טיסה 571 של חיל האוויר האורוגוואי
 | |
| מטוס Fairchild FH-227D של חיל האוויר האורוגוואי | |
| מיקום | הגבול ההררי בין ארגנטינה לצ'ילה |
|---|---|
| גורם | שגיאת ניווט בערפל והנמכת טוס אל תוך רכס הרים |
| הרוגים | 29 |
| המעורבים באסון | |
| כלי טיס | |
| כלי טיס | Fairchild Hiller FH-227D |
| מוצא | נמל התעופה הבינלאומי של קראסקו, מונטווידאו |
| יעד | נמל התעופה סנטיאגו, צ'ילה |
| מפעיל | חיל האוויר האורוגוואי |
| נוסעים | 40 |
| אנשי צוות | 5 |
טיסה 571 של חיל האוויר האורוגוואי הייתה טיסת שכר, שנשאה 45 נוסעים ואנשי צוות ממונטווידאו, אורוגוואי ויעדה היה סנטיאגו דה צ'ילה, אך היא התרסקה בהרי האנדים, ב-13 באוקטובר 1972. 16 מנוסעי הטיסה ניצלו והאחרונים שבהם חולצו ב-23 בדצמבר 1972 לאחר ששרדו את ההתרסקות ו-72 ימים של חיים בתנאים קשים של קור, מחסור בעזרה רפואית, מחסור במזון, ומפולת שלגים באזור ההתרסקות. סיפור ההישרדות ידוע באמריקה הלטינית בכינוי "הנס באנדים" (El Milagro de los Andes), והווה בסיס למספר ספרים וסרטי קולנוע.
מהלך הטיסה וההתרסקות
ב-12 באוקטובר 1972 המריא המטוס דו-מנועי מסוג פיירצ'יילד FH-227D, מנמל התעופה הבינלאומי של מונטווידאו. הטייס שהטיס את המטוס היה טייס המשנה. עקב תנאי מזג אוויר קשים נחת המטוס לעצירת לילה במנדוסה, ארגנטינה, והמריא ליעדו בשנית למחרת. על סיפונו היו 45 נוסעים ואנשי צוות. הנוסעים היו שחקני נבחרת הראגבי של מכללת סטלה מאריס במונטווידאו קרובי משפחותיהם ואוהדי הקבוצה.
לאחר ההמראה ממנדוסה טס המטוס דרומה, במקביל לרכס הרי האנדים, עד למעבר בו יכול היה לעבור, תוך טיסה מערבה, לצד הצ'ילאני של הרכס. הטיסה במעבר הייתה צפויה להימשך כאחת עשרה דקות. אולם, לאחר שהייה של שלוש דקות בלבד במעבר, עקב ראות לקויה וטעות קשה בניווט (תוצאה של ניווט עיוור), דיווח הטייס למגדל הפיקוח בסנטיאגו על סיום הטיסה במעבר. הטייס קיבל רשות לפנות צפונה ולהנמיך. בפועל היה המטוס עדיין בתוך המעבר, הוא פנה צפונה אל תוך רכס ההרים והנמיך טוס אל עבר הפסגות.
למרות שתנאי מזג האוויר הלכו ונעשו קשים, כצפוי מעל לרכס ההרים, הטייס לא הבין את השגיאה, עד שראה כי המטוס טס בתוך עמק. הטייס הגביה טוס שנית וכיוון את המטוס למעבר דרך אוכף. גוף המטוס הצליח לעבור באוכף. אולם, הכנף הימנית שלו פגעה בפסגת הר בגובה 4200 מטר ונקרעה מגוף המטוס, תוך שהיא קורעת במעופה את זנב המטוס ויוצרת חור בחלקו האחורי של הגוף. שניות לאחר מכן, בעקבות התנגשות בפסגה נוספת, ניתקה גם הכנף השמאלית, והמדחף של המנוע המחובר אליה חדר לגוף המטוס ויצר בו קרע נוסף. למעשה נותר מהמטוס בשלב זה רק גוף קרוע וחסר כנפיים. גוף המטוס פגע בקרקע, החליק בשלג, במורד הר, ונעצר לבסוף בערימת שלג.
הטייס מת מספר דקות אחרי ההתרסקות ולפני מותו הסביר לנוסעים שהם בשטח צ'ילה. אולם, בסופו של דבר, התברר שההתרסקות אירעה בשטחה של ארגנטינה.
