פר העלם דבר של ציבור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פר העלם דבר של ציבור
(מקורות עיקריים)
Cow 00.jpg
יש להביא פר לקרבן העלם דבר של ציבור
מקרא ספר ויקרא, פרק ד', פסוקים י"ג-כ"א
משנה מסכת הוריות, פרק א'
תלמוד בבלי מסכת הוריות, פרק "הורו בית דין"
משנה תורה ספר קרבנות, הלכות שגגות, פרק י"ב-ט"ו
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ס"ח
ספר החינוך, מצווה ק"כ

פר העלם דבר של ציבור הוא קרבן חטאת מסוג חטאת פנימית, אותו מביאים הסנהדרין והציבור, במקרה שהסנהדרין טעו בפסיקת הלכה, והתירו עשיית דבר אסור שהעונש על עשייתו במזיד הוא כרת, ועל ידם הוכשל רוב הציבור היהודי שמתגורר בארץ ישראל[1] באותו חטא בשוגג. במקרה כזה, אין חיוב לכל אחד מהקהל להביא קורבן חטאת, אלא על הציבור או בית הדין[2] להביא פר לקרבן חטאת. אם ההוראה השגויה גרמה לקהל לעבור על איסור עבודה זרה, יש להביא שעיר לחטאת ועמו פר לקרבן עולה.

המקור בתורה

המקור העיקרי לפר העלם דבר של ציבור הוא בספר ויקרא:

וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. יד וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. טו וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי ה' וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה'. וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. יז וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. יח וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יט וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. כ וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. כא וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

חז"ל בספרא[3] דרשו ש"עדה" היא בית דין, ו"עדת ישראל", היא הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית, וכן "עיני הקהל" הן הסנהדרין שמשמשים כעיניים ומורי דרך לציבור. לפי דרשה זו, הפסוקים עוסקים במקרה שהסנהדרין טעתה והורתה בשוגג שמותר לעשות דבר אסור שהעונש עליו במזיד הוא כרת או מיתת בית דין, ורוב הקהל שבארץ ישראל נכשלו על ידם באותו חטא בשוגג[1]. במקרה כזה, אין חיוב לכל אחד מהקהל להביא קרבן חטאת, אלא על הציבור או בית הדין[2] להביא פר לקרבן חטאת.

אם הוראת בית הדין גרמה לחטא עבודה זרה, יש להביא בנוסף על פר, גם שעיר

בספר במדבר נכתב בצורה קצת שונה:

וְכִי תִשְׁגּוּ, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה', וָהָלְאָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה, וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט, וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִסְלַח לָהֶם, כִּי שְׁגָגָה הִוא, וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

חז"ל[4][5] דרשו שבפרשייה זו מדובר על מקרה ספציפי, בו הסנהדרין הורו לעבור על איסור עבודה זרה, שנקראת "כל המצוות" כיוון שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכאשר הקהל חוטא בעבודה זרה על פי הוראת הסנהדרין, יש להביא שעיר בנוסף על הפר המוקרב כקרבן עולה.

הגדרת הוראה

במשנה ובתלמוד מובאים כמה תנאים לכך שהוראת הסנהדרין תחשב הוראה שחייבים להביא על הטעות שבה פר העלם דבר של ציבור:

  • ההוראה הייתה מפורשת, לא די בכך שבית הדין יאמרו "מותרים אתם", אלא על בית הדין לומר בפירוש לציבור שמותר לעשות את המעשה המדובר - "מותרים אתם לעשות"[6].
  • ההוראה ניתנה במעמד כל חברי הסנהדרין, ואף אחד מהם לא התנגד לה בפירוש. בנוסף, ה"מופלא" (חבר בית הדין הבקי בהלכה יותר מכולם) שבבית הדין גם צריך להיות נוכח בדיון[7]. במקרה שהוא לא נכח בדיון, היה על הדיינים לעיין יותר בפסק ולהמתין לבואו של המופלא, כיון שייתכן שיסתור את דבריהם מרוב חכמתו, ולכן ההוראה אינה מושלמת[8].
  • על ההוראה להיות בדבר שאפשר לטעות בו, ולא הוראה שמקורה בבורות. הסימן לכך הוא, כל הוראת היתר בדבר שאפילו הצדוקים מודים שהוא אסור, אינה נחשבת להוראה, שכן כת זו הייתה מפרשת את מילות התורה לפי פשוטם, ללא המידות שהתורה נדרשת בהן, ולכן הם מודים רק באיסורים הכתובים בתורה במפורש, שכל ילד לומד בבית רבו, ואי אפשר לטעות בהם. כך למשל, אם הורו בית דין שמותר להשתחוות לעבודה זרה, אין ההוראה נחשבת להוראה, שכן האיסור ”לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר” כתוב בתורה בפירוש[9]., אך אם הורו בית דין שמותר להשתחוות בלי פישוט ידיים ורגליים, הוראה זו נחשבת הוראה, כיון שהצדוקים מפרשים שההשתחוואה האסורה היא רק השתחוואה בפישוט ידיים ורגליים[10].
  • הוראה לא מחייבת קרבן אם היא מבטלת מצווה שלמה מן התורה[7]. למשל, אם בית דין אמרו שאין מצוות שבת בתורה, אינם חייבים להביא קרבן, אך אם התירו רק חלק מאיסורי שבת, או שהתירו את האיסור לזמן מסוים, כגון שאמרו שאין שבת בשנת שמיטה, חייבים להביא קרבן[8]. בעניין זה הסתפק רב יוסף, האם הוראה המבטלת את איסורו של אחד מל"ט אבות מלאכה נחשבת הוראה[8].

