יעל הפירנאים
 יעל הפירנאים
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | יעלים |
| סוג: | יעל |
| מין: | יעל איברי |
| תת־מין: | יעל הפירנאים |
| שם מדעי | |
 Capra pyrenaica pyrenaica
| |
| תחום תפוצה | |
תפוצה היסטורית (אפשרית)
תפוצה בתחילת המאה ה-19 (משוערת)
תפוצה בתחילת המאה ה-20
| |
יעל הפירנאים (שם מדעי: Capra pyrenaica pyrenaica; מוכר גם בכינויו הספרדי בוקארדה), היה אחד מ-4 תת-המינים של יעל איברי שנכחד מן העולם בתחילת המאה ה-21. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1872 על ידי הזואולוג השווייצרי היינריך רודולף שינץ (אנ'). הפירוש של שמו המדעי הוא "תיש פירנאים", והוא מתייחס למקום תפוצתו העיקרי בהרי הפירנאים שבתחומי המדינות - ספרד, צרפת ואנדורה. היעל הפירנאי היה תת-המין השני שנכחד לאחר היעל הפורטוגזי שהוכחד בשנת 1892. בימי הביניים אוכלוסיית היעל הפירנאי הייתה גדולה למדי, אולם ככל שעבר הזמן המספרים פחתו באופן שיטתי - כנראה על ידי שילוב של מספר איומים כמו ציד, אובדן בית גידול, תחרות עם בעלי חיים פראיים וביתיים על מקורות מזון וכן הלאה.
בינואר 2000 היעל הפרינאי נכחד, אך מדענים ניסו לשבט אותו באמצעות ה-DNA שנלקח מהנקבה האחרונה שהייתה בחיים; לאחר ניסיונות מרובים נולד לבסוף גדי משובט ובכך היעל הפירנאי הפך ליונק הנכחד הראשון שהוחזר לחיים; עם זאת, הגדי מת זמן קצר מאד לאחר הלידה כתוצאה מפגמים בריאות. תת-מינים אחרים של היעל האיברי ששרדו עד היום הם יעל גראדוס והיעל הספרדי הנפוצים כיום בחלקים גדולים בחצי האי האיברי. מכיוון שהיעל הפירנאי האחרון נכחד לפני שנותח כראוי על ידי מדענים, ישנה מחלוקת בקשר למעמדו הטקסונומי והאם הוא אכן היה תת-מין נפרד. באופן כללי ניתן לומר כי הכחדתו של יעל הפירנאים היא כישלון השימור הגדול ביותר באירופה המודרנית.
טקסונומיה וגנטיקה
תוקפם של 4 תת-המינים של היעל האיברי נחקר ונידון על ידי מספר טקסונומים. החלוקה שלהם מוטלת בספק מכיוון שהיא מבוססת רק על שני קריטריונים מורפולוגיים המשתנים בין האוכלוסיות - צבע הפרווה וצורת הקרן. עם זאת, ניתוח גנטי שנעשה בעבר מראה כי היעל הפירנאי ככל הנראה שונה מורפולגית גם בגולגולת כך שסיווגו כתת-מין נפרד נראה נכון. ישנן מספר תאוריות בקשר למקורו של היעל הפירנאי; אחת מהתאוריות הרווחות גורסת כי היעל הפירנאי היה נפוץ בתחילה בהרי האלפים הצפוניים ולאחר מכן היגר לאזור הרי הפירנאים ואז התערבב עם היעל הספרדי; עם אכן זה המקרה הרי שהוא שונה לגמרי משאר תת-המינים. החוקרים והמדענים אינם בטוחים כלל לגבי זה, בין השאר משום שבעקבות כך היעל הפירנאי אמור למעשה להיות קשור יותר מבחינה גנטית ליעל אלפיני וליעל קווקזי מערבי. מאידך מנקודת מבט פילוגנטית, היעל הפירנאי נראה כקרוב יותר ליעל האלפיני בהתחשב במאפיינים הזהים של בית הגידול, כמו גם ההתאמה שלו לאקלים ההררי בפירנאים בניגוד לתת-המינים האחרים שהניסיונות לשחרורם באזור זה נחלו כישלון.