מיד לאחר ההתרסקות
12 מנוסעי המטוס נהרגו בהתרסקות עצמה. חמישה נוספים מתו מפצעיהם למחרת, ונוסע נוסף מת מפצעיו לאחר שבוע. ננדו פראדו, שבסופו של דבר ניצל, היה חסר הכרה במשך שלושה ימים וחבריו סברו כי הוא מת.
27 הנוסעים ששרדו את השבוע הראשון מצאו עצמם מתמודדים עם תנאים קשים מאד. חלקם היו פצועים, כולל שברים, והם היו חסרים ציוד רפואי לטפל בפציעותיהם. כמו כן לא היה ברשותם לבוש מתאים לתנאי הקור על הרכס הגבוה, או ציוד מתאים להגן על עיניהם מפוטוקרטיטיס, דלקת בקרנית העין שהייתה עלולה להיגרם עקב החשיפה להחזר קרני השמש מהשלג. בשל גובהו של אתר ההתרסקות, האוויר היה דליל בחמצן. גם המזון היה מועט מאד.
שניים מהניצולים, שהיו סטודנטים לרפואה, אילתרו מתקנים לקיבוע שברים מחלקים של גוף המטוס. ניצול אחר אילתר משקפי שמש ממגיני השמש של חלון תא הטייס, כדי להגן על עיני הניצולים מפוטוקרטיטיס.
שגרת ההישרדות במקום
השטח היה מדבר שלגים חסר כל צמח וכל בעל חיים. הסביבה ספקה לניצולים מים בלבד ושלד המטוס, כמו גם הבגדים שבמזוודות סיפקו להם הגנה מהקור.
ניצולי ההתרסקות מצאו בשאריות המטוס מזון מועט ביותר – בעיקר חטיפים ובקבוקי יין. באזור ההתרסקות לא היה כל חי וצומח שיכל לשמש כמזון, וגם בחלקי המטוס לא נמצא דבר היכול לשמש לאכילה. הם השיגו מי שתייה באמצעות המסת שלג על חלקי מתכת מגוף המטוס, ואגירת המים בבקבוקי יין ריקים.
למרות שחילקו את המזון והנהיגו קיצוב, הלך מלאי המזון והידלדל. עקב כך קיבלו הניצולים, לאחר ויכוחים והתלבטויות, החלטה קשה שהפכה לאחד הרגעים המכוננים של סיפור ההישרדות, לאכול את בשרם של הרוגי ההתרסקות - קניבליזם. ננדו פראדו מעדיף לקרוא למעשה שלהם "אנתרופופגיה" (אנ'), אכילת בשר אדם, ומבדיל זאת מקניבליזם שהוא המנהג לצוד או להרוג בני אדם חיים ואז לאכול מבשרם. בשר ההרוגים נותר טרי בשל השלגים, וזו אחת הסיבות להישרדות הממושכת שלהם.
בבוקר 29 באוקטובר, כאשר הניצולים ישנו בגוף המטוס, נקבר גוף המטוס תחת מפולת שלגים. שמונה מהניצולים נהרגו כתוצאה מהמפולת. אחד הניצולים, ננדו פראדו, הצליח להבקיע חור בשכבת השלג העמוקה שכיסתה את גוף המטוס, ויצר פתח איוורור שהציל את הניצולים ממוות בחנק.
החיפושים, ניסיון היחלצות ראשון וניסיון יצירת הקשר
כוחות חילוץ של אורוגוואי, צ'ילה וארגנטינה נטלו חלק בחיפושים אחר המטוס, אך לא מצאו אותו – בין השאר בגלל שחיפשו במקומות אחרים, וכן עקב העובדה שגוף המטוס היה לבן, ולכן הוסווה בסביבה המושלגת. אחד המקומות שכוחות אלה חיפשו בו היה אגם ממערב להר טינגיריריקה. לאחר שמונה ימים הופסקו החיפושים. הניצולים, שמצאו מכשיר רדיו שהיה שייך לאחד הנוסעים, שמעו ביום ה-11 לאחר ההתרסקות שהחיפושים אחריהם נפסקו, והבינו שעליהם להיחלץ בכוחות עצמם.
בשל טעות הניווט שגרמה להתרסקות המטוס, חשבו הניצולים שהם בצ'ילה, והגיעו למסקנה שקילומטרים בודדים מערבה מהם מסתיים הרכס ומתחיל אזור העמקים של צ'ילה. למעשה היו עדיין הניצולים בשטחה של ארגנטינה, וקילומטרים בודדים ממזרח להם שכן מלון נטוש בו היו יכולים להסתתר לו ידעו על קיומו.
