טבילת אצבע

טבילת אצבע
(מקורות עיקריים)

טבילת אצבע. טבלו את האצבע בכלי שרת שבו נתקבל הדם
מקרא	ספר ויקרא, פרק ד', פסוק ו'
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף מ' עמוד ב' ו-דף י"ג עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ז, הלכה ל"ג

טבילת אצבע היא אחד מתהליכי ההקרבה בקרבן חטאת "פנימית" כלומר שדמה נזרק על מזבח הפנימי. טובלים את האצבע בכלי שרת שבו נתקבל הדם, ולאחר מכן מזים ממנו כנגד מזבח הזהב, ולפעמים גם כנגד הפרוכת של קודש הקדשים.

המקור בתורה

טבילת אצבע קיימת כעבודה בבית המקדש במספר קרבנות המוגדרים כחטאת פנימית. לדוגמא כהן גדול שעבר בשוגג על חטא מביא פר הכהן המשיח, במהלך תהליך ההקרבה יש תהליך המכונה הזאה שבתחילתו נדרשת טבילת אצבע, כמו שכתוב בתורה ”וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם, וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ”. באופן זה כתוב גם בפר העלם דבר של ציבור, קרבן כפרה על הסנהדרין, במקרה שהורו הלכה מוטעית ובעקבותיה הציבור נכשל באיסור כרת. ”וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת, וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד”, וכך גם בפר ושעיר עבודה זרה שאותו מביאים הסנהדרין לאחר הוראה מוטעית שהכשילה את הציבור באיסור עבודה זרה.

העבודה

על הכהן לטבול את אצבעו בדם שהתקבל בכלי שרת לאחר השחיטה. כהנים אחרים מחזיקים את הכלי שרת, כך שהוא יוכל לטבול את אצבעו בדם.

אסור שתהיה חציצה בין האצבע לדם (כמו למשל כפפה), אך יבלת אינה נחשבת לחציצה. על הדם להתקבל מלכתחילה בכלי שרת בכמות המאפשרת טבילה, באופן שהכהן יוכל לטבול את אצבעו בדם, ולא לקנח את שאריות הדם שדבוקים לדפנות הכלי.

רש"י ורוב הפרשנים הבינו שטבילת האצבע מקבילה לעבודת הולכת הדם בשאר הקרבנות, אך הרמב"ם קובע כי טבילת האצבע נחשבת כחלק מעבודת הזאת הדם.

מחשבת פיגול בשעת העבודה

כהן שחשב בשעת עשיית ארבעת העבודות הבסיסיות של הקרבן - לאכלם חוץ לזמנו או חוץ למקומו, נפסל הקרבן, ובמקרה של "חוץ לזמנו" הוא גם נחשב כפיגול שהאוכלו נענש בעונש כרת. דין זה נאמר בתורה לעניין קרבן שלמים, וחז"ל למדו דין זה אף בקרבנות אחרים. מכיון שכך, דנו חז"ל במשך מספר דורות לגבי טבילת אצבע, שהיא עבודה הנעשית רק בחטאת פנימית שדמה נזרק על המזבח הפנימי, האם היא נחשבת אחת מהעבודות שמחשבה פוסלת בהם, או שמא מכיון שעבודה זאת אינה קיימת בקרבן שלמים, לא ניתן ללמוד משם את דיני פיגול לעבודה זאת.

מחלוקת התנאים

לפי שיטת רבי שמעון בר יוחאי האומרת ”כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין בו משום פיגול”, טבילת אצבע אינה מהעבודות שמחשבה פסולה בהם משפיעה על כשרות הקרבן, שכן עבודה זאת אינה קיימת במזבח החיצון. פרשני התלמוד מסבירים כי לפי שיטתו של רבי שמעון כל עבודה שאינה "עבודה תמידית", - כלומר עבודה שקיימת בכל מצב - אינה נחשבת לעבודה. ולכן הוא סובר שטבילת אצבע שקיימת רק בקרבן חטאת אינה נחשבת לעבודה, כמו שהולכת הדם בקרבן חטאת חיצונית אינה נחשבת לעבודה מכיון שאפשר לבטלה.

בנוסף מוסבר בגמרא כי הטבילת אצבע מקבילה לעבודת הולכת הדם בשאר הקרבנות, וזאת סיבה נוספת מדוע לרבי שמעון בר יוחאי שסובר שהולכה שלא ברגל לא נחשבת הולכה - הטבילת אצבע אינה מפגלת.

שיטת חכמים שנויה במחלוקת, וכדלהלן:

מחלוקת האמוראים

במשך הדורות התקיימו דיונים שונים בישיבות הארציישראליות, על מסורת שהיתה מקובלת בידי זקני האמוראים, כמו רב יהודה בנו של רבי חייא ורבי יהושע בן לוי, לבין אמוראים צעירים יותר, שסברו כי ההלכה מופרכת מצד הסברא.

מחלוקת בין רבי יהודה בן רבי חייא לאילפא

מסורת שהיתה בידו של רבי יהודה בריה דרבי חייא קבעה כי החושב מחשבת פיגול בשעת טבילת האצבע בכלי השרת גורם לקרבן ולדמו לקבל דין פיגול, האומר שהקרבן נפסל כליל מהקרבה. לעומת זאת רב פדא, שמסורת זאת הגיעה לידו על ידי אילפא, חלק על נכונותה של הלכה זאת, בנימוק שמקור הפיגול בתורה נאמר בקרבן שלמים, ומכיון שתהליך טבילת האצבע לא קיים כלל בתהליך ההקרבה של קרבן השלמים, לא ניתן להוסיף את דיני הפיגול גם לטבילת האצבע.

אך בסופו של דבר החכמים קיבלו את דבריו של רבי יהודה, בנימוק שאין חולק על כך שאדם החושב מחשבת פסול שלא לשמה, נחשבת המחשבה למחשבת פסול הסותרת את תוקפה של מחשבת הפיגול, וזאת כפי כללי עירוב מחשבות שלפיהם מחשבת פיגול מחילה את דיני הפיגול על הקרבן רק במידה ואין מחשבה נוספת הפוסלת את הקרבן, וכל זאת - למרות שבקרבן שלמים לא קיימת כלל מחשבת שלא לשמה.

הדיון בישיבת טבריה

באופן דומה התנהל דיון בישיבת טבריה, היתה מסורת בידו של רבי יהושע בן לוי על כך שמחשבת פיגול פוסלת את טבילת האצבע. כאשר השמועה הגיעה לידי ריש לקיש מראשי ישיבת טבריה, הוא תהה על נכונותה מכח אותו נימוק עצמו של רב פדא שלא ניתן ללמוד את דיני פיגול בטבילת אצבע שכן הדבר לא קיים בקרבן שלמים, אך רבי ירמיה ורב מרי מחכמי הישיבה הצדיקו אף הם את המסורת של רבי יהושע בן לוי, מכח נימוקים דומים לאלו שנאמרו בדיון שבין רב פדא לאילפא תלמידו של רבי יהודה.

בחטאת חיצונית

הברייתא קובעת כי ”טבילת אצבע אינה מפגלת ואינה מתפגלת”, והאמוראים הסבירו כי הכוונה לטבילת אצבע בחטאת חיצונית, שלמרות שיש חובה לבצעה, ואם לא נעשתה על ידי הכהן עצמו, כגון על ידי קוף היא פסולה, מכיוון שלא הוזכרה בתורה בפירוש כמצווה - אין מחשבת פיגול שבה פוסלת את הקרבן.

קישורים חיצוניים

• טבילת אצבע הכהן בדם החטאת באתר פורום לתורה