הבאת הקרבן

במשנה ובגמרא מובאת מחלוקת תנאים נרחבת, בנידון הכמות המינימלית של החוטאים המחייבת הבאת פר לקרבן, וכן בשאלה על מי מוטלת מצוות הבאת הקרבן[11].

מחלוקת זו סובבת סביב פירוש הפסוק ” וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל (ויקרא, ד', י"ג). על פי הגמרא, התנאים נחלקו בפירוש המושג "עדת ישראל", בפירוש המושג "הקהל", וכן בשאלה האם ה"א הידיעה במילה "הקהל" מיותרת, ואם כן, האם דווקא בפסוק ”וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל”, או גם בפסוק השני.

שיטת רבי יהודה

שיטת רבי יהודה היא, שכיון שהמילה "קהל" מיותרת, יש לדרוש שכל אחד משבטי ישראל נקרא "קהל", ולכן הפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל" עוסק בכל מקרה שבו לפחות רובו של אחד מהשבטים חטא בהוראת בית הדין הגדול. במקרה כזה, על כל אחד מהשבטים להביא פר לקרבן, כיון שגם המילה "קהל" בפסוק העוסק בקרבן מיותרת, והיא באה ללמד ש"כל קהל וקהל", כלומר כל שבט, חייב להביא קרבן בנפרד.

בנוסף, לפי רבי יהודה גם האות ה"א מיותרת בשני הפסוקים, ולכן יש ללמוד ממנה שני דינים נוספים: 1. חובת פר העלם דבר אינה רק על הוראה מוטעית שהורתה הסנהדרין לכל ישראל, אלא אפילו על רוב שבט שחטא על פי הוראת הסנהדרין הראשית שלו. במקרה כזה, רק השבט שחטא צריך להביא קרבן, ושאר השבטים פטורים (בשונה ממקרה בו שבט אחד חטא על פי הוראת הסנהדרין, שבו כל שבט חייב להביא קרבן). 2. "הוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל", כלומר, כיון שהמילה "הקהל" סמוכה למילה "ועשו", יש ללמוד שעל אף שההוראה ניתנת על ידי הסנהדרין, המעשה המחייב קרבן צריך להיעשות על ידי רוב הציבור, ולא על ידי בית דין.

שיטת רבי שמעון

רבי שמעון סובר שהאות ה"א אינה מיותרת בפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל", אלא רק בפסוק "והקריבו הקהל". לכן הוא סובר שכל שבט ושבט חייב להביא קרבן, אך רק אם רוב השבטים חטאו. אם מחצית השבטים או פחות חטאו, השבטים החוטאים צריכים להביא יחד קרבן אחד בלבד. בשני הייתורים הנוספים, של המילה "קהל" והה"א שלה, הוא משתמש לגזירה שווה המשווה בין החטא לקרבן, ומלמדת שכמו שבפסוק העוסק בחטא, גם הסנהדרין וגם הציבור כלולים בחטאו של "הקהל", כך שניהם צריכים להביא קרבן, ולכן חברי הסנהדרין צריכים להביא פר נוסף על הפרים שמביאים השבטים.

שיטת רבי מאיר

שיטת רבי מאיר היא, שהאות ה"א אינה מיותרת כלל, ולכן המילה "קהל" מכוונת לכל הציבור, כלומר לכל שבטי ישראל. בשני הייתורים של המילה "קהל" הוא משתמש גם לגזירה שווה, המלמדת לשיטתו, שכמו שהפסוק הראשון "ונעלם מעיני הקהל", מתייחס להוראתם המוטעית של חברי הסנהדרין שהם "עיני הקהל", כך גם הפסוק "והקריבו הקהל", מתייחס לחברי הסנהדרין. לכן לשיטתו, חובת הבאת הפר מוטלת על חברי הסנהדרין שמביאים פר אחד בלבד, ודווקא במקרה שבו רוב העם חטא, שאז אפשר להתייחס לכך כאילו כל העם חטא, על פי הכלל רובו ככולו.