הניצולים ניסו מספר פעמים לקיים מסעות טיפוס בסביבת אזור ההתרסקות - אך גילו ששילוב של פוטוקרטיטיס, התייבשות, מחלת גבהים, תת-תזונה והטמפרטורה הנמוכה בלילות הפכה כל מסע ארוך לבלתי אפשרי. לכן החליטו הניצולים לבחור קבוצה קטנה מביניהם שתקבל קיצוב מזון גדול יותר ולא תשתתף בעבודות היומיום שבהן הייתה כרוכה הישרדותם, על מנת שחבריה יתחזקו טרם יציאתם למסע. לבסוף נבחרו ארבעה למשלחת הטיפוס, אך אחד מהם מת מהרעלת דם בעוד הם ממתינים לאביב שיגיע ויקל במעט את תנאי מזג האוויר.
כיוון שמערבה להם הייתה פסגה גבוהה, החליטו שלושת הנותרים – ננדו פראדו, רוברטו קאנסה ואנטוניו ויסינטין - לצאת לכוון מזרח, במורד ההר, בתקווה שיוכלו למצוא דרך לפנות מערבה. לאחר מספר שעות הם נתקלו במקרה בחלק האחורי של המטוס, ובו מצאו את מצברי המטוס וכמו כן מזוודות של נוסעים שכללו סיגריות, ממתקים, בגדים נקיים וספרים. כמו כן, הם לא ראו דרך שפונה מערבה ולכן הסיקו שהם נמצאים בצד הארגנטיני של הגבול ועליהם לפנות מערבה כדי להגיע לצ'ילה, ועדיין, מעבר לפסגה הגבוהה, להערכתם, היו מצויים עמקי צ'ילה.
הניסיון הכושל להפעלת מכשיר הקשר
לאחר חניית לילה בחלק האחורי של המטוס, ולאחר לילה נוסף של מסע בו ישנו חשופים לאיתני הטבע וכמעט קפאו למוות, החליטו השלושה להפסיק את המסע, לחזור לחלק האחורי של המטוס, לפרק ממנו את המצברים ולשאת אותם אל גוף המטוס – בתקווה להפעיל את מכשיר הקשר ולקרוא לעזרה. גם תוכנית זו ננטשה משהתברר שהמצברים כבדים מדי, ולא ניתן לשאת אותם במעלה ההר. לכן החליטו שעדיף לחזור לגוף המטוס, לפרק את מכשיר הקשר ולהביא אותו אל החלק האחורי. לאחר שפירקו את מכשיר הקשר יצאו השלושה בלוויית ניצול נוסף, חובב אלקטרוניקה, אל החלק האחורי של המטוס. אלא שלשם הפעלת מכשיר הקשר נדרש זרם חילופין, ולא הייתה להם כל דרך להמיר את הזרם הישר שהפיקו המצברים, כך שגם תוכנית זו נכשלה. הניצולים הבינו שכדי להינצל, על חלק מהם להגיע פיזית למקום מבטחים ולהזעיק עזרה לאחרים.
משלחת ההיחלצות והחילוץ
בטרם תצא משלחת ההיחלצות לדרכה, ידעו הניצולים כי ללא דרך להתגונן מהקור בלילות לא יצליחו חברי צוות המסע לשרוד אותו. בהנהגתו של הניצול קרליטוס פאאס רודריגז – בנו של האמן קרלוס פאאס וילארו – הצליחו הניצולים לתפור עבור צוות המסע שק שינה מאולתר מחומרים שנלקחו ממושבי המטוס. בזמן ההמתנה ליציאה מת ניצול נוסף, ובכך ירד מספר הניצולים ל-16.
ב-12 בדצמבר יצאו פראדו, ויסינטין וקאנסה למסע ההיחלצות. הפעם בחרו ללכת ישירות מערבה בהובלת פראדו, במעלה הר בגובה 4114 מטרים, בתקווה שמעבר לו מצוי אזור העמקים של צ'ילה. כשהגיעו לפסגה לאחר שלושה ימי מסע, התברר להם שמערבה להם יש הרים נוספים ולמעשה עליהם לעבור דרך ארוכה בהרבה משתכננו. קאנסה טען שהוא מבחין בדרך (שהייתה ,למעשה, תוואי גאולוגי) באופק המזרחי ותכנן ללכת לשם, אולם בסופו של דבר החליט להמשיך מערבה עם פראדו. כדי שמלאי המזון יספיק לזמן הנוסף שנדרש, נשלח ויסינטין בחזרה אל גוף המטוס. את המסע בחזרה לגוף המטוס עשה ויסינטין במורד ההר על גבי מזחלת מאולתרת, וכך – את הדרך אותה עשה הלוך בשלושה ימים – הוא עשה בחזרה בשעה אחת. פראדו וקאנסה המשיכו לבדם מערבה לכוון מעבר שנראה בין ההרים.
