוקה הצרפתית של 1791 (בצרפתית: Constitution française du 3 septembre 1791) הייתה החוקה הכתובה הראשונה בצרפת, שנוצרה לאחר קריסת המלוכה האבסולוטית של המשטר הישן.[1] אחד העקרונות הבסיסיים של המהפכה הצרפתית היה אימוץ עיקרון של כינון הסכמה באמצעות חוקה וכינון ריבונות העם.
תהליך ניסוח החוקה
מאמצים מוקדמים
בעקבות שבועת מגרש הטניס, האספה הלאומית החלה בניסוח חוקה, תהליך שראתה בו כמטרתה העיקרית.
הצהרת זכויות האדם והאזרח, שאומצה ב-26 באוגוסט 1789, הפכה בסופו של דבר כהקדמה לחוקה שאומצה ב -3 בספטמבר 1791. ההצהרה הציעה הכללות גורפות לגבי זכויות, חירות וריבונות.[2]
ב-14 ביולי 1789 (באותו יום של נפילת הבסטיליה), התכנסה וועדה בת 12 חברים, אשר משימתה הייתה לבצע חלק ניכר מניסוח סעיפי החוקה. במקור היא כללה שני חברים מהמעמד הראשון (שם דה סיסה, הארכיבישוף של בורדו וטאלייראן, הבישוף של אוטון); שניים מהמעמד השני (רוזן קלרמון-טונר והמרקיז דה לאלי-טולנדל); וארבעה מהמעמד השלישי (ז'אן ז'וזף מונייה, האב סייס, ניקולס ברגאס ואיזק רנה גי לה שאפליה).
הצעות רבות הועלו להגדרתה מחדש של המדינה הצרפתית וצורת השלטון שלה, במיוחד בימים שלאחר ליל ארבעה באוגוסט 1789, שבו האספה הלאומית החליטה על ביטול הפיאודליזם. כך למשל, המרקיז דה לאפייט הציע שילוב של המערכות האמריקאיות והבריטיות, והנהלת פרלמנט דו-ביתי, כאשר למלך יש זכות וטו על הרשות המחוקקת, בדומה לסמכות שהוקנתה לנשיא ארצות הברית .
המחלוקות העיקריות התמקדו ברמת הסמכות שתוענק למלך צרפת (כלומר: וטו, וטו זמני או מוחלט) ומהי הצורה שתאגד את פעולת הרשות המחוקקת (כלומר: בית אחד או דו-ביתי ). ועדת החוקה הציעה בית מחוקקים דו-ביתי, אך ההצעה נדחתה ב-10 בספטמבר 1789 (849 נגד –89 בעד) לטובת בית אחד. למחרת, הם הציעו וטו מוחלט אך נדחו שוב (673–325) לטובת וטו זמני, שניתן לעקוף אותו בשלוש הצבעות רצופות בבית המחוקקים.
ועדת חוקה חדשה
בשל חוסר ההסכמות, הוקמה במהירות ועדת חוקה, וכללה את טאלייראן, האב סייס ולה שאפליה מהקבוצה המקורית, וגם חברים חדשים גי-ז'אן-בפטיסט טארגט, ז'אק גיום ת'ורה, ז'אן-ניקולה דמונייה, פרנסואה דניס טרונסה וז'אן-פול ראבו סן-אטיין, כולם בני המעמד השלישי. כפי שציין סימון שאמה, רבים מחברי הוועדה החוקתית היו בעצמם בני אצולה, שרבים מהם עמדו מאוחר יותר בפני הוצאה להורג.
המחלוקת הגדולה ביותר שעמדה בפני הוועדה החדשה הזו הייתה בנושא האזרחות. האם לכל נתין בכתר הצרפתי יינתנו זכויות שוות, כפי שהבטיחה הצהרת זכויות האדם והאזרח, או שמא יהיו הגבלות כלשהן? ימי אוקטובר (5-6 באוקטובר) התערבו והפכו את השאלה לסבוכה הרבה יותר. בסופו של דבר, נערכה הבחנה בין אזרחים פעילים (מעל גיל 25, ששילמו מיסים ישירים השווים לשלושה ימי עבודה) שהיו להם זכויות פוליטיות, לבין אזרחים פסיביים, שהיו להם רק זכויות אזרח. החלטה זו לא הייתה מקובלת עבור צירים רדיקליים כמו מקסימיליאן רובספייר.
ועדת התיקונים
בספטמבר 1790 הוקמה ועדת התיקונים, כאשר מטרתה הייתה לפתור את תפקידה הכפול של האספה הלאומית, אשר שימשה גם כבית מחוקקים וגם כגוף שעסק בגיבוש חקיקה וחוקה. בשל כך לא היה ברור לציבור מתי מתי הצווים שניתנו על ידי האספה היו קשורים לסעיפי חקיקה של עניינים דיומא ומהם הצווים אשר עוסקים בסעיפי חוקה. הרכבה של ועדת התיקונים כלל את אנטואן ברנב, אדריאן דופורט ושארל דה למת. הוועדה הפכה לחשובה מאוד בימים שלאחר טבח שאן דה מארס, כאשר גל של סלידה מתנועות עממיות שטף את צרפת והביא למאמץ מחודש לשמר את סמכויות הכתר. התוצאה היא עלייתם של הפייאנטים, סיעה פוליטית חדשה בראשות ברנב, שניצלה את מעמדה בוועדה כדי לשמר מספר סמכויות לכתר, כגון מינוי שגרירים, מנהיגים צבאיים ושרים.
