חמת ארמטורות ויציקות
שגיאות פרמטריות בתבנית:חברה מסחרית
שימוש בפרמטרים מיושנים [ אנשי מפתח ]
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה פרטית |
| תקופת הפעילות | 1944–הווה (כ־80 שנה) |
| חברת אם | קבוצת חמת (100%) |
| משרד ראשי | אשדוד |
| מוצרים עיקריים | ברזים |
| רווח | 26.0 מיליון ש"ח (2013)[1] |
| אנשי מפתח | רועי רגרמן (מנכ"ל) |
| hamat.co.il | |
חמת ארמטורות ויציקות בע"מ (ידועה בקיצור כחמת) היא חברה ישראלית המתמחה בייצור ברזים. בעבר הייתה פעילה בתחומים נוספים בתעשיית המתכת (ראו להלן). החברה היא חברה בת של קבוצת חמת הנסחרת בבורסה בתל אביב.
היסטוריה
הקמת המפעל והתרחבותו
החברה החלה את דרכה כ"חמת חברת יצרני מכשירים ומכונות" בדירה שכורה בגבעת הרצל בתל אביב, כמפעל שייצר ברזים ופרזול לנגרות בניין.[2] בשנת 1944 היא אוחדה עם מפעל ברזל של "סולל בונה" בנחלת יצחק, שהוקם בימי מלחמת העולם השנייה לצורך ייצור נשק ומוקשים עבור הצבא הבריטי,[3] וייצר בנוסף קונסטרוקציות ברזל לבניינים.[2] המפעל המאוחד התמקם בנחלת יצחק וקיבל את השם "חמת". בשנת 1944 הוכללה החברה בחברת הבת של "סולל בונה", "כור".[4]
המפעל עסק בין השאר בעיבוד ברזים שנוצקו במפעלי וולקן[2]. בשנת 1949 היו במפעל שלוש מחלקות: מחלקה לברזל בניין, כולל מסגרות לחלונות, עמודי חשמל, מריצות, ארגזי בניין, ומכלים שונים כמו דליים וכדי חלב, מחלקת מכונאות המייצרת ברזים ושסתומים ומחלקת פרזול שייצרה בין השאר מסמרים וצירים[3]. כן יוצרו במפעל מנעולים[5]. באותה שנה נפתחה מחלקה רביעית, שהייתה לחברת הבת חמה, שעסקה בציפוי ניקל כרום והייתה כוונה להתחיל לייצר סכו"ם[3]. עד שנת 1952 נוספו למוצרי המפעל גם אתים ומעדרים.[6]
בשנים 1949-1947 התקיים במפעל בנחלת יצחק מכון הציפויים של התעשייה הצבאית בו עסקו בציפוי והשחרה של כלי נשק שיוצרו על ידי מפעלי התעשייה הצבאית.[7]
באמצע 1947 הועסקו במפעל 170 עובדים,[8] ב-1949 כ-210 עובדים,[3] ובשנת 1952 הועסקו במפעל כ-450-430 עובדים, כולל כ-40 עובדים של חמה,[9] ותוצרתו היוותה 60% משוק הפרזול והאינסטלציה בישראל באותה עת.
המעבר לחולון
בשנת 1952 החלה העברת המפעל לשטח של 84 דונם הממוקם בחולון.[6] בשנת 1956, בשיתוף עם משקיעים מסקוטלנד ועל פי הסכם עם חברת אליונט הבריטית, הוקמה חברת בת בשם "סימת" לייצור מכונות,[10] כגון מקצועות, משחזות, מחרטות, מכונות ניקוב ומכבשים.[11][12] בשנת 1957 זכתה חמת בפרס קפלן על העלאת הפריון במחלקת המסמרים.[13] בשנת 1958 הופרדה חברת האם, "כור", מ"סולל בונה". בשנת 1960 החל במפעל מהלך של שיתוף העובדים בהנהלה.[14] בשנה זאת חמת רכשה את מפעל ב. פורטנוב ושילבה את עסקיו במפעלה בחולון. כן הוקם מפעל לסכו"ם בשם "חמה" בשיתוף עם משקיע יהודי מאנגליה.[15] המחלקה הגדולה ביותר בתקופה זו הייתה מחלקת הקונסטרוקציה שביצעה עבודות, בין השאר, עבור המוביל הארצי, חברת החשמל, חברת פוספטים בנגב, נמל אשדוד ומפעלי ים המלח. עם זאת, המחלקה הבולטת ביותר הייתה מחלקת האינסטלציה שהצליחה לייצא לארצות הברית ברזים בהיקף משמעותי.[10]
קשיים כלכליים
בשנים 1963-61 בוצעו בחמת השקעות גדולות, שמומנו על ידי הלוואות ומענקי פיתוח של הממשלה, שהרחיבו את הייצור של חמת[10] ל-400 טון לחודש לעומת 30 טונות בלבד שש שנים קודם לכן.[16] חלק מההשקעות התבררו כלא כלכליות, והוצאות המימון שהגיעו עד כדי 50% מהוצאות החברה הפכו אותה מחברה שהייתה מהיסודות הרווחיים של "כור", לחברה הנתמכת על ידי "כור". דו"ח של מבקר ההסתדרות מצא שעל כל פועל ייצור מעסיק המפעל עובד בשירותים ומנהל, שאין לחברה תוכנית ארגונית, ושאין פרוטוקולים של ישיבות הנהלה שהחליטו על השקעות, שחלקן היו מועדות מראש לכישלון.[17] מחלקת הקונסטרוקציה הייתה המפסידה ביותר, בעוד מחלקת הברזים הייתה הרווחית ביותר ומחלקת יציקות לחץ (פרזול) שמרה גם היא על רווחיות.[18] לאחר תקופה של הזמנות גדולות בראשית שנות ה-60 מצאה את עצמה מחלקת הקונסטרוקציה במצב של אבטלה סמויה וחוסר יכולת להתחרות, עד שמפעלים הסתדרותיים קנו תוצרת ממפעלים אחרים ולא מחמת.[19] רבות מהעבודות שבכל זאת התקבלו נעשו במחירי הפסד. המפעל פיטר 120 עובדים וירד לגודל של 470 עובדים.[20] בשנת 1967 הוחלט להפוך את "חמה" לחברה עצמאית ולהיפטר ממפעל הפרזול, ולרכז את חמת סביב מחלקות הקונסטרוקציה, הברזים והמכונות (בחברת הבת סימת). לגבי מחלקת הקונסטרוקציה הושג הסכם לשיתוף פעולה וחלוקת שוק עם "וולקן".[21]
התמקדות בתחום הברזים
בסוף שנות ה-60 הוחלט למזג את מפעלי המתכת השונים של "כור", בהם מפעל הקונסטרוקציה של חמת, לחברה אחת: "כור מתכת".[22][23] בעקבות זאת, נשארה חמת ממוקדת בייצור ברזים בלבד.
