יהונתן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יְהוֹנָתָן (מופיע גם בכתיב יוֹנָתָן) הוא אישיות מהתנ"ך המופיעה בספר שמואל, יורש עצר, מפקד וגיבור צבאי, בנו של שאול המלך. למרות היותו בן המלך ויורשו, היה ידיד נפש של דוד – יריבו של אביו – ולמורת רוחו של האחרון ויתר על המלכות למענו וכרת עמו ברית.

אטימולוגיה

משמעות השם יהונתן היא "יהו-נתן", כלומר ה' נתן, כדרכם של שמות מקראיים רבים המשלבים בתוכם את שם ה'. ייתכן ששמו מוסב על הולדתו, וייתכן שהוא קרוי על מאורע אישי או היסטורי.

שמו של יהונתן משתנה לאורך הסיפור מיונתן ליהונתן. כאשר הקו התוחם שממנו הוא מתחיל להקרא יהונתן הוא בפסוק: ”וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ”[1], דבר שהרד"ק עומד עליו במקום. כמעט כל הפעמים שבהן מופיע השם 'יהונתן' עם האות ה' הן לאחר פגישתו עם דוד. הוספת האות ה' לשמם של אנשים היא מאורע החוזר על עצמו במספר מקומות בתנ"ך, כמו בשינוי שמותיהם של אברהם (אברם) ושרה (שרי), אך מה שמיוחד אצל יהונתן הוא ששמו משתנה וחוזר, שכן במקרים שמדובר על יהונתן בהקשר של ה' ורוחניות, או שה' עמו ועוזר לו נוספה האות ה', אך במקרים שלא, היא מושמטת.

משפחתו

יהונתן, היה בנם של המלך שאול ואחינועם בת אחימעץ, ואחיהם של אבינדב (או: ישוי), מלכי-שוע, מרב, מיכל[2] ואיש בושת [3] (או: אשבעל[4]). אחיו בני פילגש אביו היו אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת[5]. הוא הפך לגיסו של דוד כשדוד התחתן עם מיכל. בנו של יהונתן היה מפיבושת נכה הרגלים, אשר דוד נטה לו חסד.

דמותו

גיבור מלחמה

עוד בראשית מלכות שאול היו לצבאו שני מפקדים: שאול עצמו, שהוביל אלפיים לוחמים, ויהונתן, שפיקד על אלף נוספים. יהונתן העז להרוג את נציב פלשתים בגבע, ובכך קרא תיגר על שלטונם. כאשר הגיבו הפלשתים במתקפה רבתי ויצאו בשלושה ראשים, ברח העם והתפזר. שאול התעכב ביציאה למלחמה, ונותר עם שש מאות לוחמים. יהונתן היה זה שהציל את המצב: הוא יצא כמעט לבדו - רק עם נערו - אל מחנה פלשתים, הפתיע את הפלשתים כשבא מכיוון לא צפוי ולבד והרג רבים מהם בעזרת נושא כליו. מעשה זה חיזק את לב העם, שיצא בהמוניו למלחמה וניצח. בסיפור זה אפשר לראות את אומץ לבו הרב של יהונתן ואת תושייתו ומנהיגותו הטבעית.

מעשה אכילת הדבש

בסיפור מלחמת מכמש מתואר כיצד יהונתן שלא שמע את השבועה שהשביע שאול את העם, שלא לאכול באותו היום, טעם דבש שמצא בדרך. בתום הקרב התברר שאלקים מסרב לענות לשאול; זה הסיק שהיה מי שהפר את הצו ואכל. לאחר הטלת גורל הכיר שאול באשמתו של יהונתן, וגזר עליו מוות, העונש שייעד מראש למפר הפקודה, מבלי לשאת פנים לבנו. בכך יש דמיון מסוים למעשה יפתח הגלעדי ובתו. אולם במקרה זה מנעה תגובת העם את המתת יהונתן: ”הֲ‍יוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה, חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה”[6].

סיפור גבורתו של יהונתן מקביל בפרטים רבים לסיפור גבורתו של דוד אל מול גלית (בין השאר – היציאה לבד אל הקרב והתגובה האוהדת של העם בסופו).

