כיבוש יוון על ידי מדינות הציר
 | ||||||||||||||||||
| חלוקת יוון לאזורי כיבוש גרמני (אדום), איטלקי (כתום) ובולגרי (ירוק). האזור האיטלקי עבר לידי גרמניה בספטמבר 1943 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 27 באפריל 1941 – 12 באוקטובר 1944 (3 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני |
המערכה על יוון הקרב על כרתים | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מלחמת האזרחים היוונית | |||||||||||||||||
| מקום | יוון | |||||||||||||||||
| עילה | פלישת גרמניה ליוון לסיוע לאיטליה לאחר כישלונה במלחמת איטליה–יוון | |||||||||||||||||
| תוצאה | כיבוש יוון על ידי מדינות הציר; נסיגת גרמניה ובעלות בריתה ושחרור יוון | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | חלוקת יוון לאזורי כיבוש גרמני, איטלקי ובולגרי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
כיבוש יוון על ידי מדינות הציר החל באפריל 1941 לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לממלכת יוון במטרה לסייע לבעלת בריתה, איטליה, במלחמתה המתמשכת שהחלה באוקטובר 1940, לאחר שנתקלה בקשיים אסטרטגיים משמעותיים. בעקבות כיבוש כרתים, כל שטח יוון נכבש החל מיוני 1941. כיבוש היבשת נמשך עד שגרמניה ובעלת בריתה בולגריה נסוגו תחת לחץ בעלות הברית בתחילת אוקטובר 1944, כאשר כרתים וכמה מאיי הים האגאי האחרים נכנעו לבעלות הברית על ידי כוחות הכיבוש הגרמניים במאי ויוני 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה.
המונח כיבוש (Katochi) ביוונית פירושו להחזיק או לשלוט על רכוש. הוא משמש להתייחסות לכיבוש יוון על ידי גרמניה ומדינות הציר. טרמינולוגיה זו משקפת לא רק את הכיבוש הצבאי אלא גם את הניצול הכלכלי של יוון על ידי גרמניה במהלך אותה תקופה. השימוש במונח "כיבוש" מדגיש את רעיון השליטה והשלטון, ומבליט כיצד יוון הייתה נתונה לשעבוד צבאי ופיננסי כאחד תחת כיבוש הציר.
סקירה כללית
איטליה הפשיסטית הכריזה מלחמה על יוון ופלשה אליה באוקטובר 1940, אך נהדפה בידי הצבא ההלני אל תוך אלבניה, שהייתה אז פרוטקטורט איטלקי.[1] גרמניה הנאצית התערבה לטובת בעלת בריתה בדרום־מזרח אירופה. בשעה שעיקר הכוח היווני היה מרוכז בחזית האלבנית כדי לבלום את התקפות הנגד האיטלקיות, פתחו הגרמנים באפריל 1941 במסע מלחמה מהיר בסגנון ה־בליצקריג, אשר בתוך שבועות ספורים הביא לתבוסת יוון ולכיבושה.[2] ממשלת יוון יצאה לגלות, ובמקומה הוקמה ממשלת בובות משתפת פעולה עם מדינות הציר. שטח יוון חולק לאזורי כיבוש: הגרמנים שלטו ישירות במרכזי הכובד – אתונה, סלוניקי והאיים האגאיים האסטרטגיים – בעוד אזורים אחרים נמסרו לניהולן של איטליה ובולגריה.[3]
הכיבוש חיבל בכלכלת יוון והביא סבל כבד לאוכלוסייה האזרחית. כ־80% מהתעשייה נהרסה, יחד עם 28% מהתשתיות (נמלים, כבישים ומסילות ברזל), 90% מהגשרים וכרבע מהיערות והמשאבים הטבעיים של המדינה.[4] לצד ההרס הכלכלי, בין 7% ל־11% מן האוכלוסייה האזרחית נספתה במהלך שנות הכיבוש.[5] רק באתונה מתו כ־40,000 איש ברעב, ובסך הכול כ־300,000 בני אדם ברחבי יוון מתו מרעב, ומאות אלפים נוספים הוצאו להורג או נספו בפעולות תגמול של הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם.[6]
קהילת היהודים ביוון הושמדה כמעט כליל: מתוך אוכלוסייה שעמדה ערב המלחמה על 75–77 אלף נפש, נותרו בחיים כ־11–12 אלף בלבד, רבים מהם הודות להצטרפותם למחתרת או הסתרתם בידי אזרחים יוונים.[7] רוב הנספים נשלחו לאושוויץ, בעוד שיהודי תראקיה שבשליטת בולגריה נשלחו לטרבלינקה[2]. האיטלקים נמנעו תחילה מהגליית יהודים בתחומי שליטתם, אך לאחר שגרמניה נטלה את השליטה מהם, גם הם גורשו למחנות ההשמדה.