בשנות ה-60 הייתה מתחרתה העיקרית של חמת בתחום הברזים חברת "דמט", שמוצריה נחשבו ליותר איכותיים. מוצרי "חמת" שווקו על ידי "סולכור", חברת השיווק של "כור", ולקידום מכירותיה של "חמת" נהגו אנשי "סולכור" להצמיד את מכירת הברזים של "חמת" עם אמבטיות של "וולקן".[24] במשך השנים קמו מתחרים רבים ל"חמת" - יצרנים מקומיים ויבואנים.
תחת חברת "מרחב"
כור הכלילה את חמת ביחד עם חרסה בחברת בת בשם "מרחב-מרכז חומרי בניה וקרמיקה", שבשנת 2013 שינתה את שמה ל"קבוצת חמת". בתחילת 1993 הנפיקה "כור" את "מרחב" בבורסה לניירות ערך בתל אביב,[25] ובשנת 1999 מכרה את יתרת אחזקותיה ב"מרחב" לחברת ליפסקי.[26]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דוח תקופתי ושנתי לשנת 2013, עמוד 125, באתר מאי"ה של הבורסה לניירות ערך
- ^ 2.0 2.1 2.2 איך התפתחו מפעלי כור, דבר, 15 בינואר 1947
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 חרושת סולל בונה, דבר, 15 ביוני 1949
- ^ סולל בונה, תנועת העבודה הישראלית
- ^ חרושת כלל הפועלים, דבר, 4 ביוני 1947
- ^ 6.0 6.1 י. אבי עמוס, ביקור בחמת, דבר, 8 באפריל 1952
- ^ יוסי רנרט, תעש במחתרת / ארגון "ההגנה", אתר סיורים בנחלת יצחק
- ^ סיכום החרושת של כלל ההסתדרות, דבר, 4 ביוני 1947
- ^ סולל בונה, דבר, 3 ביוני 1955
- ^ 10.0 10.1 10.2 גידול ניכר בייצור של "חמת", דבר, 18 בדצמבר 1963
- ^ כור מיצר מכונות לעיבוד מתכת, דבר, 22 בנובמבר 1956
- ^ שנתון הממשלה 1959, עמ' 248
- ^ ביח"ר חמת בין מקבלי פרס קפלן, דבר, 4 ביולי 1958
- ^ פועלי חמת ישותפו בהנהלה, דבר, 15 במרץ 1960
- ^ יוקם מפעל לחישול כלי שולחן בקרית גת, דבר, 31 במרץ 1960
- ^ עליה ניכרת בייצוא כור, דבר, 31 ביולי 1963
- ^ חברת "חמת" הופכת מתומכת לנתמכת, מעריב, 10 במאי 1968
- ^ ירידה תלולה ברווחיות של "חמת" שהפך מפעל נתמך על ידי כור, דבר, 10 במאי 1968
- ^ ידלין לעובדי חמת: תקבלו עבודה אם תעמדו בתחרות, דבר, 11 בנובמבר 1966
- ^ עמוס כרמלי, פחות ימי עבודה ופחות שכר, דבר, 22 בפברואר 1967
- ^ דוד ליפקין, תנופה חדשה ב"כור", דבר, 27 בספטמבר 1967
- ^ דוד ליפקין, מפעלים ענפיים גדולים, דבר, 6 בדצמבר 1967
- ^ דוד ליפקין, ארבעה מפעלים ימוזגו בחברת המתכת של כור, דבר, 22 בינואר 1969
- ^ מיכאל שפר, כלכלת תעשייה, יחידות 4-6, האוניברסיטה הפתוחה, עמוד 255
- ^ אליהו בורוכוב, חיסול חברת העובדים, עיונים בתקומת ישראל 18, כרך 18, (2008) עמ' 158
- ^ כור - ליפסקי רכשה את אחזקותיה במרחב, באתר גלובס, 15 באפריל 1999
