ישראל מרום (מרמינסקי)
ישראל מרום (מרְמִינְסקי) (כ"ב בתשרי תרנ"ב, 24 באוקטובר 1891 – י' באייר תשל"ו, 10 במאי 1976) היה מהפעילים הבולטים בתנועה הציונית מילדותו ברוסיה הלבנה ועד למותו במדינת ישראל. היה נציג ההסתדרות בארצות הברית, שותף בהקמת "החלוץ", תנועת הנוער העובד ורשת "עמל" לחינוך ובתי ספר מקצועיים, בית הספר הולץ ו- מקס פיין.[1]
בנוסף שימש כגזבר ההסתדרות, חבר הוועד הלאומי, חבר הנהלת עיתון "דבר", ציר לקונגרסים הציוניים מ-1920 ועד לקונגרס ב-1970 והיה פעיל בהבטחת קידום אופייה הסוציאליסטי של "קרן היסוד", שהפכה לזרוע לפיתוח חברתי וכלכלי של ארץ ישראל.
קורות חייו
ילדותו (1891–1903)
בית הוריו של מרמינסקי בעיירה סלונים היה בית ציוני, עם מסורת של פעילות ציבורית. אביו, (אריה זאב) לייב וולף, היה בעל מנסרה, ובמקביל גם עסקן ציבורי, בורר יחיד ומאוד מקובל בעירו. סבו של ישראל, הרב ליוטה (אליהו), גם כן עסק בענייני ציבור, והוא שהקנה לאביו של ישראל את הגעגועים ל"לשון הקודש" ולגאולת ציון, ובאופן טבעי מפת ארץ ישראל הייתה תלויה על קיר ביתו.
אמו של ישראל, רחל קפלן, הייתה אישה משכילה, בקיאה בתנ"ך ובשפות זרות וסופרת. היא התגרשה מבעלה, עזבה את ביתה ויצאה לוורשה ללמוד עיסוי רפואי, שם גם שיחקה על הבמה ועסקה בכתיבה. במקביל עסקה קפלן בפעילות ציונית, והייתה ממניחי היסודות של קק"ל וגופים נוספים בוורשה.
ישראל מרמינסקי למד בחדרים שונים עם נטייה ליהדות מסורתית, לאחר מכן למד בבית ספר עממי ממלכתי בסלונים.
פעילות ציבורית ראשונה (1903–1924)
פעילותו הציבורית הראשונה הייתה לאחר הפוגרום בקישינב ב-1903. הוא אירגן אספת מחאה של תלמידים, נאם ספונטנית, הלהיב והרשים. מכאן והלאה החליט לפעול בכל דרך למען עם ישראל. הוא פעל בקרב הנוער באספות וחוגים בלתי-לגאליים ונודע כנואם טוב.
מרמינסקי המשיך את לימודיו בוורשה, שם יחד עם אליהו גולומב המשיך את פעילותו לעידוד הנוער לעלייה לארץ ישראל.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, נרתם מרמינסקי לפעולות עזרה לפליטים. שנה לאחר מכן עבר למוסקבה ללמוד בפוליטכניקום, שם הוזמן לייצג את "צעירי ציון" במרכז ציוני רוסיה. מרום היה הרוח החיה בארגון הוועידה השנייה של צעירי ציון ב-1917, עסק בארגון הגנה עצמית ליהודי רוסיה והיה בין מארגני "החלוץ" (גרעיני חלוצים לעלייה).
עלייה לארץ ישראל והמשך פעילות ציבורית (1924–1939)
בשנת 1924 עלה מרמינסקי לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. בשנה זו נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות. בנוסף שימש כמזכיר ומרכז של המרכז לעלייה, גזבר ההסתדרות ושותף להקמת "החלוץ" ותנועת הנוער העובד.
בשנים 1928–1932 היה חבר במשלחות ההסתדרות לארצות הברית וקנדה וארגן את מגביותיה שם. באחת משליחויותיו ב-1928/9 הכיר את ד"ר מיי בר, פסיכולוגית קלינית ציונית ילידת ויניפג. מיי בר שימשה מתרגמת נאומיו מיידיש לאנגלית, לצעירים שכבר לא שלטו בשפה היידית. הם התחתנו ב-1929 בארצות הברית וחזרו יחדיו ארצה. ב-1930 נולדו התאומות סיניה ועליה בבית חולים הדסה בתל אביב.
