יפתח הגלעדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יפתח הגלעדי
שופט ישראל ה־8
משבט מנשה
אירועים בתקופתו

יפתח הַגִּלְעָדִי היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים[1]. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ”גיבור חיל”, שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתתיהו כי יפתח נקבר בעיר מצפה (אם כי בספר שופטים לא נזכר מקום קבורתו המדויק).

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

רקע

אחרי מותו של השופט יאיר עם ישראל החלו לעשות הרע בעיני ה', הם עבדו סוגים רבים של עבודות זרות, אותן הכירו מהעמים שסביבם. הקב"ה כועס עליהם ומביא את הפלשתים ובני עמון להצר להם במשך 18 שנה, בני עמון פולשים לארץ ישראל מכיוון צפון מזרח ומצליחים להגיע עד יהודה ובנימין. העם מבין את טעותו צועק אל ה' ושב בתשובה, ואז מרחם עליהם ה' ונותן בלב העמונים להילחם עם בני ישראל ועל ידי זה ינצחו וכך יוושעו.

קיימת מחלוקת בין המפרשים על ההשתלשלות הכרונולוגית של האירועים שקדמו למלחמת יפתח בבני עמון. הרד"ק סובר כי בני עמון חצו את הירדן והגיעו עד יהודה ובנימין, שם לחצו את ישראל 18 שנה כאשר בתום השנים הללו מגיע הנביא, מחזיר את העם בתשובה ועמון חוזרים לארצם. לפני תקופתו של יפתח מגיעים העמונים שוב להילחם בגלעד. לעומתו סובר המלבי"ם כי בתחילה עברו בני עמון את הירדן והגיעו להילחם ביהודה ובנימין. העם חוזרים מיד בתשובה ובני עמון נסוגים ומתמקדים בגלעד הקרובה לארצם. את תושבי גלעד הם מענים במשך 18 שנה עד שהאחרונים מבקשים מיפתח לבוא לעזרתם ולגרש את בני עמון לארצם.

פעילותו

קבלת התפקיד ומלחמה בבני עמון

יפתח מוזכר במקרא כבנם של גלעד ואישה זונה. המפרשים אומרים שהוא היה בן שבט מנשה. יש פרשנים המסבירים כי הביטוי זנות בהקשר לאימו הוא בשל היותה פילגשו[2], ומאחר שלפילגש אין כתובה לכן קשרי נישואים אלה מכונים במקרא כך. פירוש אחר הוא שהאם הייתה משבט אחר[3] כאשר בזמנם נמנעו מלהתחתן בין השבטים השונים בשל סיבות שונות. בעקבות כך הצליחו אחיו לגרשו ולנשלו מירושת אביו בטענה: "לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה". כשראה יפתח כי אחיו מאיימים להרוג אותו[4] נמלט מהם אל ארץ טוב שהיתה מחוץ לגבולות הארץ בצפון עבר הירדן המזרחי[5]. הרד"ק לומד מפסוקים אלה את שבחו של יפתח שלמרות שהפסוק מעיד עליו שהיה גיבור חיל לא התעמת עם אחיו כשגירשוהו אלא העדיף להתרחק מהמחלוקת ולברוח לארץ טוב[6]. יפתח אסף סביבו ”אֲנָשִׁים רֵיקִים” (בטלים מעבודה)[7] הגמרא דורשת על כך כי ”מטייל והולך הדקל הרע אצל אילני הסרק” (תרגום המילים בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ב עמוד ב'), ויחד יצאו להילחם ולבוז לפרנסתם[8].

כאשר נלחמו עמון בישראל, ראו זקני ישראל שאין מנוס מלהזעיק לעזרה את יפתח, וקראו לו שיובילם במלחמה. בתחילה נטר להם טינה, עקב כך שכשאחיו גרשוהו, לא עזרו לו ואדרבה סיעו לאחיו. אך לאחר דין ודברים הסכים, בתנאי שיהיה להם לראש מדיני ושופט ולא רק צבאי. זקני ישראל נענים לתנאים ועם שובו של יפתח, בטרם יצאו למלחמה הוא הוכתר למנהיג עליהם, הם הולכים למצפה ושם חוזרים על התנאים שבינהם לפני ה'.