יחסיו עם דוד

בניגוד לאביו, המפגין עוינות רבה כלפי דוד, יהונתן, שאהב את דוד מרגע שפגש בו בתום הקרב עם גלית, רואה בו את המלך העתידי ומוכן להתבטל לפניו ולהיות לו למשנה, מה שמעורר את תרעומתו של אביו כלפיו. יהונתן דבק בעמדתו ומוכן להתעמת עם אביו, המפגין יחס דיכוטומי אל דוד – מצד אחד מבקש להורגו ומצד שני לקרבו.

לעיתים מצליח יהונתן לשכנע את אביו בתומתו של דוד, כאשר הוא מסנגר על דוד לפניו. תגובתו של שאול בפעם אחת היא שבועתו בשם ה' שלא יפגע בדוד: ”וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת”[7], ולעיתים הוא נכשל במאמציו; כאשר הוא מזכיר את דוד בסעודת ראש החודש המלכותית, מתבררת שנאתו הגדולה של שאול לידידו: ”כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ, וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן מָוֶת הוּא”[8], ואף אז מעז יהונתן להתעמת עם אביו ושואלו: ”לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה”[9], שאלה הגוררת התפרצות זעם של שאול, המנסה להכותו בחניתו. בעקבות כך ועל פי ההסכמה המוקדמת ביניהם, מדווח יהונתן לדוד כי לאור יחסו של אביו אליו, חייו בסכנה.

אציל נפש

אצילות נפשו וּותרנותו של יהונתן יורש העצר של המלכות, מומחשת בכך, שהוא מוכן לוותר על יעודו להיות מלך ישראל, כאשר הוא נוכח בכישוריו של דוד, העולים על שלו: ”וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן”[10], דבר שלא היה נהוג ונפוץ באותם ימים, שבהם היה נהוג להתנקש לעיתים אף בחיי אחים על מנת לזכות במלכות. דבר זה הוא יוצא דופן וחסר תקדים, בפרט לאור גבורתו הרבה וכישוריו הצבאיים והמנהיגותיים של יהונתן.

דוד ויהונתן

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דוד ויהונתן

הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון

  • ”וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ”[11]
  • ”וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל”[12]
  • דברי דוד בקינתו על יהונתן: ”נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים”[13].

על אהבת דוד ויהונתן נאמר במשנה: ”כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן”[14].

מלכותו של דוד אופיינה בבריתות פוליטיות שכרת עם כל שבטי ישראל, ובעיקר עם שבטו של שאול, שבט בנימין. על אף שבריתות אלה הקימו עליו את שבטו שלו, שבט יהודה, הקפיד דוד לשמור עליהן. דוד דאג שירושתו של יהונתן תגיע אל מפיבושת ולא אל ציבא עבד שאול. וכשביקשו הגבעונים נקמת דם בבית שאול, חמל דוד על מפיבושת ונתן לגבעונים צאצאים אחרים של שאול. כך שמר דוד על הברית עם יהונתן.

מות יהונתן

יהונתן מת יחד עם אביו ואחיו בקרב עם פלשתים בהר הגלבוע. קרב זה סימן את סוף תקופת שאול. בקינתו על מות שאול ויונתן תיאר דוד את גודל הקרבה בינו לבין ידידו: ”צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים”[15]. על גבורתו של יהונתן שהיה כנראה קלע מצטיין כרבים מאנשי שבטו שבט בנימין: ”מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים – קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר... שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ”[16] בשירה זו יש כמה פעמים תקבולת בין שאול ליהונתן, המרמזת ששניהם שקולים אחד כנגד השני.

לאחר המלחמה לקחו פלשתים את גווייתו וגוויות אביו ואחיו ותלו אותן על חומת בית שאן להתפאר בניצחונם, כנהוג באותם ימים. אנשי יבש גלעד, ששאול יצא בעבר להצלתם, הגיעו לבית שאן והורידו את הגוויות מעל החומה להביאם לקבורה תחת האשל ביבש גלעד[17]. שנים רבות לאחר מכן, כאשר מתוארת פרשת הנקמה של הגבעונים בצאצאי שאול, מסופר שבסיומה הביא דוד את שאול ובניו למנוחתם האחרונה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ בנימין.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב: ידיעות ספרים, תשס"ב.עמ' 179-116.
  • דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, תל אביב: הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2009. פרק ג': הערכת דמותו של יואב לאור ההשוואה בינו לבין יהונתן, עמ' 145-137.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהונתן בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0