ליעל הפירנאים יש 60 כרומוזומים בדומה לשאר מיני היעל.
אנטומיה ומראה
הקרניים הספירליות של היעל הפירנאי היו גדולות ועבות מאד בצורת נבל, והן היו הארוכות ביותר מבין תת-המינים של היעל האיברי. הקרן צמחה לכיוון מעלה והתעגלה לצדדים, ולאחר מכן המשיכה להתעגל לאחור ואז חזרה פנימה עם התעקלות קטנה כלפי מעלה. לאורך קרני היעל היו עשרות חריצים דקים, וכן חוליות בולטות אחת למספר ס"מ. אמונה עממית גורסת שכל חוליה בקרן ייצגה שנה בחייו של היעל; למרות שבהחלט יש קשר בין מספר החוליות לגיל היעל - המתבטא בכך שככל שהיעל מתבגר מספר החוליות עולה, בכל אופן אין התאמה מדויקת בין החוליות לגיל. בקרן זכר מקסימלית היו לפחות 10 חוליות כאלו. קרני הזכר התבלטו גם בכך שהן היו מפולחות לאורכן בשידרה בולטת.
לנקבת היעל היו קרניים קצרות ביותר לעומת הזכר, וצורתן הייתה מעין פגיון מעוקם וגלילי. הקרניים שלה גם היו שונות לגמרי אפילו מקרני זכרים צעירים בכך שלא הייתה להן כלל שידרה לאורך הקרן. לנקבה לא היו חוליות אלא חריצים קטנים לכל אורך הקרן. צבע הקרניים של הזוויגים היה שחור, חלודה ואפור כהה.
יעל הפירנאים התאפיין בפרווה קצרה מאד שהייתה מורכבת משיער דליל וזיפי בקיץ, בעוד שבחורף השיער היה הופך לעבה מאד - כמעט צמרי, ומעליו הייתה צומחת שכבת שערות משנית וארוכה. בכל עונות השנה שערו של יעל הפירנאים היה ארוך יחסית מעל הצוואר ויצר רעמה קצרה ונוקשה. סמוך לכף היד היה קטע חסר שערות. הפרווה העבה של היעל בחורף הייתה מותאמת במיוחד למזג האוויר ההררי והקפוא.
בקיץ, צבע הפרווה הכללי של הזכר היה חום-אפרפר בהיר, ולפעמים היה נראה לבנבן מעט בשל הבסיס הבהיר של השערות. העורף, הרעמה, ופס גבי רחב (שהתפשט לעיתים לשני צידי הכתפיים בצורת חצי יהלום), היו בצבע שחור פחם, עם שערות לבנבנות בודדות. הרגליים הקדמיות היו שחורות כמעט לחלוטין מלבד הברכיים, סביב הפרסה ואחורי הרגל. הצבע השחור של הרגליים הקדמיות התפשט לרוב גם כלפי מעלה על החזה והגרון, ואצל זכרים מבוגרים הצבע השחור היה מתפשט עד לכתפיים וסוגר צורת יהלום שחורה סביב הצוואר. הרגליים האחריות היו אף הן שחורות ברובן, והצבע השחור היה מתפשט מעלה יותר לאזור השוקיים ולעיתים מתחבר עם הפס הגבי השחור. על פני המותניים והצלעות התחתונות השתרע כתם שחור רחב בדומה לצבאים, ומתחבר לעיתים קרובות עם השוקיים והחזה השחורים. המפשעה והגחון היו בצבע לבן בוהק בניגוד גמור לצבע השחור שמעליהם, והזנב היה שחור בצידו העליון ולבנבן בצידו התחתון.