יפתח שולח לבני עמון שליחים למלך עמון לברר את סיבת המלחמה. מלך עמון עונה לשליחים כי עם ישראל בהעלותו ממצרים גזל את ארצם. בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון ומואב סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל ולכן העם נאלץ לעקוף אותן. לאחר שפנו בני ישראל לסיחון מלך האמורי בבקשה דומה, סיחון תקף אותם והובס, וכך ירשו בני ישראל את חבלי הארץ אותם כבש סיחון קודם מבני עמון, וכך למעשה כבשו את הארץ מסיחון ועוג ולא מהעמונים. הוא טוען כי השטחים שנכבשו נמצאים כבר 300 שנה בחזקת עם ישראל ועד עתה לא קמו עוררין על כך, כך שלישראל יש חזקה ברורה וטענת בעלות גמורה{{הערה|המלבי"ם על ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ה. יפתח מציין בדבריו כי אלוקי ישראל הוא זה שהיה בעזרם וכבש להם את הארץ והדבר היה ידוע ומפורסם בין האומות, ואף מוסיף בלעג: ”הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהיךָ אוֹת֣וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כׇּל אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ ה' אלוקינו מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ”.

יפתח קיבל מאת ה' רוח גבורה ואומץ לב, יצא למלחמה והביס את בני עמון תבוסה מוחצת, כמאמר הכתוב, ”מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד” (י"א, ל"ג). המלבי"ם מתאר את אסטרטגית הלחימה בה נקט יפתח: במקום להגיע לגלעד ולערוך שם את זירת הקרב, הוא עקף את גלעד דרך מצפה גלעד, הגיע ישירות לערי עמון וכבש אותן. באופן זה הוצרכו העמונים לסגת מגלעד במיידי כדי להגן על עריהם וכך היכה בהם מכת מחץ[9].

הרמב"ן על חומש בראשית מפרש את ברכתו של יעקב אבינו לשבט גד "גד גדוד יגודנו" כרמיזה על מלחמת יפתח בבני עמון שניצחו בה בנס גלוי[10].

הנדר והקרבת הבת

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בת יפתח

לפני צאתו של יפתח לקרב מול בני עמון, הוא נדר נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה כקורבן לה' את הראשון שייצא לקראתו מביתו. מפרשים רבים[11] סבורים כי נדרו של יפתח היה שרק אם יצא בעל חיים מביתו הוא יוקרב לעולה אך אם יהיה זה אדם הוא יוקדש לה', כאשר במידה ומדובר בגבר הוא יוכל אף להיות נשוי (בדומה לכהנים שמופרשים לעבודת ה' אך מקימים משפחה), רק אם תהיה זו אישה היא תצטרך לפרוש מנישואים כיוון שאם תהיה עם בעלה תהיה משועבדת אליו ולא תוכל להיות מיוחדת לעבודת ה'.

כאשר חזר עטור ניצחון מהמלחמה, יצאה בתו היחידה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, כאות שמחה על ניצחונו של אביה. יפתח, שהבין את גודל אסונו, קרע את בגדיו לאות אבל והודיע לבתו כי לא יוכל לחזור בו מנדרו. לאחר שנתן לה חודשיים לבכות על בתוליה כבקשתה, העלה אותה לעולה כקורבן אדם.

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה... וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'- עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: ...יְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר.

אף שלפי פשוטו של מקרא, וכך גם לפי המשתמע ממדרשי חז"ל, אכן הוקרבה בת יפתח כקורבן, חלק מהפרשנים לא הסכימו לדעה שהוקרבה ממש, ולכן סברו שהיא לא הוקרבה פיזית, אלא הלכה לחיות כל חייה בנזירות בהרים או בגלות.

המלחמה בבני אפרים

לאחר המלחמה יוצאים בני אפרים אל הגלעד מנחלתם שבעבר הירדן המערבי, וזועמים על יפתח שלא שיתף אותם במלחמה. הם אף מאיימים לשרוף את ביתו בעודו בפנים כנקמה.

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ - בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ

המלבי"ם מסביר כי בני אפרים לא הסכימו לנשיאותו של יפתח. וחרה להם שבני גלעד הם אלה שבחרו ראש וקצין לבית יוסף בגלל שניצחו במלחמה, ולכן כעסו שלא נקראו גם הם למלחמה שאז היו יכולים לקבל החלטות אחרות.

יפתח כעס על העובדה שהם באים בתלונות למרות שניצח במלחמה, הוכיח אותם קשות על כך שלא די שלא הגישו לו עזרה כאשר היה זקוק לה, אלא שעתה הם מתלוננים ואף מאיימים להורגו. הוא אוסף את אנשיו ונלחם בבני אפרים בהצלחה, והם נסים אל עבר הירדן המערבי ומנסים להיטמע בקרב שאר השבטים שחוצים את נהר הירדן לתומם.