בספטמבר 1791, ולאחר משא ומתן ארוך מאוד, החוקה התקבלה בחוסר רצון על ידי המלך לואי ה-16. האספה הלאומית הגדירה מחדש את ארגון הממשלה הצרפתית, את האזרחות ואת גבולות סמכויות הממשלה, ופעלה לייצג את האינטרסים של הרצון הכללי. כמו כן האספה ביטלה "מוסדות רבים שפגעו בחירות ובשוויון זכויות".
האספה הלאומית ביססה את כינונה החוקי בממשל הצרפתי על ידי ביסוס קביעותה בחוקה ויצירת מערכת לבחירות חוזרות. אמונתה של האספה במדינה ריבונית ובייצוג שווה באה לידי ביטוי בהפרדת הרשויות החוקתית. האספה הלאומית הייתה הגוף המחוקק, המלך ושרים מלכותיים היוו את הרשות המבצעת והרשות השופטת הייתה עצמאית משתי הרשויות האחרות. ברמה המקומית, החלוקות הגאוגרפיות הפיאודליות בוטלו רשמית, ושטח המדינה הצרפתית חולק למספר יחידות מנהליות, מחלקות ( Départements ), אך עם עקרון הריכוזיות של מערכת הממשל.
תוצאות
האספה, כמנסחי החוקה, חששה שאם רק נציגים ישלטו בצרפת, היא צפויה להיות נשלטת על ידי האינטרס האישי של הנציגים; לכן, למלך ניתנה זכות וטו זמנית כדי לאזן את האינטרסים של העם. באותו אופן, הדמוקרטיה הייצוגית החלישה את סמכותו המבצעת של המלך.
החוקה לא הייתה שוויונית בסטנדרטים של ימינו. היא הבחינה בין אזרחים פעילים בעלי רכוש לבין אזרחים פסיביים עניים יותר.
קית' מ. בייקר כותב במאמרו "חוקה" כי האספה הלאומית התלבטה בין שתי אפשרויות בעת ניסוח החוקה: היא יכלה לשנות את החוקה הקיימת והבלתי כתובה, שבמרכזה שלושת המעמדות של הפרלמנט הכללי, או שהיא יכלה להתחיל מחדש ולכתוב אותה מחדש לחלוטין. האספה הלאומית רצתה לארגן מחדש את המבנה החברתי ולהכשיר את עצמה: בעוד שנולדה מאספת המעמדות של 1789, היא ביטלה את המבנה התלת-ביתי של גוף זה.
עם פרוץ המלחמה ואיום קריסת המהפכה, תפיסות יעקוביניות רדיקליות (ובסופו של דבר רפובליקניות) צברו פופולריות עצומה, מה שהגביר את השפעתם של רובספייר, דנטון, מאראט והקומונה הפריזאית. כאשר המלך השתמש בסמכות הווטו שלו כדי להגן על כמרים שאינם חברי יורה וסירב להקים מיליציות להגנת הממשלה המהפכנית, המלוכה החוקתית הוכחה כבלתי ניתנת לקיום וסופה הגיע למעשה בהפיכת 10 באוגוסט. לאחר ההפיכה כונסה ועידה לאומית, שבחרה את רובספייר לסגנה הראשון; זו הייתה האספה הראשונה בצרפת שנבחרה בזכות בחירה אוניברסלית לגברים. הוועידה הכריזה על צרפת כרפובליקה ב-22 בספטמבר 1792.
- נאומו הארוך ביותר של דה טרייסי בפני האספה המכוננת עסק במצב בסן-דומינג, אשר נקטע שוב ושוב במחיאות כפיים ופורסם בחוברת נפרדת.
- המהפכה הצרפתית
- ממלכת צרפת (1791–1792)
- חוקת ארצות הברית
- חוקת חבר העמים הפולני-ליטאי משנת 1791
קישורים חיצוניים
- "Constitution de 1791". Conseil constitutionnel (בצרפתית). נבדק ב-14 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - Constitution of 1791, University of California, Santa Cruz (in English) (partial only)
- Constitution of 1791: complete text (אורכב 28.11.2020 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
- ↑ Fitzsimmons, Michael P. (2025). The Forgotten Constitution: The Origins, Realization, and Legacy of the French Constitution Of 1791 (באנגלית). Oxford University Press. ISBN 978-0-19-779394-7.
- ↑ Popiel, Jennifer; Carnes, Mark; Kates, Gary (2015). Rousseau, Burke, and Revolution in France, 1791 (2nd ed.). W.W. Norton & Company. p. 29. ISBN 978-0-393-93888-3.
חוקת צרפת 179141891974Q971176