יחסי החוץ של צרפת
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של צרפת |
|
הרשות המבצעת
הרשות המחוקקת
פורטל צרפת |
יחסי החוץ של צרפת (בצרפתית: Politique étrangère de la France) כוללים את קשרי החוץ שמנהלת צרפת מדינות אחרות ועם ארגונים בינלאומיים.
במהלך המאה התשע עשרה בנתה צרפת אימפריה קולוניאלית חדשה שהייתה שנייה רק לאימפריה הבריטית. מעמדה כמעצמה קולוניאלית הושפל במלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871, שסימנה את עלייתה של גרמניה לדומיננטיות באירופה. צרפת נמנתה בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה, אך במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה בידי גרמניה הנאצית, ועברה להתקיים כצרפת של וישי, שהייתה ממשלת בובה של הנאצים אשר שלטה על דרום צרפת ושטחי האימפריה, עד שנכבשה בידי גרמניה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמה מחדש צרפת תחת שלטונו של שארל דה-גול. צרפת של דה גול פעלה לחסום את ההשפעה האמריקאית והבריטית על הקהילה האירופית. מאז 1945 צרפת נחשבת חברה מייסדת באומות המאוחדות, בנאט"ו ובקהילת הפחם והפלדה האירופית (קודמתו של האיחוד האירופי). בעלת הברית העיקרית שלה מאז 1945 היא גרמניה. כחברה מרכזית באו"ם, צרפת מאיישת את אחד המושבים הקבועים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות, והיא חברה ברוב הסוכנויות המיוחדות של הארגון.
צרפת היא גם חברה מייסדת של איחוד מדינות הים התיכון ולה פרנקופוני, וממלאת תפקיד מפתח, הן בעניינים אזוריים והן ברמה הבינלאומית.
יחסים עם המעצמות
ארצות הברית
ערך מורחב – יחסי ארצות הברית-צרפת
היחסים הבילטרליים בין ארצות הברית לצרפת מתקיימים מאז 1776. אז צרפת הייתה בעלת הברית הראשונה של ארצות הברית. יחסים אלה ידעו עליות ומורדות, אך נשארו בדרך כלל טובים.
עם התמוטטותה הפתאומית של צרפת באביב 1940 והקמת צרפת של וישי, חששה ארצות הברית כי הגרמנים יוכלו להשתלט על הצי הצרפתי הגדול ולנצל את המושבות הצרפתיות מחוץ לצרפת ולכן שמרה על יחסים עם צרפת של וישי. בסוף 1942, ארצות הברית ניתקה את יחסיה עם צרפת של וישי לאחר שגרמניה השתלטה על שטחים אשר בשליטת וישי, וממשלת וישי הפכה לממשלת בובות נאצית בפועל.
היחסים בין הנשיא רוזוולט לבין מנהיג צרפת החופשית, שארל דה גול, היה מתוחים, עקב סירובו של דה גול להשתתף בפלישה לנורמנדי ב-יוני 1944. אחרי הפלישה המוצלחת לנורמנדי, האמריקאים ידעו כי זה רק עניין של זמן עד שגרמניה הנאצית תאבד את צרפת כולה ודווייט אייזנהאואר נתן את מילתו לצרפתים כי פריז תשוחרר בידי הצבא הצרפתי של דה גול וכי לאמריקאים אין כל עניין בה.
במרץ 2003, התנגדה צרפת יחד עם גרמניה, סין ורוסיה להצעה באו"ם אשר תסמיך פלישה אמריקאית לעיראק שהחלה את מלחמת עיראק. במהלך המלחמה, שר החוץ הצרפתי דומיניק דה וילפן היה מבקר בולט של מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש בעיראק.
ניסיונות פומביים בארצות הברית להחרים סחורות צרפתיות כנקמה על "העוינות" הצרפתית כלפי ארצות הברית התגלו בסופו של דבר, כחסרי השפעה. זעזוע הדעה האמריקאי כלפי צרפת במהלך ההיערכות לפלישה לעיראק נבע בעיקר מכך שצרפת החליטה שלא להשתתף במלחמה. עם התקדמות המלחמה בעיראק, החלו היחסים בין שתי האומות להשתפר.
