יאיר חסדיאל
 | |
| יאיר חסדיאל | |
| לידה |
10 במאי 1971 (גיל: 52) חיפה |
|---|---|
יאיר חסדיאל (נולד ב-10 במאי 1971) הוא סופר, תסריטאי, סאטיריקן ומשפטן ישראלי, ושופט בית משפט השלום בת"א.
קורות חייו
חסדיאל (במקור: גוטסגנדה) נולד בחיפה למשפחה (הוריו דבורה ומנחם) שמוצאה מחסידות גור. סבו משה בליטנטל היה מראשי תנועת פועלי אגודת ישראל וראש החזית הדתית בעיריית חיפה. אביו נפטר בהיותו בן 13.
הוא בוגר ישיבת היישוב החדש בתל אביב, וישיבת תורה אור בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן והיה מורה.
במשך עשר שנים שימש כפובליציסט בעיתונות החרדית, תחת שמות עט שונים. בשנת 2000 ייסד ביחד עם חבריו קובי אריאלי וידידיה מאיר את עיתון האינטרנט הסאטירי "אפעס", שנשלח בדואר אלקטרוני לרשימה מצומצמת של עיתונאים ואנשי תקשורת. עם הפיכת "אפעס" למדור הסאטירה הקבוע של מוסף "הארץ" בשנת 2004, היה ידידיה מאיר לעורך המדור, וחסדיאל כותב ראשי שלו.
בשנת 2003 שימש חסדיאל כתסריטאי של הטלנובלה החסידית הראשונה "החצר", ששודרה בערוץ התכלת ובערוץ 10.
במקביל עבד חסדיאל כיועץ משפטי בעיריית בני ברק עד שבשנת 2006 מונה על ידי שרת המשפטים ציפי לבני לעמוד בראש הוועדה המכריעה בתביעות הפיצויים של מפוני תוכנית ההתנתקות. לאחר מכן כיהן כיו"ר הוועדה להשגה על שומות מקרקעין במשרד המשפטים.
בתחילת חודש נובמבר 2007 יצא לאור בהוצאת ידיעות ובסיוע מפעל קסת לספרות ביכורים, ספרו הראשון של חסדיאל, קובץ הסיפורים "הרב של הקרקס", אשר עוד טרם ראה אור זכה בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים לשנת תשס"ז. הספר זכה לביקורות מגוונות[1].
ספרו השני של חסדיאל, רומן הביכורים "תל אביב", המתרחש על רקע היסטוריה חלופית של הקיום היהודי במאה ה-20, יצא לאור בסוף שנת 2012.
היה נשוי לעיתונאית שלהבת חסדיאל, ועקב עזיבתו את העולם החרדי, השניים נפרדו[2]. חסדיאל נשוי בשנית, אב לחמישה, שלושה מנישואיו הקודמים, ומתגורר בתל אביב.
ב-2016 נבחר לכהונת שופט בבית משפט השלום במחוז תל אביב[3].
פסקי דין נבחרים
בפסקי דין שהוא מוציא תחת ידיו, חסדיאל מרבה לשלב קטעי שירה ממשוררים ישראלים, ואף לשבץ באחדים מהם, ממטבעות לשונו המליצית, וממעיין עולמו הספרותי-ציורי,
- את פסק הדין שעסק בתביעה של תושב תל אביב את העירייה בגין גדימת עץ פקאן בן מאות שנים שצמח בחצרו, בחר חסדיאל לכנות בשם הציורי - איש אחד ועץ אחד נ' עיריית תל אביב[4] חלף הכינוי הפשטני 'פלוני' הנצרך במקרה בו מוטל חיסיון על שם התובע.
- בפסק דין אחר בו זיכה גולש מכתב אישום שהוגש נגדו בגין 'אי ציות להוראות המציל'[5] בחר חסדיאל לצטט בפתחו, קטע משירו של יהודה עמיחי, "כְּשֶׁהַיַּם יֹאמַר "חוֹף" וּכְשֶׁהַחוֹף יֹאמַר "יַם" תָּבוֹא גְּאוּלָה לָעוֹלָם יַחֲזוֹר הָעוֹלָם לתֹהוּ"[6].
- בפסק דין שעסק בתביעה של בן זוג בגין מתנות שהרעיף על בת זוגו בחודשי היכרותם שלטענתו היו אך בגדר הלוואה[7], ראה חסדיאל לצטט מויליאם שייקספיר: "והנאהבים נוטים אחרי הפיוט, וכל נדר שנדרו בפייטם, הווה אומר שכזב הוא באהבתם"[8] זאת כדי להסביר שהוא אינו רואה בביטויי אהבה שהרעיף בן הזוג על זוגתו כמי שהופכים את הלוואות הכספים שנתן לה לכדי מתנה על פי החוק.
- בפסק דין שעסק בתביעת לשון הרע שהגישה עמותה לזכרו של אברהם יצחק הכהן קוק נגד האתר כיכר השבת,[9][10] נטה חסדיאל להשתמש בשפה השגורה בספרות התורנית, זאת כדי להסביר את מופרכות התביעה[11]:
"התובעת רואה בעולמות עליונים, ובית המשפט פוסק בעולמות תחתונים. שפת התובעת שפת רזין, וטמירין ועילאין היא. בהגיונה פורחת התובעת מעל הררים של קשיים משפטיים ארציים משל היא ישובה בכרכרתו הפלאית של הבעל שם טוב הקדוש".
