יבגני רטנר
 | |
| ז'נקה רטנר בשנת 1968, השתחרר מהצבא בדרגת אלוף-משנה |
יֶבְגֵנִי (זֶ'נְקָה) רַטְנֶר (17 באוגוסט 1909 – 25 במרץ 1979), הידוע גם בשמו המעוברת גִּדְעוֹן רַבְטַל, היה מהנדס וממציא ישראלי, ממייסדי חיל המדע, חתן פרס ביטחון ישראל.
קורות חיים
רטנר נולד בציריך שבשווייץ לזוג סטודנטים יהודים רוסים שלמדו שם רפואה. עם סיום הלימודים ב-1913 חזרה המשפחה לרוסיה. ב-1914, כשהיה בן 5, התייתם מאמו. במלחמת העולם הראשונה שימש אביו רופא צבאי, והמשפחה נדדה ברחבי רוסיה ביחד עם האב.
בשנת 1922, בהיותו בן 13, עלה לארץ ישראל עם סבו. אביו הקומוניסט נשאר ברוסיה, והוא לא ראה אותו יותר. סבו היה פרופ' אלכסנדר איליוב, שייסד את הפקולטה לכימיה בטכניון, והמשפחה התגוררה בחיפה. בשנת 1928 סיים רטנר את לימודיו בבית הספר הריאלי, ובשנת 1932 סיים את לימודיו בטכניון, שם למד הנדסה אזרחית.[1] בסיום לימודיו עבד במשך שנתיים כמהנדס מכונות במחלקה לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדט הבריטי. במקביל ערך מסעות אופנוע הרפתקניים לארצות ערב, אירופה, סהרה, סודאן והודו.
בשנים 1935–1942 עבד כמהנדס מכונות בחברת הנפט העיראקית (IPC, כיום בתי הזיקוק). במקביל, החל לפעול בארגון "ההגנה" בתכנון אמצעי חבלה, והוכשר במסגרתו כטייס במטוסים קלים. כחבר הפלוגה לפעולות מיוחדות, פעל רטנר ביחידת הנדסה, ועסק בתכנון כלי לחימה, ובין השאר היה בצוות שהכין את המוקש לפיצוץ הפאטריה[2]. בעקבות שיתוף הפעולה שהכריז דוד בן-גוריון עם הבריטים במלחמה בנאצים, נחשפו הבריטים למוקש המטרייה שתכנן, והוא גויס בשנת 1942 לשורות הצבא הבריטי[3], ונשלח לאנגליה לבסיס המחקר ופיתוח של האדמירליות בעיר פורטסמות' לעסוק בפיתוח נשק נגד צוללות. בין היתר היה מעורב בפיתוח המרגמה SQUID נגד צוללות, שפגעה קשות בצוללות הגרמניות.
בשנת 1947 נקרא על ידי בן-גוריון לחזור לארץ ישראל; הבריטים סירבו לאשר לו חזרה ארצה והציעו לו נתינות בריטית. לאור זאת, רטנר התחזה כחולה סופני המבקש להיקבר בארץ ישראל. לאחר הגיעו לארץ ישראל, הוא לא הצטרף לתע"ש בגלל העדר שפה משותפת על חיים סלבין[4], והצטרף למחלקה המדעית של "ההגנה"[5], היה ממייסדי חיל המדע של צה"ל והפך למהנדס הראשי של החיל. במסגרת תפקידו בחיל המדע פיתח אמצעי לחימה רבים כגון מוקשים, מרגמה 6 אינץ' ומטול כנגד טנקים. כל הכלים האלה שימשו במלחמת העצמאות.
בעקבות פיזור חיל המדע עבר לגוף המחליף, אגף מחקר ותיכון במשרד הביטחון. לאחר הקמת רפא"ל, בשנת 1958, עבר לעבוד בה ועסק בפיתוח אמצעי לחימה. ברפא"ל הקים את חטיבת החימוש, שבה שימש ראש פרויקט מרכזי. בראיון שהעניק יצחק יעקב לחוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן ובספרו של מוניה מרדור על תולדות רפא"ל תואר רטנר כאחד האחראים על הרכבת מערכת הנשק הגרעינית של ישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20.[6][7][8] בגין עבודתו הוענק לו פעמיים פרס ביטחון ישראל, באחת מהן הוענק לו הפרס בשנת 1959 על פיתוח הרב-בזוקה[9].
בשנת 1968 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה, והמשיך לעבוד ברפא"ל כיועץ למנהל רפא"ל בנושאי חימוש, בתפקידו כיועץ המשיך לפתח אמצעי לחימה ולהשתתף באופן פעיל בניסויי הערכה שלהם בשדה הניסויים 'שדמה' בנגב. גם ביקש בצוואתו להיקבר שם, אך זה לא התאפשר. הוא המשיך לעבוד עד יום מותו. בצוואתו כתב שהוא מבקש שבהלווייתו לא ישתתפו יותר ממניין אנשים ומהיתר ביקש ”לכבד את זכרי בעבודה מאומצת כמו בימים ההם”.
רטנר נפטר במרץ 1969[10]. הוא הונצח במוזיאון רפא"ל הקרוי על שמו. בתו היא הרקדנית רות אשל.
קישורים חיצוניים
- נדב מן, ביה"ס הריאלי בחיפה: שיעור בהיסטוריה של מוסד, באתר ynet, 24 בפברואר 2012 – תמונתו מעת לימודיו בבית הספר הריאלי
- מוטי גלברט, רוכב האדוונצ'ר העברי הראשון, אתר דו"גיגים
- ז'נקה רטנר באתר ביתמונה
הערות שוליים
- ^ בתכניון, דבר, 16 באוקטובר 1932
- ^ ראומה זיסקינד, התינוקת של "פאטריה" הגיעה בסלסלה לחוף, מעריב, 22 בנובמבר 1985
- ^ אורי מילשטיין כתב שהיה זה בעקבות שכלול לטורפדו שנעשה בחברת הנפט. ראו: אורי מילשטיין, אמונה מיסטית במדע, דבר, 26 באוקטובר 1979
- ^ אורי מילשטיין, אמונה מיסטית במדע, דבר, 26 באוקטובר 1979
- ^ עמוס לבב, מלאכי תחבולה, מעריב, 9 באוקטובר 1987
- ^ ראיון שהעניק יצחק יעקב לאבנר כהן
- ^ אמיר אורן, חוט ברזל, שני ברגים וקצת אטום, הארץ, 16/9/2011
- ^ מוניה מרדור, רפא"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1981, עמ' 498-499
- ^ פרסי "בטחון ישראל" הוענקו לאל"מ גדעון רב־טל ולמהנדס מיכאל שור, למרחב, 29 במאי 1959
- ^ נפטר אל"מ (מיל) י. רטנר, מעריב, 30 במרץ 1979