בחורף, צבע פרוותו של הזכר הפך לאפרפר יותר, בעוד שהסימונים השחורים הנזכרים היו דהויים יותר ובלתי מוגדרים. אזור הגרון היה הופך להיות בתקופה זאת בצבע חום כהה מאוד. צבע הראש של זכר היעל היה חום אפרפר בהיר עד כהה - בהתאם לעונה, כאשר המצח והזקן היו שחורים. האוזניים התחלקו בין שחור בצד החיצוני לבנבן בצד הפנימי.
נקבת היעל הייתה בצבע חום אדמוני כהה או בהיר בכל העונות, כשהמותניים, המפשעה והגחון ואחורי הרגליים היו בצבע לבן בוהק. החזית של הרגליים הייתה שחורה מלבד הברכיים. הנקבות נבדלו מהזכרים גם בכך שהן היו חסרות רעמה, ולא היה להן כלל סימונים שחורים בחלק האחורי, בגב או בחזה. הראש היה בצבע זהה לשאר הגוף עם מצח כהה ולחיים בהירות יותר. גדיי היעל היו בצבע זהה לנקבות בשנה הראשונה לחייהם. פרוותם של הזכרים הצעירים החלה לקבל מראה שחרחר ברגליים ובשידרה החל מגיל 3.
מרבית מידות הגוף של היעל הפירנאי נמדדו מפוחלצים. אורך ראשו וגופו היה 148 ס"מ, וגובהו בכתפיים היה כ-75 ס"מ. זנבו היה באורך של 13 ס"מ, אוזניו היו באורך של 12 ס"מ ואורך רגליו האחוריות היה כ-44 ס"מ. אורך הקרניים של הזכר היה כ-80 ס"מ, והמרחק ביניהן בקצוות היה 42 ס"מ. הקרניים הארוכות ביותר שתועדו הם של זכר מבוגר מפוחלץ במוזיאון דה אנייר שבצרפת; אורכן הכולל היה 102 ס"מ. הנקבה הייתה קטנה בהרבה מהזכר במידות גוף, והקרניים שלה היו כרבע מקרני הזכר. אורך הקרניים של הנקבה האחרונה שהייתה בחיים נמדד בכ-26.8 ס"מ, עם מרחק של 18.7 ס"מ בין הקצוות.
תפוצה ואקולוגיה
היעל הפירנאי כשמו היה מצוי בעיקר לאורך רכס הרי הפירנאים הנמצא בתחומי המדינות: ספרד, צרפת ואנדורה. התפוצה ההיסטורית שלו בימי הביניים הייתה כנראה לאורך כל רכס הפירנאים ומערבה עד להרי קנטבריה - כולל החבלים הצרפתיים: לנגדוק-רוסיון, אקיטן, ומידי-פירנה ובקהילות הספרדיות האוטונומיות קטלוניה, אראגון, נווארה, חבל הבסקים וקטנבריה. עד אמצע המאה ה-19 הטווח של היעל הפירנאי הצטמצם למרכז הרכס הפרינאי, ובסופו של דבר עד סוף המאה ה-20 האוכלוסייה האחרונה של היעל נותרה רק בפארק הלאומי אורדסה ומונטה פרדידו הסמוך לעיר הואסקה שבצפון אראגון, בטרם הכחדתה סופית בתחילת המאה ה-21.
בית הגידול של יעל הפירנאים היה מורכב מיערות דלילים הרריים עם פסיפס של סלעים, שיחים, אורן, צוקים, אחו ומרעה תת-אלפיני בגובה של 2,240-350 מטר מעל פני הים. עם זאת, אזורים מסולעים קטנים באדמה חקלאית או גבעות לאורך החוף האיברי היוו גם הם בית גידול מתאים. היעל היה מסוגל לשגשג בסביבתו כל עוד בית הגידול המתאים היה זמין. בית הגידול שלו היה קריר יותר משל תת-המינים האחרים. הטמפרטורות בתחומי המחיה ההיסטוריים שלו הן עד מינוס 4 בחורף, וכמות המשקעים הממוצעת היא כ-1,000 מילימטר לשנה.