במהלך הכיבוש צמחו תנועות התנגדות. המרכזיות שבהן היו EAM וזרועו הצבאית ELAS, שהיו קשורות קשר הדוק להמפלגה הקומוניסטית של יוון.[8] לוחמי המחתרת, שכונו אנטארטס (αντάρτες), ניהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הגרמני, נאבקו ביחידות הגדודים המיוחדים לביטחון של משתפי הפעולה, הקימו רשתות ריגול ואף ביצעו פיגועי חבלה – הידוע שבהם הוא פיצוץ גשר גורגופוטמוס במסגרת מבצע הרלינג בנובמבר 1942, שפגע קשות בנתיב האספקה שבין סלוניקי לאתונה.[1]
הגרמנים הצדיקו את נוכחותם ביוון בהצגת ה־Reich כמגן "הציוויליזציה האירופית" מפני הקומוניזם,[9] בעוד ש־ELAS תוארה בתעמולה הגרמנית כתנועה "פראית" ו"עבריינית" שיש להשמידה ללא רחמים[1]. אולם, דווקא פעולות המחתרת אילצו את הוורמאכט לפצל את כוחותיו ולפרוס אותם על פני שטח הררי קשה, מה שפגע ביכולתו להתמודד עם איום הפלישה האפשרית של בעלות הברית לבלקנים – פלישה שהבריטים עודדו את הגרמנים לצפות לה באמצעות מבצעי הטעיה מתוחכמים.[1]
בשנת 1944, עם מעורבות גוברת של בריטניה וארצות הברית, פרצו עימותים פנימיים בין ארגוני ההתנגדות.[10] עם שחרור יוון באוקטובר 1944, מצאה עצמה המדינה קרועה ומקוטבת, ובמהרה הידרדרה אל מלחמת האזרחים ביוון. הקיטוב הפוליטי אפשר לרבים ממשתפי הפעולה עם הנאצים להשתלב מחדש בעמדות כוח, על רקע המאבק באיום הקומוניסטי.[11][12]
לפי נתונים שונים, פעולות ההתנגדות גרמו למותם של כ־21,000 חיילי ציר (כ־17,500 גרמנים, 2,700 איטלקים ו־1,500 בולגרים) ולשבייתם של כ־6,400 נוספים.[13] מנגד נהרגו כ־20,600 פרטיזנים יוונים, ומספר בלתי ידוע נשבה. בסך הכול, ההערכות הן כי יוון שילמה בחיי לפחות 250,000 אזרחים במהלך שנות הכיבוש.[3]
נפילת יוון
ערכים מורחבים – יוון במלחמת העולם השנייה, מלחמת איטליה–יוון, המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה
בשעות הבוקר המוקדמות של 28 באוקטובר 1940 העיר השגריר האיטלקי ביוון, עמנואל גראצי (אנ'), את ראש ממשלת יוון יואניס מטאקסס והציג בפניו אולטימטום בכתב, בו דרשה איטליה מיוון לאפשר לכוחות איטלקיים מעבר חופשי ביוון, לצורך השתלטות על "נקודות אסטרטגיות" שלא פורטו. מטאקסס דחה אותו, ותוך פחות משלוש שעות פלשו כוחות איטליים משטחה של אלבניה, שהייתה אז פרוטקטורט איטלקי, אל גבול יוון. סירובו של מטאקסס הפך מאז ליום חג לאומי ביוון – יום האוחי. פלישתו של בניטו מוסוליני נבעה בין השאר מרצונו להוכיח כי האיטלקים מסוגלים להשתוות להצלחות הצבאיות של גרמניה הנאצית, וכן משום שהתייחס לדרום־מזרח אירופה כאל חלק מ"תחום ההשפעה" של איטליה.