הממלכה המאוחדת
- ערך מורחב – יחסי הממלכה המאוחדת-צרפת
יחסים בין שתי הארצות החלו עוד לפני פלישתו של יוליוס קיסר לגאליה, כאשר שתי הטריטוריות אוכלסו בשבטי קלטים, אשר הקשרים ביניהם היו רופפים, אך הם נלחמו ברומאים כאויב משותף. מערכת היחסים המשיכה כאשר שתי הארצות נשלטו על ידי האימפריה הרומית והן היו פרובינקיות רומיות.
היחסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות הם לבביים ומתאפיינים בשיתוף פעולה, בצל חששות שקיימים בשני הצדדים על רקע חילוקי דעות היסטוריים ואי הסכמות בין מנהיגי שתי המדינות שהתעוררו בשנים האחרונות, נשיא צרפת ז'אק שיראק וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. הסופר הצרפתי ז'וזה אלן פרלון (Jose-Alain Fralon) הגדיר את היחסים בין שתי המדינות על ידי כך שתיאר את הבריטים כ"אויבינו האהובים ביותר". טוני בלייר זוכה ליחס של פרנקופיל בתקשורת הצרפתית ונשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי היה ידוע בשאיפתו להפוך את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) ל"הסכמה הידידותית" (Entente amicale).
היחסים בין שתי המדינות השפיעו רבות על ההיסטוריה של שתיהן במשך מאות שנים. מספרם של הצרפתים החיים בממלכה המאוחדת מוערך בכ-350,000 איש ומספרם של הבריטים החיים בצרפת מוערך בכ-400,000 איש.
כאשר התפטר שארל דה גול ב-1969, החל ממשל חדש בראשותו של ז'ורז' פומפידו להתוות דרך למערכת יחסים ידידותית יותר כלפי בריטניה. פומפידו חש שהמשבר הכלכלי שהתחולל באירופה בשנות השבעים מצריך את הצטרפותה של בריטניה וקידם בברכה את כניסתה של בריטניה לשוק ב-1973.
יחסיהן של שתי המדינות חזרו להיות מתוחים בתקופה שלפני מלחמת עיראק ב-2003. בריטניה ובעלת בריתה, ארצות הברית, דגלו בהחלטיות בשימוש בכוח כדי למגר את שלטונו של סדאם חוסיין, בעוד שצרפת, יחד עם סין, רוסיה ומדינות נוספות, התנגדה בחריפות לפעולה שכזו, והגיעו הדברים לידי כך שנשיא צרפת, ז'אק שיראק איים להטיל וטו על כל הצעת החלטה שתוגש למועצת הביטחון של האו"ם. בכל אופן, למרות חילוקי דעות אלה, שיראק וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, שמרו על מערכת יחסים חמה ביניהם במהלך תקופות כהונותיהם, גם לאחר שהחלה מלחמת עיראק. שתי המדינות עמדו על חשיבותה ההיסטורית של ההסכמה הלבבית ועל התפקיד שלה במהלך המאה ה-20.
רוסיה
- ערך מורחב – יחסי צרפת-רוסיה
בשנת 1902 כרתה יפן ברית צבאית עם הממלכה המאוחדת, שכונתה הברית האנגלו-יפנית. בתגובה, רוסיה פעלה עם צרפת להתנער מההסכמים להפחתת הכוחות הצבאיים במנצ'וריה. ב-16 במרץ 1902 נחתם הסכם הדדי בין צרפת לרוסיה. מאוחר יותר נלחמה יפן ברוסיה במלחמת רוסיה–יפן, ואילו צרפת נשארה נייטרלית בסכסוך הזה.