חישוב רוב העם

חכמי המשנה בדור שאחר רבי מאיר, נחלקו כיצד לשיטתו יש לקבוע שרוב העם חטא. הגישה הידועה היא, שניתן לקבוע שרוב העם חטא רק אם חטאו רוב השבטים (שבעה שבטים מתוך שנים עשר), שהם גם רוב הציבור בסכום האנשים. רבי שמעון בן אלעזר מסר משמו של רבי מאיר, שדי בשישה שבטים, אם הם רוב הציבור בסכום האנשים, או לחלופין בשבעה שבטים, גם אם כמות האנשים שחטאו אינם רוב הציבור.

[דרוש מקור][מפני ש...]גם לפי שיטת רבי שמעון בן אלעזר, מעניק רבי מאיר, עדיין, עדיפות לכמות השבטים. שכן כאשר רוב השבטים חטאו, יש להביא קרבן חטאת בכל מקרה, גם אם מדובר בחלק קטן מהעם לפי סכום האנשים. לעומת זאת, אם רוב האנשים בעם חטאו, יש להביא קרבן דווקא אם סכום השבטים אינו מנוגד לרוב, וישנם לפחות שישה שבטים - מחצית מהעם, אך אם רוב השבטים לא חטאו, וישנם חמישה שבטים ומטה בלבד שחטאו, אין להביא קרבן אף על פי שרוב האנשים חטאו.

ייתכן שלפי שתי השיטות, נחשב רוב העם לפי סכום השבטים בלבד, ודרוש רוב מיוחס מקרב השבטים עצמם, כלומר שבעה שבטים. אלא, שאת מחצית מהעם, ניתן להחשיב במידה מסוימת לכל העם, לפי הכלל מחצה כרוב, האומר כי לפעמים למחצה ישנו כח שווה לרוב וכוחו ככל הדבר, והטיית המחצה הגורמת להחשיב את המחצית ככל העם, נוצרת על ידי הטיה צדדית, שמקורה ברוב האנשים מתוך הציבור.

סדר הקרבת הקרבן

  1. סמיכה, הסמיכה נעשית על ידי שלושה או חמשה זקנים[12] מבית הדין הגדול, וזהו דבר חריג, שכן בדרך כלל אין סמיכה בקרבנות הציבור (פרט לקרבן זה ולשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים).
  2. שחיטה וקבלת הדם, כמו בחטאת חיצונית.
  3. הולכת הדם אל ההיכל.
  4. נתינת הדם באצבעו של הכהן, תחילה שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולאחר מכן על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, המשמש בדרך כלל להקטרת קטורת בלבד.
  5. שפיכת שיריים, הכהן יוצא מן ההיכל, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח החיצון העומד בעזרה. שפיכה זו נעשית בצידו המערבי, הקרוב יותר להיכל[13].
  6. הקטרת אימורים, הקטרה זו נעשית בחטאת פנימית בדיוק כמו בחיצונית, על המזבח החיצון שבעזרה.
  7. שריפת הבשר, מיוחד הוא דינו של בשר החטאת הפנימית. בשר זה אינו נאכל על ידי הכהנים כמו בחטאת חיצונית, ואף אינו מוקטר על המזבח (כמו בקורבן עולה). יש להוציא אותו אל מחוץ לירושלים ושם הוא נשרף. שריפה זו איננה נחשבת כהקרבת קורבן, שהרי רק בית המקדש עצמו משמש להקרבת קורבנות, ולא כל שטח אחר מחוצה לו. שריפה זו נועדה בעיקרה לכילוי הבשר, מעין סילוק פסולת. מטעם זה, השריפה מתבצעת בבית הדשן, המקום בו מרכזים הכהנים את האפר המצטבר מדי יום על המזבח.

התורה קובעת שהאישים העוסקים בהוצאת החטאות הפנימיות אל מקום שריפתן וכן העוסקים בשריפה עצמה נטמאים למשך יום אחד. גם דין זה מבליט את הדבר ששריפה זו איננה נחשבת כהעלאת קורבן.

לקריאה נוספת

  • רונן כץ והרב אביהוד שוורץ (עורכים), שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין - הוריות, ישיבת הר עציון, אלון שבות, תשע"ג (מהדורה מקוונת)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0