בניגוד לציפיות מוסוליני, הצבא ההלני ניצל בהצלחה את פני השטח ההרריים של אפירוס, פתח במתקפת נגד והדף את האיטלקים אל מעבר לגבול. בדצמבר 1940 כבר כבשו היוונים כמעט רבע משטחה של אלבניה, עד שהחורף הקשה והגעת תגבורות איטלקיות עצרו את התקדמותם. במרץ 1941 יצאו האיטלקים ל"המתקפה האביבית האיטלקית", אולם גם היא נכשלה. בשלב זה הוקצו 15 מתוך 21 דיוויזיות יווניות ללחימה נגד איטליה, והותירו רק שש דיוויזיות להגן על קו מטאקסס בגבול עם בולגריה ויוגוסלביה, מול האיום הגרמני. הכוחות היווניים קיבלו סיוע מחבר העמים הבריטי, לאחר שכוחות נשלחו מלוב לפי הוראת וינסטון צ'רצ'יל.
ב־6 באפריל 1941 התערבה גרמניה לטובת איטליה ופתחה בפלישה ליוון דרך בולגריה ויוגוסלביה, שהכריעה במהירות את כוחות יוון ובעלות בריתה. ב־20 באפריל, לאחר קריסת ההתנגדות היוונית בצפון, צבא בולגריה נכנס לתראקיה מבלי שנורה כדור אחד,[14] במטרה להשיב לעצמו מוצא להים האגאי במקדוניה המזרחית ותראקיה המערבית. הבולגרים השתלטו על השטח שבין נהר סטרומה ועד קו דמארקציה שעבר סמוך לאלכסנדרופולי ולסבילנגרד שממערב לנהר המריצה. ב־27 באפריל נפלה אתונה, וב־1 ביוני, לאחר הקרב על כרתים, הושלם כיבוש יוון כולה בידי מדינות הציר.
לאחר הפלישה נמלט המלך גאורגיוס השני תחילה לכרתים ולאחר מכן לקהיר. באתונה הוקמה ממשלת ימין משתפת פעולה, ששימשה ממשלת בובות תחת הכיבוש הגרמני.[15]
שלטון הכיבוש המשולש
הקמת משטר הכיבוש
אמנם הצבא הגרמני היה הכוח העיקרי שכבש את יוון, אך הדבר נבע מתוצאה בלתי מתוכננת של הפלישה הכושלת של איטליה והימצאותם של חיילים בריטים על אדמת יוון[16][17] יוון כלל לא נכללה בתוכניותיו המוקדמות של אדולף היטלר כיעד לסיפוח: המדינה נחשבה ענייה, לא גבלה בגרמניה, ולא התקיימה בה אוכלוסייה גרמנית משמעותית[17]. לפי תורת הגזע הנאצית, היוונים לא הוגדרו לא כעם בעל ערך שניתן לגרמן ולשלב במרחב הגרמני, ואף לא כ"נחותים" הראויים להשמדה[17]. היטלר עצמו הסתייג מהסחת מאמצי הכיבוש לעבר מערב ודרום אירופה, והתמקד במזרח היבשת כיעד ל"לבנסראום" הגרמני[17]. יחד עם הערכה לגבורת ההתנגדות היוונית לפלישה האיטלקית, גיבש היטלר עמדה של דחיית ההכרעה בשאלת התביעות הטריטוריאליות של איטליה ביוון עד לאחר המלחמה. לעת עתה, הדרך היעילה ביותר לשלוט במדינה הייתה באמצעות ממשלת בובות מקומית בראשות הגנרל יורגיוס צולקוגלו[16].
