פיגול

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פיגול הוא מושג הלכתי המלמד על קורבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן. משמעותה של המילה 'פיגול' היא "תיעוב". האוכל פיגול במזיד - חייב כרת. איסור האכילה נמנה כאחת מתרי"ג מצוות שבתורה[1].

מקור ההלכה

נאמר בתורה בפרשת צו[2]:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - לֹא יֵרָצֶה,
הַמַּקְרִיב אֹתוֹ - לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ. פִּגּוּל יִהְיֶה!
וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ - עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

פסוק דומה נאמר בפרשת קדושים[3]:

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.
בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

כל קורבן מוקרב בתחילה במקדש: דמו ניתן על מזבח העולה, וחלק מבשרו נשרף ("מוקטר") על המזבח. לאחר מכן ניתן לאכול את שאר הבשר. לפי פשוטו של מקרא, מדובר בשלב האכילה לאחר ההקרבה במקדש - והאוכל את קורבן השלמים לאחר הזמן המיועד לאכילתו - פסל בכך את הקורבן ("לא ירצה"). אולם בתלמוד הפסוק התפרש באופן שונה: מדובר בעת ההקרבה במקדש, וכוונת הפסוק לומר, שאם בשעת ההקרבה במקדש הכהן תכנן לאכול ממנו תוך סטייה מהזמן המיועד לכך - הקורבן פסול[4]. לעומת זאת, קורבן שהוקרב כהלכתו במקדש ולא נאכל בזמן שמיועד לו - נקרא "נותר"[5]. בשר זה גם הוא אסור באכילה, אבל אכילתו איננה פוסלת את הקורבן, ובעליו איננו צריך להביא קורבן חדש תחתיו.

השיקול המרכזי שהנחה את חז"ל בפירוש הכתוב הוא, שלא מתקבל על הדעת שקורבן שנעשה במקדש כהלכה ייפסל רטרואקטיבית מפני שאכילתו הייתה שלא כהלכה[6]. יש הסוברים שהבנת המצווה באופן זה היא הלכה למשה מסיני, ולא מסקנה מהכתובים[7]. הלכה זו מבליטה את חשיבותה של מחשבת האדם בקיום מצוות ובייחוד בקורבנות: עצם התכנון בשעת ההקרבה לאכול את הקורבן שלא כהלכה, גם אם בסופו של דבר לא יצא לפועל - פוסל את הקורבן.

הגדרת ההלכה ופרטיה

מחשבת חוץ לזמנו

בעשיית הקורבנות קיימות ארבע פעולות בסיסיות: (א) שחיטת הקורבן, (ב) קבלת דמו בכלי (הנקרא "מזרק"), (ג) הולכת הדם בכלי אל המזבח, (ד) זריקת הדם על המזבח[8]. לאחר מכן ישנה פעולה נוספת: הקטרת חלקים מגוף הקורבן בראש המזבח. אם הכהן חשב מחשבה פסולה בעת אחת מארבע הפעולות הראשונות - הקורבן פסול. אך אם הכהן חושב מחשבה פסולה לאחר מכן, בשעת ההקטרה על המזבח - הקורבן אינו נפסל. טעם הדבר: משום שזריקת הדם, המייצג את נפש הקרבן, היא היוצרת את הכפרה, ולאחר שהדם נזרק כהלכה אין דבר היכול לפסול עוד את הקורבן.

קיימת מחלוקת האם הפיגול במחשבה או שיש צורך בדיבור[9]. השדי חמד[10] מביא בשם "מטה יששכר" שהדבר תלוי במחלוקת האמוראים [11] מנין לומדים את מקור האיסור, אם מהפסוק "לא יחשב" שבו משמע שהפסול הוא על ידי מחשבה, או מ"כל דבר רע" שמתוכו משמע שהפסול הוא על ידי דיבור. באופן אחר הוא מביא בשם הספר שערי דעה ובשם משנת חכמים שהדבר תלוי במחלוקת אם הרהור כדיבור דמי או לא.

המחשבה הפוסלת את הקורבן יכולה להיות הן מחשבה לאכול מן הקורבן אחרי הזמן שנקבע לאכילתו, והן מחשבה להקריב חלקים מן הקורבן על המזבח לאחר הזמן המיועד לכך, הנקראת גם בתואר "אוכל" - "האכלת המזבח", וכך לומדים חז"ל מהפסוק "ואם אכל יאכל ביום השלישי"[12]. מחשבות אלו נקראות "מחשבת חוץ לזמנו".