נציג ההסתדרות בארצות הברית (1939–1945)
ב-1939, לאחר השתתפותו בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה, שווייץ, ערב מלחמת העולם השנייה, נשלח לייצג את הסתדרות העובדים הכללית בארצות הברית, קנדה ומקסיקו. בשל מעמדו הציבורי וניסיונו, נבחר על ידי שליחי כל התנועות לעמוד בראש המשלחת. הוא מילא תפקיד זה בשנים 1939–1945, במשך כל שנות המלחמה.
פועליו בארצות הברית היו בתחומים רבים:
- סיוע למפעלים הכלכליים של ההסתדרות, באמצעות ביצוע מגביות בארצות הברית;
- הכוונה של כל תנועות הנוער הציוניות שפעלו ביבשת;
- ייצוג ההסתדרות בפני האיגודים המקצועיים הגדולים בארצות הברית פדרציית העבודה האמריקאית (AFL) ו-Congress of Industrial Organizations (CIO); למן 1955, הארגונים אוחדו לארגון אחד בשם AFL-CIO);
- יצירת קשר עם ארגון העבודה הבינלאומי (ILO);
- טיפוח קשרים עם מוסדות הממשל האמריקני – למען הצלת יהודי אירופה בארגון המועצה להצלת פליטי אירופה (WRB);
- טיפוח קשרים עם המוסדות היהודיים הלא-סוציאליסטיים כמו הקונגרס היהודי העולמי, הג'וינט ועוד.
פעילותו במשך 6 שנות השליחות הייתה מוצלחת. בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות שנערכה ב-19 בספטמבר 1945, שבה דיווח מרמינסקי על שליחותו, הקדים פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות, דברי ברכה ואמר: ”למעשה הוא היה "ההסתדרות" באמריקה, וגילם בתוכו את כל מפעלנו על מאווייו וענייניו. לא היה עניין שידו לא הייתה בו ולא היה עניין שלא יכולנו לראות בו את מרמינסקי כהאמבסדור הנאמן והמוצלח... הוא נשא על שכמו שש שנים את העומס העצום של עניינינו ביהדות זו בתנועה זו.”[2]
רעייתו ובנותיו שהו עמו בארצות הברית במשך כל תקופת השליחות. מיי, רעייתו, הייתה שותפתו הפעילה בכל תחומי שליחותו בארצות הברית וקנדה.
חזרה לארץ ישראל - פעילות מקצועית בהסתדרות (1946–1970)
לאחר חזרתו לארץ ישראל, בשנים 1946–1957 עמד בראש המחלקה לחינוך מקצועי ופיתח את רשת בתי הספר המקצועיים של ההסתדרות – "עמל". בזכות קשריו עם יהדות ארצות הברית וקנדה גייס כספים רבים להקמת בתי ספר חדשים: ליידי דייוויס בירושלים ובתל אביב, "הולץ" בתל אביב, ליידיס גרמנט אינטרנשיונל בקריית חיים ואחרים ברמלה, חדרה וטבריה.
בשנים 1958–1968 עמד בראש המוסד לביקורת של המפעלים המשקיים של ההסתדרות. מרמינסקי היה הראשון שכיהן בתפקיד זה.
ישראל מרום נפטר בשנת 1976, בגיל 84, ונקבר בבית העלמין בעין חרוד.
לקריאה נוספת
- אלכסנדר מנור, במעגלי הפעילות היוצרת: דרכו ופעלו של ישראל מרום (מרמינסקי), תל אביב: הוועד הציבורי, תשל"ח 1978.
- חיים גולן, יומני ישראל מרמינסקי: 1941–1945, רמת אפעל: יד טבנקין – מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התק"ם, 1995.
קישורים חיצוניים
- ג. קרסל, מאחרוני המוהיקנים: (שנה למותו של ישראל מרום-מרמינסקי), דבר, 12 ביוני 1977
הערות שוליים
- ^ בית הספר הרב תחומי הולץ חיל האוויר - אנשים ישראל אשר מוצני במסגרת סמינר לתואר שני של ד"ר תמר אלמוג, שכותרתו "חינוך בישראל במבט וירטואלי" - החוג ללמידה הוראה והדרכה, אוניברסיטת חיפה, 7.12.2010
- ^ ספר הפרוטוקולים של הוועד הפועל, ארכיון העבודה וחלוץ, תל אביב: מכון לבון.