בחורף, היעל הפירנאי נהג לרעות בעמקים ובאחו שבהם השלג היה דליל יותר. בתקופה זאת היעלים היו מתאספים לפעמים בעדרים ומתקרבים לכפרים קטנים כדי לאכול מגידולים חקלאיים. הזכרים היו מתחילים להתעמת ביניהם בעונת הרבייה שהתחילה לרוב בימים הראשונים של נובמבר. באותו הזמן הזכרים היו הופכים לאגרסיביים ותוקפנים מאוד, והם היו יכולים להוות סכנה עבור בעלי חיים ביתיים או אפילו לאדם.
בתחילת האביב, היעלים היו חוזרים לאזורים הגבוהים כדי לנצל את הצמחייה השופעת וכדי להיות מוגנים באזורי הצוקים והסלעים.
בערך באותו זמן, הנקבות היו עוזבות את העדרים ומחפשות אזור מבודד בשביל ללדת. ההמלטה התרחשה בסביבות חודש מאי; בדרך כלל היה נולד גדי יחיד בלבד ותאומים היו נולדים רק לעיתים נדירות.
תזונתו של היעל הפירנאי הייתה מורכבת מעשבים, עשבי תיבול וחזזיות, וסביר להניח שגם עלי-אורן ושיחים שונים בדומה לתת-המינים האחרים. הטורפים של המין היו כנראה ההזאבים האיברים שנעלמו אף הם בהדרגה מהאזור באותו זמן, וחתולי בר ועיטים היו טורפים את הגדיים. מערכת הרבייה ומחזור החיים היו דומים מן הסתם לתת-המינים הקיימים.
היסטוריה והכחדה
היעל הפירנאי היה נפוץ בשפע במהלך המאה ה-14. לדברי חוקרת הטבע הספרדית אנג'ל קבררה, האוכלוסייה שלו החלה לרדת בהדרגה "בשל רדיפה איטית אך מתמשכת" והיא נעלמה מהפירנאים הצרפתים והרי קנטבריה עד אמצע המאה ה-19. מצבו החל להיות קריטי עד סוף המאה ה-19 כאשר התברר שהאוכלוסייה הגיעה למספר של 100 פרטים בלבד. מאז תחילת המאה ה-20 האוכלוסייה לא עלתה מעל ל-40 פרטים. שומרי יערות וכפריים שסיירו בשנות 1952-1940 דיווחו כי הם נתקלו ביעלים הפירנאים בקושי אחת ל-100 ימים. בסוף שנת 1980 האוכלוסייה הצטמצמה עוד יותר ועמדה על כ-14 פרטים בלבד, ועד שנת 1993 נותרו כ-10 נקבות.
זכר היעל הפירנאי האחרון מת בשנת 1991. הפרט האחרון של המין הייתה נקבה בת 13 בשם סיליה, והיא מתה ב-6 בינואר של שנת 2000 לאחר ששומרי יער מצאו אותה עם גולגולת כתושה מתחת לעץ שנפל בפארק הלאומי אורדסה סמוך לגבול הצרפתי.
.JPG)
הסיבות מאחורי ההכחדה ונפילת המספרים השיטתית של תת-מין זה הן במידה רבה לא ידועות, אם כי ישנן מספר השערות שהוצעו: תחרות נרחבת על מקורות המזון עם עדרי צאן, בקר וסוסים - במיוחד בקיץ, מה שהשפיע על היעל בעיקר בשנות בצורת; כמו כן ייתכן כי ירידת המספרים התרחשה גם בגלל תחרות מצד מינים פראיים כצפיר הפירנאים ואייל הכרמל, או ממינים אקזוטיים שהובאו לאזור כמו היחמור האירופאי והמופלון, זיהומים ומחלות שמקורם בבעלי חיים ביתיים או אקזוטיים, ציד לא חוקי לבשר ופוחלצים, בעיות פוריות ותנאי האקלים. לדברי גיא באיופוי - קצין המדיניות של הקרן העולמית לשימור חיות הבר בספרד, "היעל הפירנאי נעלם משום שהממשלה הספרדית פעלה מאוחר מדי להציל אותו". הוא גם טען שלמרות שהציד צמצם את מספרי היעל באופן דרסטי לפחות מ-100 בסוף המאה ה-19, תוכניות ניהול רציניות לשימורו בהרי הפירנאים לא נעשו אלא רק בשנת 1993, כאשר נשארו אז בקושי תריסר פרטים. באופן כללי ניתן לומר כי הכחדתו של היעל היא כישלון השימור הגדול הראשון באירופה של המאה ה-21, ואף מאמצי השימור של האיחוד האירופי הגיעו מאוחר מדי (כדלקמן).