מתוך רצון לפנות במהרה את חייליו מיוון לקראת מבצע ברברוסה ולחזק את יחסיו עם שותפתו המרכזית לציר, הסכים היטלר להותיר את רוב שטחה של יוון תחת כיבוש איטלקי[16]. משימת הכיבוש ניתנה לארמייה ה-11 האיטלקית בפיקודו של קרלו ג'לוזו, שכללה שלושה גופי ארמייה: הקורפוס ה-26 באפירוס ובמערב יוון, הקורפוס השלישי בתסליה, והקורפוס השמיני בחצי האי פלופונסוס[17]. החלקים הצפוניים-מזרחיים של המדינה, מזרח מקדוניה ותראקיה, נמסרו לבולגריה שסיפחה אותם דה פקטו לשטחה[16]. עם זאת, רצועה צרה לאורך נהר האברוס בגבול יוון-טורקיה נותרה בשליטת ממשלת הבובות היוונית, כדי לאפשר לטורקיה להתעלם מחובותיה במסגרת ההסכמה הבלקנית במקרה של התקפה בולגרית. באזור זה נאסרה כניסת בולגרים, והגרמנים הסתפקו בנוכחות מנהלית ומשטרתית בלבד[17].
הגרמנים שמרו לעצמם שליטה על שורה של אזורים אסטרטגיים ברחבי יוון. מקדוניה המרכזית ובמרכזה העיר סלוניקי נותרה בידיהם הן כנתיב אסטרטגי לים האגאי והן כקלף מיקוח בין דרישות הבולגרים והאיטלקים. אזור זה, בצירוף האיים למנוס, לסבוס, איוס אבסטרטיוס וחיוס, אורגן במסגרת "פיקוד סלוניקי-אגאי" (Befehlsbereich Saloniki-Ägäis) בראשות הגנרל קורט פון קרנצקי[17]. בדרום הוקם "פיקוד יוון הדרומית" (Befehlsbereich Südgriechenland) בראשות הלמות פלמי, שכלל מובלעות באתונה ובאטיקה, ובהן שדה התעופה קלמאקי, חלקים מנמל פיראוס, ואיי החוף סלמיס, אגינה ופלבס; כמו גם את האי מילוס ששימש כבסיס ביניים לכרתים. מרבית כרתים נותרה תחת שליטה גרמנית, למעט המחוז המזרחי לאסיתי שהועבר לאיטלקים[17]. כרתים הוגדרה עד מהרה כ"מצודת כרתים", והקריגסמרינה דרשה כי תסופח לגרמניה לאחר המלחמה[17]. איי אוויה וסקירוס, שהוקצו תחילה לגרמנים, הועברו לאיטלקים באוקטובר 1941, וכך גם דרום אטיקה בספטמבר 1942[17].
אזור הכיבוש הגרמני
משנת 1942 ואילך נוהל אזור הכיבוש הגרמני בידי "דו-שלטון" של נציג הרייך המיוחד לדרום-מזרח אירופה, הרמן נויבאכר, ושל המפקד העליון, פלדמרשל אלכסנדר להר.[18] בספטמבר-אוקטובר 1943 ניסה יורגן שטרופ, שמונה זה עתה ל"מפקד הבכיר של המשטרה והאס אס" ביוון, לערער את שלטון נויבאכר-להר, אך פוטר בתוך פחות מחודש. במקומו מונה ולטר שימנה, שהצליח ליצור יחסי עבודה טובים עם צמד השליטים.[19]
ניצול כלכלי והרעב הגדול
האוכלוסייה האזרחית ביוון סבלה קשות בתקופת הכיבוש.[20][21] לאחר חצי שנה של מלחמה קשה, ניצול המשאבים המקומיים בידי כוחות הציר והטלת הוצאות הכיבוש על ממשלת הבובות, התמוטטה הכלכלה המקומית. חומרי גלם ומזון הוחרמו לטובת גרמניה, והמשלוחים שיצאו מיוון לא קוזזו בתשלומים גרמניים. כך נוצר גירעון עצום בחשבונות הסליקה בהבנק הלאומי של יוון, שגבר עוד יותר באוקטובר 1942 עם הקמת חברת המסחר DEGRIGES. חודשיים לאחר מכן אולצה ממשלת הבובות להכיר בגירעון כהלוואה כפויה נטולת ריבית, שתוחזר לאחר המלחמה. הלוואה זו הגיעה עד סוף המלחמה לסך 476 מיליון רייכסמארק - סכום השווה לכמה מיליארדי אירו בערכי ימינו.[22]