- ואילו בפסק דין שדחה "תביעה לביצוע שטר" בחר חסדיאל לפתוח בתיאור ציורי של הקורה באולמו[12]:
"אותו מאבק יצרים שהשתולל בתוכו מאז עלה לדוכן העדים, אותה התכתשות פנימית שהחלה לתת בו אותותיה כבר קודם לכן, ברעד, בגמגום, בהאדמת פנים, בהשפלת עיניים, בגלגול אישונים, ביובש פה, הגיע לידי שבר של ממש כשעתר התובע להפסקה במהלך חקירתו הנגדית. באותו רגע בו קרס התובע מול מצפונו לאחר שהתמלטה מפיו מקצת האמת שבלם, דממה השתררה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה. בריות אולם בית המשפט כולן, לרבות בא כוחו של התובע, הבינו כי נפל דבר"
תוך שהוא ממשיך בפיוטיות להסביר את הרושם שעשה עליו התובע בגרסתו החצויה והפתלתלה:
"במקום להביא עמו אבוקה לאולם בית המשפט, החזיק התובע בידו מצית אשר הבזיק לפרקים על אותו חדר מכונות תחתון אפוף קיטור של ספינת העסקאות בה שט, וגילה לעיני בית המשפט רק ערבוביה של חלודה, ברגים, בריחים, צבתות, פטישים, ומקדחים".
לקריאה נוספת
באסופה
- בית הדיו, אסופת סיפורים בעריכת יובל שמעוני, הוצאת עם עובד, 2011
- Nouvelles hébraïques d’aujourd’hui, Espaces et Territoire – Pouvoirs et marginalités אנתולוגיה צרפתית לספרות עברית בת ימינו בעריכת Ruth Amar, Mathias Morgenstern, Françoise Saquer-Sabin הוצאת LIT Verlag 2017
ספריו
- יאיר חסדיאל, הרב של הקרקס, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007
- יאיר חסדיאל, תל אביב, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012
קישורים חיצוניים
- יאיר חסדיאל, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- רשימת הפרסומים של יאיר חסדיאל, בקטלוג הספרייה הלאומית
- יאיר חסדיאל, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
יאיר חסדיאל, במיזם "סופרים קוראים" של מרכז הספר והספריות בישראל- יאיר חסדיאל, באתר הרשות השופטת
יעד בירן, לדמיין מזרח תיכון ללא מדינה יהודית, באתר הארץ, 20 בפברואר 2013- כרמית ספיר ויץ, על חורבות תל אביב, באתר nrg, 19 בפברואר 2013
- יצחק טסלר, גולה בארצו: מהגטו החרדי, להתבוללות החילונית, באתר ynet, 6 בפברואר 2013
- אסתי אדיבי-שושן, יותר מדי עקידות, באתר הארץ, 20 בפברואר 2008
- שבתאי קור, אלוהים לא יכעס?, באתר nrg, 26 בדצמבר 2007
- מירב קריסטל, מחפש את הרב של הקרקס, באתר ynet, 16 בנובמבר 2007
- יוסי גורביץ, החסד והכאב, באתר של "רשת 13", 19 בדצמבר 2007 (במקור, מאתר "nana10"),(הקישור אינו פעיל, 20.5.2019)
- תהל פרוש, העיר האפורה, ריאיון עם חסדיאל במוסף של בית אבי חי, 2 ביולי 2013
הערות שוליים
- ^ הרב של הקרקס | כיפה, באתר www.kipa.co.il
- ^ גולה בארצו: מהגטו החרדי, להתבוללות החילונית, באתר ynet, 6 בפברואר 2013
- ^ יאיר חסדיאל, באתר הרשות השופטת
- ^ ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 31168-02-17 איש אחד ועץ אחד נ' עירית תל אביב-יפו (פורסם בנבו, 28.12.2017)
- ^ (שלום תל אביב-יפו) 342801-08-13 מדינת ישראל נ' כפיר כהן (פורסם בנבו, 19.07.2016)
- ^ יהודה עמיחי, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" הוצאת שוקן (1989)
- ^ תא"מ (שלום ת"א) 40304-06-16 דוד חננאל נ' אורית כהן (פורסם בנבו, 17.05.2018)
- ^ "ויליאם שייקספיר, כטוב בעיניכם, מערכה ג', תמונה ג', בתרגומה של לאה גולדברג נדפס בישראל, 1962"
- ^ ת"א (שלום ת"א) 75062-01-19 אור לראי"ה -לשמירת מורשת הרב קוק זצ"ל נ' ככר השבת אתר אינטרנט- עיתון מקוון (פורסם בנבו, 28.05.2019)
- ^ אבישי גרינצייג, לשון הרע לא מדבר אל ביהמ"ש: עד כמה באמת משתלם לתבוע דיבה בישראל, באתר גלובס, 2020-02-17
- ^ השופט: האתר החרדי לא פגע במורשת הרב קוק, באתר סרוגים, 2019-06-18
- ^ ת"א (שלום ת"א) 7650-11-16 ראובן מימון נ' חיים יצחק בורנשטיין (פורסם בנבו, 20.02.2020)