בשנים 1908–1909, במהלך משבר בוסניה, סירבה צרפת לתמוך ברוסיה נגד אוסטריה וגרמניה. העדר העניין הצרפתי בתמיכה ברוסיה בתקופת משבר בוסניה היה נקודת השפל ביחסים בין צרפת לרוסיה. זאת נוסף על ניקולאי השני, קיסר רוסיה, שלא עשה כל מאמץ להסתיר את סלידתו מחוסר התמיכה ממי שהייתה אמורה להיות בעלת הברית מספר אחת שלו. ניקולאי התייחס ברצינות לביטול הברית עם צרפת. קישור נוסף בין צרפת ורוסיה היה אינטרס כלכלי משותף. רוסיה ביקשה תיעוש, אך חסר היה לה את ההון לעשות זאת בעוד הצרפתים היו מוכנים להלוות את הכסף הדרוש למימון התיעוש של רוסיה. ב-1913 השקיעו המשקיעים הצרפתים 12 מיליארד פרנק צרפתי בנכסים רוסיים והפכו את הצרפתים למשקיעים הגדולים ביותר באימפריה הרוסית. התיעוש של האימפריה הרוסית היה בחלקו תוצאה של זרם עצום של הון צרפתי לאימפריה.
היחסים הבילטרליים של צרפת עם ברית המועצות חוו עליות וירידות דרמטיות עקב פלישת הצבא האדום לצ'כוסלובקיה וברית צרפת עם נאט"ו. מנהיג ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, ביקר בצרפת באוקטובר 1985 כדי לאחות את הקרעים ביחסי ארצו עם צרפת. אף על פי כן, נמשכה פעילותה הבילטרלית של צרפת עם נאט"ו, דבר שהחריף את היחסים בין צרפת לברית המועצות.
לאחר נפילת מסך הברזל, היחסים הבילטרליים בין צרפת לרוסיה היו חמים תחילה. ב-7 בפברואר 1992 חתמה צרפת על הסכם דו-צדדי, בהכרת רוסיה כיורשת ברית המועצות. כפי שתואר על ידי משרד החוץ הצרפתי, היחסים הבילטרליים בין צרפת לרוסיה חזקים עד עצם היום הזה.
במלחמת גאורגיה–רוסיה ב-2008 לא התעקש ניקולא סרקוזי על שלמותה הטריטוריאלית של גאורגיה. יתר על כן, לא היו מחאות צרפתיות כאשר רוסיה לא צייתה לעסקתו של סרקוזי לסגת מגאורגיה ולהכיר בריבונותה[1].
יחסים עם מדינות אחרות
גרמניה
- ערך מורחב – יחסי גרמניה-צרפת
יחסי גרמניה-צרפת הם מערכת יחסים מורכבת בין הממשלות והעמים של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ושל הרפובליקה הצרפתית.
מוצאן של צרפת ושל גרמניה הוא מהאימפריה הפרנקית שהוקמה בשנת 481 לספירה. עם מותו של לואי החסיד מלך האימפריה הפרנקית ב-840 לספירה, תבע בנו הבכור, לותאר הראשון, בעלות על קיסרות אביו ותמך בהמלכתו של אחיינו פפין השני(אנ') כמלך אקוויטניה. לאחר שאחיו של לותאר, שארל הקירח ולודוויג הגרמני הביסו אותו בקרב על פונטני בשנת 841 וחתמו על שבועת שטרסבורג (842), הסכים לותאר למשא ומתן.
כך נחתם חוזה ורדן שהפך את האימפריה הפרנקית לשלוש ממלכות: פרנקיה המערבית ששוכנת כיום בשטחי צרפת, פרנקיה המזרחית ששוכנת כיום בשטחי גרמניה ופרנקיה התיכונה ששכנה בשטחי שתי המדינות ובשטח שכיום נמצא בשליטת איטליה.
פרנקיה התיכונה שקעה במהירות ותוך כ-50 שנים חולק שטחה בין פרנקיה המזרחית לפרנקיה המערבית ושתי המדינות שלטו ללא עוררין על שטח רב במערב אירופה. שיטת המשטר פיאודליזם התפתחה במדינות אלו ושתי המדינות התנהלו באותה הדרך. עם זאת, בשתי המדינות התפתחו שתי תרבויות שונות לחלוטין. השלטון הצרפתי היה מונרכיה אבסולוטית שניהלה שלטון עוצמתי, והחלוקה המנהלית של צרפת הייתה למחוזות. לעומת זאת, בגרמניה השלטון המרכזי שקע ככל שעבר הזמן והיא חולקה לממלכות קטנות שנשלטו על ידי האימפריה הרומית ה"קדושה" כפדרציה רופפת.