בין שבט אפרים לבני גלעד שררה איבה קשה כבר מקודם, במשך שנים ארוכות בני אפרים היו בזים לבני גלעד על כך שהם הפחותים מתוך משפחות בני שבט יוסף, ועל כן כעת כשנקרתה בידי הגלעדיים הזדמנות לנקום את השפלתם הממושכת הם עשו זאת ללא רחם{{הערה|מצודות דוד על ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ד'. כדי לזהות את בני אפרים השתמשו אנשי גלעד, בני שבט מנשה, בתחבולה פשוטה: עקב אופן היגוי שונה או שינויים דיאלקטיים בין השבטים, בני אפרים לא ביטאו כראוי את האות שי"ן, וביטאו אותה כשי"ן שמאלית. אנשי יפתח תפסו את מעברות הירדן, והורו לכל העוברים שם לומר את המילה שיבולת. בני אפרים, שלא היו מסוגלים לבטא את המילה כהלכה וביטאו אותה כ"סיבולת", זוהו והומתו, ארבעים ושניים אלף איש ביום אחד.

כאמור, המאבק בין שבט אפרים למנשה לא התחיל בתקופת יפתח וכבר בימי גדעון בן יואש אנו מוצאים סיפור דומה, כאשר בני אפרים באים בתלונות נגדו על שלא שיתפם במלחמה, אלא ששם, גדעון פעל על מנת לפייסם. לזכותו של יפתח יצוין שאז היה המקרה שונה: גדעון היה משבט מנשה שממערב לירדן, ואילו המלחמה עם בני אפרים פרצה מאיבה היסטורית בין השבטים מצדי הירדן[12]. נכון יותר להשוות למלחמת יפתח את יחסו של גדעון לאנשי סוכות ופנואל שבעבר הירדן, ושם הדמיון רב[13]. כמו כן, בימי גדעון השתתפו בני אפרים במלחמה, ואילו בימי יפתח הופיעו רק לאחר שהסתיימה. בנוסף, יפתח רואה עצמו כמשיב מלחמה, לאחר שבני אפרים עולים להילחם בו, כדבריו אליהם ”וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי” (י"ב, ג').

המאבק בין שבט אפרים למנשה לא מסתיים פה. כמה מאות שנים אחר כך, ישמיד יהוא בן נמשי מרמות גלעד את בית אחאב האפרתי[14], ומאז עברה ממלכת ישראל בין הסיעות במספר הפיכות שלטוניות.

מותו וקבורתו

בפסוק נאמר: ”וַיָּ֗מׇת יִפְתָּח֙ הַגִּלְעָדִ֔י וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעָרֵ֥י גִלְעָֽד׃” (שופטים יב,ז) המפרשים עומדים על המילים "בערי גלעד" ומפרשים אותם במספר אופנים. הרד"ק נצמד לדרך הפשט ואומר שנקבר באחת מערי גלעד אך מוסיף ומביא את דברי חז"ל לפיהם נענש יפתח בכך שעוד בחייו נשרו איבריו כשהלך מעיר לעיר ובכל עיר נקברו החלקים שנפלו כעונש על כך שלא הפר את נדרו. לעומת זאת הרלב"ג מסביר כי יפתח לא השאיר אחריו יורשים וכדי שיונצח שמו בקרב בני שבטו חלקו את עצמותיו וקברו בכל ערי גלעד לזיכרון לכולם שהציל אותם מיד בני עמון[15].

רבי אברהם זכות בספר יוחסין[16] תיאר את קברו של יפתח הגלעדי במרחק הליכה של שני ימים מהעיר צובא, סמוך לקברו של עזרא הסופר, על ראש ההר בבנין גבוה. הוא מציין כי בכל לילה ולילה עולה ענן מקברו של עזרא עד קבר יפתח.

