טבע או הסכמה
טבע והסכמה הם מונחים מרכזיים במחלוקת השייכת לתחום הפילוסופיה של הלשון. עיקר המחלוקת סובב סביב השאלה האם השפה מורה על מהותם של הדברים או שמא היא הסכמה שרירותית שהומצאה למען הנוחות האנושית. לשון אחר, האם המילים נקבעו לפי הסכמה (thesis) או לפי טבע (physis).
בעת העתיקה
אחד מהדיונים הראשונים בנושא מופיע אצל הפילוסוף היווני אפלטון בדיאלוג קראטילוס המוקדש כולו לעניין זה. בעקבות ויכוח שהתנהל בין הרמגונס לקראטילוס פונים אלו אל סוקרטס ושוטחים לפניו את טיעוניהם. לפי קראטילוס המילים הן תיאור נכון של הנמצאים והן מורות על מהותם הפנימית. לדידו, החכם יודע את טבעם האמיתי של הדברים ויכול לתת להם שם המשקף טבע זה. הרמגונס חולק על קראטילוס וטוען שאין המילים אלא הסכמה שרירותית בין בני אדם ויכולנו להחליף את שמות הדברים ככל שנרצה. לאחר שדברים אלו הועלו על ידי אפלטון המשיכה המחלוקת בקרב פילוסופים שונים ואסכולות שונות, כשכל אחד אוחז בדעה ונימוקים משלו. לדעת אריסטו השמות נקבעו לפי הסכמה, ואת דעתו ירשו הפילוסופים הערביים והיהודיים בימי הביניים.
במסורת ישראל
הוגי דעות יהודיים לא פסחו על שאלה פילוסופית זאת ובמהלך הדורות ניתנו תשובות שונות לסוגיה.
על הפסוק מספר בראשית:
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה"
— בראשית, ב', כ'
נאמר במדרש:
"כיון שברא אדם הראשון, כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו, אמר לו: מה שמותן של אלו ? ואמר: לזה נאה לקרותו סוס לזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו גמל... אמר לו: ואתה מה שמך ? אמר לו: אדם. אמר לו: למה ? מפני שנבראתי מהאדמה".
לשיטת המדרש השם של כל חיה מותאם לתכונותיה, כלומר לטבעה, והאדם הראשון ידע לתת שמות שמורות על מהות הדברים. רבנים גדולים חלקו בשאלה זאת. הרציונליסטיים גרסו שבני אדם במהלך הדורות פיתחו את השפה ושכללוה, ואילו המיסטיקנים האמינו שכיוון שבתורה מתואר שא-להים ברא את העולם בדיבור אזי יש שפה א-להית ואמיתית, כפי שנאמר "ותהיי הארץ שפה אחת ודברים אחדים" ופירש רש"י - לשון הקודש.
הרמב"ם, שנחשב לגדול הפילוסופים היהודיים, כתב:
" אמרו ' ויקרא האדם שמות' וגו' - למדנו שהלשונות הסכמיות ולא טבעיות כמו שכבר חשבו זה
— מורה נבוכים ב', ל'
הרמב"ם דייק מתוך הפסוק את המילים 'ויקרא האדם' והסיק מכך שהאדם נותן לדברים את שמותיהם ואין להם שמות מעצם מהותם. גם בעניין זה הרמב"ם נאמן לשיטה הרציונליסטית.
הוגים שונים צידדו בגישה השנייה ודייקו מתוך פסוקים אחרים במקרא נימוקים לדעה זאת. כך למשל כתב רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי:
" הלשונות והכתבים יש לאחדים מהם יתרון על חבריהם. מהם ששמותם מתאימים לתכונות הדברים המכונים בהם, ומהם ששמותם רחוקים מהדברים. אך הלשון האלהית, לשון אשר האלוה הראה ולימדה לאדם ושמה על לשונו וליבו, היא בלא ספק השלמה בלשונות, שכינוייה מתאימים ביותר לכל הדברים שעליהם יורו כמו שאמר הכתוב: ' וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו'"
— הכוזרי, ד',כ"ה
ריה"ל מדייק מתוך הפסוק את המילים 'הוא שמו' כמורות על כך שהשם שנתן האדם לחיות היה שמן המהותי משעת בריאתן.
בדעה הזאת אחזו מרבית המקובלים ומצאו לה סימוכין מתוך המקורות וכתבי הקבלה.
בבלשנות המודרנית
הפילוסוף פרדריך ניטשה כתב:
" מה באשר לאותן מוסכמות לשוניות ? האמנם הן תולדה של ההכרה, של החוש לאמת? האם אכן חופפים ציונים את הדברים ? האם שפה הינה ביטוי הולם של המציאות כולה ?... השפות השונות, אם נעמידן זו ליד זו, מורות על כך ששאלת המילים אינה קשורה לאמת ... אחרת לא היו מצויות שפות רבות כל כך "
— ניטשה, פרידריך, "על אמת ושקר במובן החוץ מוסרי", דיוניסוס ואפולו, תרגום יעקב גולומב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 56
בבלשנות המודרנית קבע דה סוסיר דברים שדומים באופיים לדבריו של ניטשה על הסמיוטיקה: הסימן הלשוני הוא שרירותי. כראיה לדעתו הוא מציין את העובדה שציין ניטשה, אותו עצם מכונה בשפות שונות בשמות שונים, דבר שלא ייתכן לו היה קשר בין מושג לשם. כמה מנימוקיו של סוסיר הועלו כבר לפניו על ידי רבי סעדיה גאון.
בלשנים רבים קמו נגד קביעותיו של דה סוסיר והראו כיצד מסמנים מסוימים קשורים למסומניהם.
בקרב רבים בימינו מוסכמת הדעה שהשפה היא הסכמית אך אין זה אומר שהיא לא מנומקת. גירו מסביר את המובן המדויק של שרירותי:
"יש לנו שלושה מושגים: שרירות, הנמקה, הסכמה. שרירותי נוגד מנומק וממנו נובע הסכמי, מפני שבאין הנמקה ההסכמה בלבד מבססת את המשמעות. אולם הסכמי אינו סותר מנומק. עתה, מהות הסימן הלשוני היא ההסכמה ולא השרירות".
על פי דברים אלו יש נימוק פנימי לשפה אף על פי שנימוק זה איננו תוצר טבעי. בלשנים רבים אוחזים בדעה שהשפה נולדה מתוך מספר מילים אונומטופיות - מילים אשר המבנה הפונטי שלהן רומז למשמעותן.
לקריאה נוספת
- כתבי אפלטון. תרגם מיוונית יוסף ליבס. כרך ראשון, דיאלוג אחרון.
- גד בן עמי צרפתי: העברית בראי הסמנטיקה. אסופות ומובאות בלשון בהוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.
קישורים חיצוניים
- נחום שטיינברג, אפלטון/קראטילוס חלק ראשון , שני , חלק שלישי