המהפכה הצרפתית הובילה לגל לאומני בצרפת ועקב כך ניסתה המדינה לתבוע שטחים נוספים מפרוסיה. הנהגת צרפת חששה מפרוסיה עקב התחזקותה המהירה באותו זמן.
היחסים בין צרפת לפרוסיה היו תמיד עוינים ושתי המדינות נלחמו אחת כנגד השנייה במלחמת שבע השנים ובמלחמת צרפת–פרוסיה. התקופה הנוראה ביותר ביחסים בין שתי המדינות הייתה תחילת המאה ה-20, כאשר שתי המדינות נלחמו במלחמת העולם הראשונה, עקב סיפוח אלזס ולורן לגרמניה. גרמניה הובסה במלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר הוקמה לאחריה. בהסכמי השלום של 1919 נקמו הצרפתים בגרמנים, וגרמניה הפסידה את כל מושבותיה מעבר לים, החזירה את אלזס-לורן לצרפת והתחייבה למסור שטחים רבים במזרח המדינה לפולין. צרפת נלחמה נגד גרמניה גם במלחמת העולם השנייה, כשהיא מובסת ונכבשת על ידי גרמניה הנאצית. לאחר תקופת הרייך השלישי צרפת וגרמניה חידשו את יחסיהן בניסיון להימנע מאסונות נוספים ומלחמות נוספות.
כיום מאופיינים יחסי גרמניה-צרפת בקרבה עקב היותן מדינות מרכזיות בגוש האירופי וחלק בלתי נפרד מהנהגתו.
ישראל
- ערך מורחב – יחסי ישראל–צרפת
בחורף 1939–1940 יזם ד"ר נחום גולדמן הקמת גדוד יהודי שיפעל במסגרת צבא צרפת. הוא נשא ונתן בנושא זה עם השר ז'ורז' מנדל, ועם ראש הממשלה ושר הביטחון אדואר דאלאדיה, והממשלה נתנה הסכמתה, אלא שתבוסת צרפת לגרמניה הביאה לגניזת היוזמה.
הקשר המשמעותי הראשון בין הנהגת היישוב היהודי לבין צרפת התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1940–1944, כשצרפת הייתה כבושה בידי גרמניה. דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית, הביע את הערכתו לשארל דה גול, מנהיג תנועת צרפת החופשית, והביע בפניו את תקוותו שצרפת תפעל לקידום השאיפות המדיניות של העם היהודי בארץ ישראל. במקביל, נציגים של 'צרפת החופשית' ביקרו ביישוב היהודי ונחשפו למפעל הציוני. במרס 1941 העלתה הסוכנות תוכנית להקמת 'בריגאדה יהודית ארץ-ישראלית', שאמורה הייתה להיות מורכבת משישה גדודים ובהם כ-2,500 לוחמים, שתשרת במסגרת כוחות 'צרפת החופשית'. התוכנית נפלה בשל התנגדותו של הגנרל ז'ורז' קאטרו, מפקד כוחות 'צרפת החופשית' במזרח-התיכון. קאטרו חשש מקשיים שיעורר הדבר עם הבריטים, וכן שהדבר ינוצל תעמולתית על ידי ממשלת וישי, שתציג את דה-גול כ'מכור ליהודים'[2]. ביטוי אחר לקשר הייתה התקנת תחנת רדיו חשאית בביתו של דוד הכהן בחיפה, אשר שידרה שידורי תעמולה לכוחות ממשלת וישי בסוריה ובלבנון, טרם המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. התחנה, שכונתה 'רדיו לבאנט צרפת החופשית', הופעלה על ידי אנשי ההגנה, והשידורים נעשו על ידי קצינים צרפתיים מכוחות צרפת החופשית.