בכלל המחשבה השנייה, נכללת עבודת זריקת הדם, שאודותיה לומדים חז"ל שלמרות שהיא מוגדרת כעבודה ולאו דווקא כהאכלת המזבח, אם אדם חשב לזרוק על המזבח לאחר הזמן המיועד, נחשבת גם כן מחשבה זו כמחשבת פיגול[13]. וכן הקרבת שיירי הדם של שלוש מתנות שבחטאת על המזבח[13].

מחשבת חוץ למקומו

סוג נוסף של מחשבה הפוסלת את הקרבן: כאשר הכהן חושב לאכול את הקרבן במקום שלא נועד לו. לכל קורבן יש תחום המותר לאכילה - בעזרה או בירושלים. מחשבת הכהן לאכול את הקורבן מחוץ לתחום זה פוסלת את הקורבן. סוג זה נקרא "מחשבת חוץ למקומו". מחשבה זו על סטייה ממקום האכילה חמורה פחות ממחשבה על סטייה ממסגרת הזמן, ולכן האוכל מן הקורבן אינו נענש בעונש החמור של כרת[14].

עירוב מחשבות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עירוב מחשבות

עירוב מחשבות הוא מצב המתייחס לשלוב של שתי מחשבות פסול של אדם המקריב קרבן בבית המקדש, כאשר מחשבה אחת היא לאוכלו מחוץ למקום הקצוב - מחשבת פיגול, והשנייה היא לאכלו מחוץ לזמן הקצוב - "מחשבת פסול".או אם לחילופין מלבד מחשבת הפיגול חשב לזרוק את הדם על המזבח שלא במקומו הנכון - (חוץ לזמנו). אזי למרות שקיים כלל כי שלא במקומו כמקומו, כלומר שדם קרבן שהותז על המזבח שלא במקומו הנכון, יש להתייחס אליו כאילו נזרק במקומו האמיתי והוא כשר, לענין פיגול לא ניתן להשתמש בכלל האמור כדי להחשיב את המחשבה כמחשבת פיגול. ושיהיה באכילתו איסור כרת, אלא המחשבה השניה שחשב לזרוק את הדם שלא במקומו מקלקלת את מחשבת הפיגול, ומונעת ממנו לחול על הקרבן, וזאת על פי הכלל שזריקה שאינה מתרת בשר באכילה אינה מביאה אותו לידי פיגול, כלומר שמחשבה על זריקה שאינה כשרה, אינה יכולה להביא אותו לידי פיגול. ההסבר לכך בשם מר זוטרא הוא מהפסוק "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהיה", ומכך לומדים שפיגול נחשב רק בקרבן "שפיגולו גרם לו" כלומר שאין בו פסול נוסף מלבד מחשבת הפיגול[15]

מקור ההלכה

פיגול בדבר שיש לו מתירין

אין איסור פיגול,[16] אלא בדבר שיש לו מתירין אחריו, כגון[17] אם פיגל בארבע עבודות הדם, ואחר כך כך אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם, חייב כרת, אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר את עצמו, כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת כוהנים שכולה כליל, אין חייבים עליו משום פיגול, משום שעיקר פיגול בשלמים כתיב ומניהו ילפינן, מה פיגול שיש לו מתירין לאדם ולמזבח חייבין עליו משום פיגול וכו'.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה צא; ספר החינוך, מצווה קמג.
  2. ויקרא ז,יח
  3. ויקרא יט,ה-ז
  4. מסכת זבחים, דף כט עמוד א
  5. וכפי שמופיע בפרשת קדושים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף"
  6. מסכת זבחים, שם
  7. פירוש "אדרת אליהו" מאת הגר"א, תחילת פרשת משפטים.
  8. ראו בהרחבה בערך דם חטאת.
  9. עיין בתוספות כתב יד בבכורות שנדפס בשיטה מקובצת על בכורות שנדפס בספר מזבח כפרה - שנסתפק בזה, וכן נסתפק בתוספות שאנץ בבא מציעא מג ב. אבל תוספות שם מכריע שרק בדיבור הדבר נפסל
  10. מערכת המים כלל יז יח
  11. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כט עמוד ב
  12. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף יג עמוד א
  13. 13.0 13.1 זבחים שם על פי ביאור הגרי"ז שם
  14. דינים אלו סוכמו בקצרה במשנה במסכת זבחים פרק ב משנה ג.
  15. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כו עמוד ב.
  16. משנה זבחים מב' ב'
  17. רש"י חולין קיז' ב


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0