מאמצי שימור
בשנת 1913, לאחר שהממשלה הספרדית הבינה שהיעל הפירנאי נמצא כבר במסלול מואץ להכחדה, עדר היעלים האחרון התרחש באזור אורדסה בפירנאים התיכונים הספרדים. אחד הצעדים הראשונים לשמירה על היעל, היה איסור על ציד היעל בשנת 1913, וההכרזה על הקמת "שמורת אורדסה" בשנת 1918 שכללה את כל תחומי המחיה של העדר. בשנות ה-60 נעשו צעדים נוספים על מנת להגן עליו כגון פיזור של תזונה משלימה בחורף ברחבי השטח, אולם גם זה לא הצליח לעצור את הנסיגה של האוכלוסייה.
היעל הפירנאי הוכרז כחיה מוגנת בחוק בשנת 1973, והאוכלוסייה האחרונה שלו הייתה מוגנת בתוך תחומי הפארק הלאומי אורדסה. בשנת 1990, האיחוד האירופאי הפיק קטלוג לאומי של מינים בסכנת הכחדה שבו הופיע גם היעל הפירנאי, והאיחוד אישר מימון לפרויקט שימור מסודר בשיתוף פעולה עם ממשלת אראגון והממשלה המרכזית של ספרד וצרפת כדי להקים תוכנית הבראה עבור היעל עם סיוע בינלאומי. המטרות העיקריות של תוכנית זו היו:
- ללכוד ולשמור את הפרטים החיים האחרונים בשבי כדי למנוע את מותם בטבע מציד או אסונות טבע.
- לנסות להגדיל מחדש את האוכלוסייה בשבי בדומה לאייל דוד או ראם סהרה.
- להתחיל להשיב לטבע פרטים, לאחר שייוולדו מספר משמעותי של גדיים.
- לבצע פעולות מקדימות של הגנה מלאה על בית הגידול של היעל בטרם יושב לשם.
- הגברת המודעות בקרב האוכלוסייה.
במקביל, נעשו פעולות אחרות כגון סקרים בקרב מיני הפרסתנים המקומיים והביתיים שחולקים את בית הגידול של יעל, והקמת צוות טכני מיוחד עבור הניטור של אוכלוסיית היעל ברגע שמספריה יגדלו. התוכנית החלה רק בשנת 1993 כאשר נותרו 10 יעלים בלבד; ממשלת ספרד עשתה מאמצים נרחבים להציל את יעל הפירנאים - כולל תפיסה של פרטים מהבר וגידולם בשבי, אולם היעלים לא שרדו שם היטב.
בין 1990 ל-1995, שוחררו מספר זכרים מעוקרים מתת-המין הספרדי עם משדר רדיו לאזור בית הגידול של יעל הפירנאים, כשהציפייה הייתה שהם יתערבבו עם היעלים הפירנאים שבאזור ובכך יקלו על הניטור שלהם. בכל המקרים, היעלים הספרדים לא הצליחו להסתגל ולשרוד באקלים בפירנאים. בשנת 1996 שוחררו שוב שני זכרים ספרדיים מצוידים במשדרים, אלא שהפעם הם לא עוקרו משום שרצו שהם יתרבו עם נקבות יעל הפירנאים המבוגרות - לאחר שהזכר הפירנאי האחרון כבר מת ב-1991. היעלים הספרדים קיבלו תזונה משלימה שפוזרה בשטח אולם למרות זאת הם שרדו שנתיים בלבד. מניתוח הצואה של הנקבות לאחר מכן, נמצא כי היעלים הספרדים אכן התרבו איתן, אולם למרות זאת הן לא הצליחו להיכנס להריון. בסופו של דבר כל המאמצים נחלו כישלון גמור והדרך להכחדה כבר הייתה בלתי נמנעת. יעל הפירנאים היה רשום בקטגורית השימור "סכנת הכחדה חמורה (CR) על ידי IUCN משנת 1996 עד הכחדתו.