דמותו של יפתח בדברי חז"ל ובמפרשים

חז"ל מותחים ביקורת על יפתח, הן על סיפור המעשה עם בתו, והן על הטבח בבני אפרים. הם מציינים את העובדה כי נקבר בערי גלעד, ומסבירים שאבריו היו נושרים ממנו בחייו ונקברים במקום נפילתם, כעונש על כך שהקריב את בתו ולא התיר את נדרו. לדעת חז"ל, היה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת, ולקיצוניות שאינה מותאמת למציאות. הרד"ק מביא את דברי חז"ל בבראשית רבה (ויצא, מג) שנחלקים האם יפתח היה חייב לשלם את דמי שוויה של ביתו להקדש או שאפילו דמיה לא היה חייב. חז"ל מבקרים עוד את הנהגתם של יפתח ופינחס בן אלעזר הכהן, שהיה הסמכות הרוחנית באותה תקופה, ומתארים כי יפתח לא רצה לבוא לפנחס להתיר את נדרו מאחר והוא מנהיג ישראל, ואילו פנחס סבר מצידו כי יפתח הוא זה שצריך לבוא אליו כי הוא זה שזקוק לו. וכיוון שכל צד התבצר בעמדתו- הנערה נשארה בגורלה המר. גם פנחס נענש על כך, ניטלה ממנו רוח הקודש והכהונה הגדולה ונמסרה לשושלת איתמר בן אהרן, עד מרד אבשלום בו הוחזרה הכהונה הגדולה לשושלת אלעזר בן אהרן, אבי פנחס[17].

לעומת הביקורת על מעשהו זה של יפתח, רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה'[18] מביא את המשנה במסכת חגיגה: ”היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו” (משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה ח') ואת הפסוק בתהילים: ”הולך תמים ופועל צדק... נשבע להרע ולא ימיר” (ספר תהילים, פרק ט"ו) וכותב שהפסוק נסוב על מי שמקיים את שבועתו אפילו אם יש בקיומה גרימת נזק לעצמו כפי שעשה יפתח הגלעדי. הוא לומד ממעשהו של יפתח את הראיה הגדולה ביותר על חיוב קיום השבועות ונדרים.

גם בנוגע למלחמה עם בני אפרים מציינים חז"ל כי היה ניתן לנהוג אחרת, ומביאים לדוגמה מקרה דומה שאירע לגדעון בן יואש, בו התלוננו בני אפרים על החלטתו לא לשתפם במלחמה, אך הוא פתר את העניין בדרכי נועם[19].

הביטוי ”יפתח בדורו כשמואל בדורו” (מסכת ראש השנה, דף כ"ה עמוד ב') מבטא אצל חז"ל את העובדה שכל מנהיג מקבל את אותן סמכויות, משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן[20] ועד יפתח, שנחשב אדם ברמה נמוכה ומונה למנהיג רק בגלל הלחץ של בני עמון. מוסיפה הברייתא שם: ”ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים”. המשכה של המשנה הוא: ”ללמדך שבית דינו של גדעון ושל יפתח ושל שמשון שקולים כנגד משה ואהרן ושמואל.”

הרמב"ם[21] מסביר את הפסוק "ותהי על יפתח רוח ה'" כי זאת מעלת תחילת הנבואה, כשהקב"ה נותן עזר אלוקי שמזרז את האדם למעשה טוב וגדול כהצלת כלל ישראל מצריו או השפעת טוב על אנשים רבים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק א'
  2. ^ ראו פירושו של הרד"ק.
  3. ^ ראו פירושם של הרד"ק והרלב"ג. שהסתמכו על התוספתא: "והוו קרון לה פונדקיתא, דרחימת גברא דלא משבטה" (תרגום, שם). כלומר, קראו לה זונה כיוון שאהבה אדם שאינו משבטה "להיות נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה, שלא תיסוב נחלה מִמַטֶּה לְמַטֶּה".
  4. ^ מלבי"ם על ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ג'.
  5. ^ המלבי"ם על ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ב'.
  6. ^ הרד"ק על ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ג'.
  7. ^ השוו לאנשים שהתקבצו עם דוד, שמואל א כב, ב; ועם אבימלך, שופטים ט, ד
  8. ^ פירוש שימה בפיהם על פי הרד"ק והרלב"ג
  9. ^ המלבי"ם על ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ט.
  10. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ'.
  11. ^ הרלב"ג, הרד"ק, מצודות דוד, המלבי"ם על ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"א.
  12. ^ כבר בספר יהושע שבטי עבר הירדן מביעים חשש מפני פילוג כזה, בסיפור בניית המזבח (פרק כ"ב).
  13. ^ ספר שופטים, פרק ח'
  14. ^ ספר מלכים ב', פרק ט'
  15. ^ הרלב"ג על ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז' וכן המצודות דוד
  16. ^ מאמר חמישי
  17. ^ בראשית רבה, פרשה נ"ח, פסקה ג'
  18. ^ פרק ל"ו- על הנדרים.
  19. ^ ספר שופטים, פרק ח'.
  20. ^ עיינו בתהלים, צ"ט, ו', וכן בירמיה, ט"ו, א'
  21. ^ מורה נבוכים חלק ב פרק מ"ה.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0