בתחילת שנת 1954 הודח מתפקידו שליט סוריה, אדיב שישקלי, שנטה להפעיל מדיניות פרו-צרפתית ובנובמבר אותה שנה נפתח מרד נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. תגובת הנגד הצרפתית כלפי המורדים האלג'יריים הובילה את צרפת לעימות דיפלומטי עם העולם הערבי בכללותו[3]. בשנת 1955 סבר שר הפנים של צרפת, מוריס בורז'ס-מונורי, שמקור הצרות באלג'יריה הוא בגמאל עבד אל נאצר והחל ליזום קשר עם ישראל. במאי 1955 שיגר דוד בן-גוריון את שמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון אל פייר קניג, שר ההגנה באותה תקופה. ופייר קניג שהיה ידוע כאוהד ישראל, שקיבל אותו בלבביות, הורה לפתוח את מחסני החירום של צרפת ולספק לישראל את מבוקשה: טנקים, מטוסים, תותחים וציוד מכ"ם[4]. לאחר פרסום דבר עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955 התהדק הקשר[5].
אף על פי שמשרד החוץ הצרפתי(אנ') התנגד לבקשת ישראל לנשק, הן בשל תמיכתו המסורתית בערבים והן מתוקף ההצהרה המשולשת שצרפת הייתה שותפה לה, משרד ההגנה הצרפתי החליט להיענות לבקשה החוזרת של ישראל לברית צבאית ובשלהי 1955 נחתמו עסקאות הנשק הראשונות. משרד החוץ הביע את התנגדותו הרבה להידוק הקשרים הצבאיים עם ישראל והזהיר את ראשי המדינה שברית עם ישראל תגרום לאובדן מעמדה של צרפת בעולם הערבי. אולם בפברואר 1956, שר החוץ הצרפתי, קריסטיאן פינו, הצטרף למחויבות והאמפתיה הגדלה של הממשל כלפי ישראל וסיים באופן רשמי את אמברגו הנשק משנת 1950. פינו היה נתון בין לחץ דעת הקהל שהייתה אוהדת לסיוע לישראל, לבין עמדת עוזריו במשרד החוץ שהתנגדו לכך שצרפת תהיה הגורם היחיד שיסייע לישראל, ובכך ידחוף את מדינות ערב להשפעה של ברית המועצות[6].
בנובמבר 2011, הכריז סרקוזי כי הוא "הנשיא הצרפתי הכי פרו ישראלי"[7]
סרקוזי ביקר בישראל בשנת 2008 וכך עשה גם יורשו, הנשיא פרנסואה הולנד, ב-2013.
בינואר 2016 הניע משרד החוץ הצרפתי את יוזמת השלום הצרפתית, שמטרתה כינוס ועידת שלום בינלאומית בפריז שתניע מחדש את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
ב-16 ביולי 2017 טס ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לביקור רשמי בצרפת, לרגל 75 שנה לגירוש יהודי צרפת במלחמת העולם השנייה. נתניהו התקבל בחום על ידי נשיא צרפת עמנואל מקרון[8]
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל צרפת | ||
הערות שוליים
- ^ THE FOREIGN POLICY OF NICOLAS SARKOZY
- ^ פינקוס, 2005, עמ' 58
- ^ שרביט, 2008, ע' 1033
- ^ יוסף עבו עברון, ביום סגריר, הוצאת אור פז, עמ' 15-33, אתר עמלנט
- ^ יצחק בר-און, לידתה ונפילתה של ידידות: יחסי צרפת-ישראל 1956–1967, בתוך: מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 35, סתיו-חורף תשנ"ב, עמ' 73
- ^ א. גלי, יחס צרפת לישראל יידון מחר בשיחת פינו-צור, דבר, 1 ביולי 1956
- ^ ישראל היום 24.11.11, עמוד 5
- ^ "בחיבוק ונשיקה: כך התקבל נתניהו בארמון האליזה • צפו - כיכר השבת". כיכר השבת. נבדק ב-2017-07-17.