שרידים
מהיעל הפירנאי נותרו כיום בעיקר פוחלצים, גולגולות וקרניים, וישנן תמונות בודדות של זכרים ונקבות בטבע - כמו גם מספר תמונות של הנקבה סיליה בעודה בחיים כאשר נתפסה עבור נטילת הרקמות וה-דנ"א. הפוחלץ של הזכר האחרון יחד עם פוחלץ של זכר נוסף נשמרים באוסף של אוניברסיטת ציריך בגרמניה. בצרפת יש במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בפריז פוחלץ שלם של היעל, ראש מפוחלץ במוזיאון דה באנייר בלוצ'ון וגולגולת באוסף של מוזיאון נאנט. הפוחלץ של הפרט האחרון - הנקבה סיליה, נמצא באוסף פרטי בעיר סרגוסה שבאראגון (ספרד), והוא כנראה יועבר למוזיאון ספרדי בעתיד. גולגולות וקרניים של שתיים מהנקבות האחרונות נשמרות במוזיאון הפירנאים בעיר ביאקה שבאראגון.
שיבוט
ביולוגים ספרדיים שעבדו עבור הממשלה האזורית באראגון תפסו ב-1999 את הפרט החי האחרון של יעל הפירנאים - נקבה שכונתה סיליה, בפארק הלאומי אורדסה ומונטה פרדידו. הביולוגים לקחו מסיליה דגימות דם, רקמות מהאוזניים ודגימות של צואה. מהדגימות נאספו שורה של תאים של יעל הפירנאים למטרות שיבוט עתידיות. בתהליך הייתה מעורבת גם חברת הביוטכנולוגיה והסלולר המתקדמת - ACT, שסיפקה נתבים אלקטרוניים שחוברו לסיליה לפני ששוחררה חזרה לטבע. חברת ACT הגיעה להסכמה עם ממשלת אראגון שבמידה ויתרחש פרויקט שיבוט עתידי היעלים המשובטים יוחזרו לבית הגידול ההיסטורי שלהם. בשנת 2000 במקביל למותה של סיליה ולהיכחדותו של תת-המין באופן רשמי, חברת ACT הודיעה כי ממשלת ספרד הסכימה לחברה להשתמש בתאים שנלקחו בעבר מסיליה, ולהקים תוכנית לשיבוטו של יעל הפירנאים בשיתוף פעולה עם קבוצות מדענים נוספות. השיבוט של היעל היה צפוי להיות קל יותר מאשר שיבוטו של הגאור הנדיר שהתבצע אף הוא על ידי חברת ACT, מכיוון שהביולוגיה של היעלים ידועה יותר ותקופת ההריון הרגילה היא כ-5 חודשים בלבד. בנוסף, האפשרות לשבט בעל חיים תלויה בנוכחות פונדקאי מתאים כמו עז הבית למשל, והתהליך היה אמור להיות די זהה לתהליך השיבוט של הכבשה דולי.
שלושה צוותי מדענים - שניים ספרדיים ואחד צרפתי - היו מעורבים בפרויקט השיבוט. הפרויקט היה מתואם גם עם השירות לחקירות מזון וחקלאות של אראגון, המכון הלאומי לחקירת מזון ורפורמה אגררית של ספרד, והמכון הלאומי לחקירה אגררית של צרפת. מנהל הפרויקט - דוקטור חוזה פולצ' מסרגוסה, היה אחד מהמדענים שהשתתפו בעבר בלכידת הנקבה סיליה כדי לקחת ממנה דגימות.