לאחר מסע של שבוע נוסף הצליחו פראדו וקאנסה לעבור במעבר אותו ראו, והגיעו לנהר. הם המשיכו ללכת לאורכו וגילו סימני ציוויליזציה ראשונים – שרידי מחנה ועדר פרות.
בערב אותו יום התגלו השניים על ידי בוקר צ'ילאני שרכב על סוסו על הגדה הנגדית. בסך הכל, עד שהתגלו, ארך מסעם של פראדו וקאנסה עשרה ימים.
למרות שלא הצליחו ליצור קשר קולי ולהעביר לו את זהותם ומצבם, שיער הבוקר את שראה בעקבות שיחה באותו לילה עם ידיד שסיפר לו על פגישתו, מספר שבועות קודם לכן, עם האמן קרלוס פאאס וילארו שהשתתף בחיפושים אחר בנו.
למחרת היום יצא הבוקר בחזרה אל גדת הנהר כשבאמתחתו מזון עבור שני הניצולים על הגדה השנייה. הבוקר יידה אבן שעליה כרך נייר ועיפרון, ובעזרתם רשם פראדו את שאירע ואת הימצאותם של ניצולים באתר ההתרסקות, וזרק אותו בחזרה, אל הבוקר בצידו השני של הנהר. הבוקר קרא, סימן שהבין, ויצא על סוסו לחפש עזרה. לאחר שעות של רכיבה הגיעו הוא ובוקר נוסף שפגש בדרך לתחנת משטרה מקומית ויצרו קשר עם צבא צ'ילה. עוד לפני הגעת צבא צ'ילה פשטה השמועה על בואם של 2 ניצולים מהמטוס בכלי התקשורת של צ'ילה ועשרות עיתונאים הגיעו כדי לראיין את שני הניצולים.
למחרת היום – 22 בדצמבר 1972 – כשהם מלווים בפראדו כדי להדריך אותם, יצאו לכוון אתר ההתרסקות מסוקי צבא צ'ילה. עוד בבוקר אותו יום, בעזרת מכשיר הרדיו שמצאו במטוס, כבר ידעו הניצולים באתר ההתרסקות שפראדו וקאנסה הצליחו במסעם והזעיקו עזרה. מספר שעות לאחר מכן הגיעו מסוקי החילוץ לאתר ההתרסקות, תוך סיכון עצום. בשל תנאי מזג אוויר קשים, יכלו המסוקים לשאת רק מחצית מהניצולים; שאר הניצולים, מלווים בצוות מטפסי-הרים מנוסה שהגיע בצוות החילוץ, נשארו לישון בגוף המטוס לילה נוסף וחולצו בבוקר המחרת. כל הניצולים נלקחו לטיפול רפואי בסנטיאגו לטיפול בשברים, תת-תזונה, מחלת גבהים, כוויות קור, התייבשות וצפדינה שנגרמה ממחסור חמור בוויטמין C.
לאחר החילוץ
בתחילה הסתירו הניצולים את העובדה שניצלו בין השאר בזכות אכילת בשר הרוגי ההתרסקות; אך עד מהרה דלפו פרטים לתקשורת, וניצולי ההתרסקות קיימו מסיבת עיתונאים רשמית שבוע לאחר החילוץ וסיפרו את סיפור הישרדותם במלואו.
מספר שבועות לאחר האירוע שבו הניצולים לאתר ההתרסקות וקברו את חבריהם וקרוביהם שנהרגו. על הקבר הונח גל אבנים שבמרכזו צלב, והאתר הפך לאתר הנצחה להרוגי ההתרסקות. שאריות גוף המטוס הוצתו ונשרפו, כדי למנוע מסקרנים לסכן עצמם בניסיונות הגעה לאזור המסוכן.
ב-2002, במלאת 30 שנה לאירוע, השיקו ניצוליו אתר אינטרנט רשמי.
האירוע בתרבות
מספר ספרים, סרטי קולנוע וסרטי טלוויזיה הופקו בעקבות האירוע:
- ספרים
לקריאה נוספת
- יצחק קרונזון: כי מנגד תראה, עמ' 346 - 352, הוצאת עם עובד, 2010
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של ניצולי האירוע
- תיק התאונה והיסטוריית המטוס של טיסה 571 של חיל האוויר האורוגוואי, באתר Aviation Safety Network (באנגלית)
