טחבית מצויה
 טחבית מצויה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | פרוקי רגליים |
| תת־מערכה: | סרטנאים |
| מחלקה: | סרטנים עילאיים |
| סדרה: | שווה רגלאים |
| תת־סדרה: | טחביות |
| משפחה: | טחביתיים |
| סוג: | טחבית |
| מין: | טחבית מצויה |
| שם מדעי | |
 Porcellio scaber
| |
טחבית מצויה (שם מדעי: Porcellio scaber) היא מין של סרטן יבשתי בסדרת שווה רגלאים. הטחבית חובבת מקומות לחים וניזונה מרקבובית צמחים ומיני צומח. אורך בוגר הוא 15–20 מ"מ. הטחבית מתרבה על ידי הטלת ביצים, תטולה של 20–35 שבוקעות תוך 40 יום. התפתחות היא גלגול חסר ללא שלב גולם.
מבנה הגוף של הטחבית
מבנה הגוף של הטחבית פחוס בכיוון גבי-גחוני, כלומר: גוף רחב באמצע וצר בצדדים.
גוף הטחבית מתחלק לשלושה חלקים עיקריים שניתן להבדיל ביניהן בנקל:
- ראש – נושא זוג מחושים קטנים הבנויים מ-2–4 פרקים המשמשים כסימן טוב להבדיל בין הזכר והנקבה ועוד זוג עיניים מורכבות שאינן נישאות על גבעולים. בין הטחביות ישנם גם מינים עיוורים כמו הסומטחבית.
- חזה – החזה בנוי מ-7 פרקים שכל אחד ואחד מהם נושא זוג גפי הליכה.
- הבטן – הבטן היא איבר בעל ייחוד אצל הטחביות. הבטן בנויה מ-6 פרקים ונושאת 5 זוגות של גפי-בטן שטוחים ותוספת אחורית, ה-טֶלסוֹן. הטלסון נושא שלוחות-זנב, הנקראות, אוּרוֹפּודָה. גוף הבטן, הפְּלאֶוֹפּוֹד, בנוי מבסיס ומשתי תוספות: פנימית וחיצונית. הפנימית: אֶנדוּפּודִיט משמשת כאיבר נשימה. התוספת החיצונית, ה-אֶקסוּפּודִיט מגוננת עליה.
התנהגות הטחביות
חלקים נרחבים מהתנהגותה של הטחבית נובעים מצורך לשמור על הלחות. אצל הטחבית בעיית שמירת הלחות קשה במיוחד, כמו אצל שאר בעלי החיים הקטנים, שאצלם יחס שטח פנים-נפח גדול ביותר.
כדי להימנע מחום ומיובש נחבאות הטחביות במשך שעות היום ופעילות במשך הלילה. במשך היום הטחביות מסתתרות מתחת לאבנים, עצמים הפזורים על השטח, חריצים בקרקע, סדקים בגזעי עץ, תחת קליפות עץ, מחילות שונות של עצמם או של נמלים. המאפיין הקבוע של כל המקומות הללו הוא לחות גבוהה. כאשר יוצאות הטחביות מהמחבואים השונים הן נשארות כל עוד הלחות נשארת גבוהה.
תפוצת משפחת הטחביתיים
תפוצת הטחביות היא אדירה. גם במקומות הקשים ביותר הטחבית שורדת. ישנם מינים בכל אזור בעולם, גם למדבר הסתגלו סוגים מסוימים של הטחבית. גם בתוך הים ובקרבתו ישנן טחביות. בגבעות החוף גם כן ניתן למצוא טחביות. גם בכל שאר סוגי האקלים: הרים, חורש, קני נמלים וכן הלאה, ישנן טחביות אשר הסתגלו כל אחת לתנאים המיוחדים של סביבתה.
בארץ ישראל הטחביות נפוצות ביותר. בגליל לבדו נמצאו 15 סוגים שונים של טחביות ובכלל הארץ נספרו עד היום כ-50 מינים שונים, וזאת מבלי לבצע חיפוש מדוקדק אחר טחביות.
תזונת הטחביות
עם רדת הלילה מגיחים ממחילותיהם הטחביות ומתחילות לתור אחר מזון. הטחביות ניזונות בעיקר מרקבובית, מנשורת של עלים יבשים ועלים ירוקים. הטחביות מצוידות כהלכה למטרה זאת: זוג לסתות, שני זוגות של לסתות עליונות (מקסילות) ובזוג נוסף של לסתות תחתונות (רגלסות) מאוחות היוצרות שפה תחתונה.
כיום סוברים המומחים כי הטחביות בתקופת היעלמותן מעל פני הקרקע, תקופת השינה, הן בתרדמת עמוקה ואינן ניזונות כלל.
קצב גדילת הטחביות מושפע רבות ממזונן. כאשר המזון רווי חלבון שלב ההתפתחות הראשוני שלהן מהיר יותר וכאשר הכמות קטנה, ההתפתחות מואטת.
הקשר בין הטחבית לאדם
תועלתה של הטחבית לאדם מועטה ביותר כשם שנזקה מועט ביותר. נזקה של הטחבית הוא לחקלאות, אך גם זה בקנה-מידה אפסי ממש. הנזק שהטחבית יכולה לעשות לעצים הוא מינימלי ונובע בעיקר מהתנחלות הטחביות בגזע העץ דבר הפוגם בעץ.
יתרונות הטחבית הם גם-כן בקנה-מידה קטן ביותר וזאת ב"הפיכת האדמה", תיחוח, כשם שחסרי-חוליות אחרים עושים כדוגמת תולעי אדמה (שלשולים). התיחוח תורם רבות לחקלאות אך עדיין הטחביות הן לא העזר העיקרי לאדם.
לקריאה נוספת
- לוי גרשם, החי והצומח של ארץ ישראל. משרד הביטחון והחברה להגנת הטבע, 1985. כרך 2, עמ' 102–109.
- מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ-ישראל. משרד הביטחון - ההוצאה לאור. חלק 2 - בעלי חיים, עמ' 84, 95. (הספר בקטלוג ULI)
- לב פישלזון, זואולוגיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם. חלק א' - חסרי חוליות, עמ' 204–205.
קישורים חיצוניים
- אמיר ויינשטיין, בין טחבית לכדרורית, באתר "חרקים - עולם קטן בגדול"