תהליך השיבוט נעשה על ידי העברת גרעין תא-סומטי (תא שאינו תא רבייה - כמו רקמת עור למשל): תחילה נלקחו תאי רבייה (ביציות) של עיזים רגילות, ולאחר שבודדו ושאבו מהם את גרעין התא, נלקח גרעין התא הסומטי של היעל והוחדר לתוך תא הרבייה הריק של העיזים. המטרה בהוצאת גרעין תא הרבייה של העז הייתה למנוע לחלוטין תרומה גנטית של ה-DNA של העיזים ליעל הפירנאי המשובט. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של הפרויקט התהליך נעשה במספר רב של תאי רבייה.
הניסיונות הראשונים לשיבוט נחלו כישלון. מתוך 285 ביציות מופרות, רק 54 הגיעו לתהליך של מיטוזה (התחלקות גרעין התא), והם הושתלו ב-12 נקבות של יעלים ספרדים ויעזים ששימשו כאם פונדקאית. בסופו של דבר רק שני עוברים שרדו הריון של חודשיים בטרם ההריון נקטע באופן ספונטני. בעקבות כך המדענים הודיעו ב-2003 כי סדרת הניסיונות הראשונה לשיבוט היעל נחלה כישלון. עם זאת, המדענים המשיכו בניסיונות השיבוט במהלך השנים הבאות.
בינואר 2009, השיבוט הצליח לראשונה חלקית, ובכך יעל הפירנאים הפך להיות היונק הנכחד הראשון שקם לתחייה על ידי שיבוט. בעיקרון תהליך השיבוט די חזר על עצמו: הרקמות שנלקחו מסיליה הוחדרו בביציות של עיזים; מתוך 439 הפריות נוצרו 57 מיטוזות שהושתלו במשך הזמן בעז בית אחת ששימשה כאם פנדקאית. רק שבע מיטוזות בלבד הצליחו להתפתח להריון, אולם בסופו של דבר רק הריון אחד בלבד הושלם במלואו ונולדה גדייה אחת של היעל הפירנאי. ההצלחה לכאורה של הפרויקט לוותה בכישלון חלקי מכיוון שגדיית היעל הפירנאי מתה שבע דקות בלבד לאחר הלידה בשל קשיי נשימה. ככל הנראה הפגמים ב-DNA הקפוא גרמו לפגמים פיזיים בריאות של הגדייה וכתוצאה מכך לא התאפשרה קליטת חמצן נורמלית. למרות הכישלון החלקי, ניסיון השיבוט האחרון הוכיח כי התאים שנלקחו מסיליה הם ברי קיימא ועיזי הבית יכולות לשמש כפונדקאיות בהצלחה. על כן הפרויקט צפוי להימשך כנראה בעתיד.
לאורך כל ניסיונות שיבוט של היעל, המדענים לקחו בחשבון שאפילו אם השיבוט יצליח באופן מלא ונקבת היעל המשובטת תהיה בריאה לגמרי, עדיין יעמדו בפניהם שלוש בעיות עיקריות:
- גם אם השיבוט היה שורד את כל התהליך בהצלחה, הוא היה עשוי לסבול מתוחלת חיים קצרה במיוחד; כיוון שמקור השיבוט הוא בדנ"א שנלקח מתאים של פרט מבוגר אשר מכילים טלומרים שהתקצרו עם הגיל (סיליה הייתה אז בת 13), היה חשש שהיעלים המשובטים שייוולדו יהיו אף הם עם טלומרים קצרים, וכתוצאה מכך הם יזדקנו בצורה מואצת.
- כיוון שהרקמות נלקחו מנקבת היעל, גם אם תהליך השיבוט יסתיים בהצלחה לא יהיו לצאצאי הנקבה המשובטים זכר שיוכלו להתרבות איתו. פתרון אחד שהוצע היה לשלב בתהליך השיבוט רקמות של זכרים מתת-מינים אחרים, למרות שהצאצאים לא יהיו "טהורים" לגמרי. פתרון שאפתני יותר שהוצע היה הסרת כרומוזום X אחד מהביציות והחלפתו בכרומוזום Y מזכר של תת-מין אחר שקיים, ובכך ליצור זכר פירנאי טהור כמעט לגמרי. עם זאת, טכנולוגיה כזו עדיין בשלבי פיתוח, ולא ידוע האם זה בכלל אפשרי לעשות זאת מבלי לגרום נזק בלתי הפיך לתאים.
- כדי לייצר אוכלוסיית קיימא של יעלים, יש צורך בדגימות גנטיות מיעלים רבים כדי ליצור מגוון גנטי באוכלוסייה המשובטת. פתרון שהוצע לבעיה זאת נעוץ אף הוא בשילוב של רקמות של תת-מינים אחרים.
שחזור
מאז הכחדתו של יעל הפירנאים, יש פרויקטים רבים המנסים להכניס את היעל הספרדי לאזור ההיסטורי של תפוצת יעל הפירנאים - בין השאר כדי להפיק מכך אינטרסים כלכליים כציד חוקי. ברמה העקרונית דרישות בית הגידול של היעל דומות לעיזי בר אחרות - נוכחות של סלעים, צוקים, צמחייה שופעת ומקורות מים. כל אלו זמינים כיום בפירנאים כך שלכאורה אין מניעה לשחרור היעל הספרדי באזור. עם זאת כפי שצוין לעיל, ניסיונות שחרור בעבר של היעל הספרדי באזור נחלו כישלון כאשר היעל שרד באזור זמן קצר יחסית - מה שמראה על חוסר הסתגלות של היעל הספרדי לסביבה האקולוגית של יעל הפירנאים. סביר להניח שניתן יהיה להתגבר על מכשולים אלו.
המדינה שמעוניינת בעיקר בהשבת היעל היא צרפת וכן קהילת נווארה האוטונומית בספרד, בעוד שדווקא קהילת אראגון מסויגת מהאפשרות הזאת. קהילת קטלוניה שבה יש בית הגידול אידאלי עבור היעל, אינה מתנגדת לשחזור של היעל, אולם היא הודיעה שבטרם ההשבה לטבע יש לפתור בעיה משמעותית: התפוצצות אוכלוסין של איילים אדומים וכבשי בר באזור. ישנם אתרים נוספים שנחשבים כבעלי פוטנציאל לשחזור היעל. המחקר האקולוגי המתבצע עבור השבת היעל כבר החל בצרפת באזורי הגבול עם ספרד, ובמהלכו הוצע גם להשיב את הדובים להרי הפירנאים כדי לאזן את המרקם האקולוגי. בקונגרס הצרפתי התקבלו באפריל 2012 מספר החלטות הנוגעות לשימור בעלי חיים במדינה, וביניהם גם אישור לשחזור של היעל בפרינאים הצרפתים.
תושבים מקומיים רבים מקווים שעם כניסתו של היעל הספרדי הוא ימלא את החלל שנוצר אחרי הכחדת יעל הפירנאים במאזן האקולוגי, כמו גם לקיחת חלק חשוב בתרבות הציד של העמים באזור כמו הקטאלונים והבאסקים. משני צידי הגבול מאמינים שהיוזמה תגרום להתפתחות של תיירות אקולוגית שתהווה גורם הכנסה חשוב לכפרים באזור. עם זאת, ישנם הסוברים כי עדיף לחכות עם השבת היעל הספרדי ולצפות להתקדמות טכנולוגית בתחום השיבוט של תת-המין המקורי.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- מידע מפורט על יעל הפירנאים באתר החיות הנכחדות
- יעל הפירנאים באתר ה-BBC
- תמונות נדירות של זכרי יעל הפירנאים בטבע
- תמונה נדירה של נקבה וגדי בטבע
- מחקר מפורט על פרויקט השחזור של יעל הפירנאים (באנגלית)
הערות שוליים