מדיניותו של היטלר כלפי הכלכלה היוונית כונתה "Vergeltungsmassnahme" - "צעדי תגמול", כביכול על כך שיוון "בחרה בצד הלא נכון". בפועל, נשלחו למדינה קבוצות יועצים כלכליים, אנשי עסקים ומהנדסים מגרמניה שנדרשו "לקטוף את הפרי הבשל ביותר" בטרם יעשו זאת האיטלקים. מטרתם העיקרית הייתה הפקת מזון עבור צבא גרמניה.[23] החרמות אלו, בצירוף קריסת החקלאות, אגירת מזון בידי איכרים והרס רשתות ההפצה, יצרו מחסור חמור במזון בערים הגדולות בחורף 1941-1942. החמרה נוספת נגרמה בשל המצור הימי של בעלות הברית, שכן יוון נשענה על יבוא חיטה לצורך כשליש מצרכיה השנתיים. מכלול נסיבות אלו הוליד את "הרעב הגדול", כשבאזור אתונה-פיראוס בלבד מתו כ-40,000 איש ברעב, ובסך הכול כ-300,000 נפשות קיפחו את חייהן מתת-תזונה במהלך הכיבוש.[24]
סיוע חוץ החל להגיע משוודיה ומטורקיה (באמצעות האונייה SS Kurtuluş), אך מרביתו נפל לידיהם של סוחרי השוק השחור וקציני ממשל מושחתים, שמכרו אותו במחירים מופקעים. בעקבות לחץ ציבורי והפצרות ממשלת יוון הגולה, התרככו הבריטים והחלו בקיץ 1942 לאפשר כניסת חיטה קנדית שחולקה באמצעות הצלב האדום הבינלאומי. כ-2.5 מיליון יוונים, רובם באתונה, התקיימו מקצבאות מזון אלו.[25][26] אף שהסיוע צמצם את ממדי הרעב בערים, הכפרים נותרו חשופים - ובשנים 1943-1944 חוו גם הם תקופות רעב, במיוחד בעקבות מבצעי דיכוי אכזריים של הגרמנים נגד תנועת ההתנגדות היוונית, שכללו שריפת כפרים, החרבת שדות והוצאות להורג המוניות. כדברי החוקר פ. ווגליס: "המבצעים הפכו אזורי ייצור לשדות חרוכים וכפרים שדודים, והפכו עיירות אמידות למקלטי פליטים".[27]
אזור הכיבוש האיטלקי
סיפוח והפרדה
לאחר הפלישה הגרמנית העלתה ממשלת איטליה דרישות מעורפלות לסיפוחים בצפון-מערב יוון ובהאיים היוניים, אולם גרמניה דחתה אותן, משום שסיפוחים כאלה היו פוגעים באפשרות לכונן שביתת נשק ולהקים ממשלת בובות משתפת פעולה: כל ויתור כזה היה שולל את הלגיטימציה של הממשלה המקומית. באותה מידה נדחו גם הצעות איטלקיות להחיל ממשל צבאי ישיר ללא ממשל יווני.[28] אדולף היטלר ושר החוץ שלו יואכים פון ריבנטרופ אף הזהירו את האיטלקים מפני הסכנות הכרוכות בסיפוח שטחים המאוכלסים באוכלוסייה יוונית רחבה, שעלולה להפוך למוקד התנגדות.[29] אף על פי כן, באיים היוניים הוחלפו הרשויות האזרחיות היווניות בבעלי תפקידים איטלקיים, כהכנה לסיפוח עתידי לאחר המלחמה. בהסתמך על מורשת הרפובליקה של ונציה, ששלטה באיים במשך מאות שנים, נקט פקיד המפלגה הפשיסטית הבכיר פייטרו פאריני צעדים לניתוק האיים מיוון: צווים בעלי תוקף חוקי, הנפקת מטבע חדש - דרכמה יוונית - בראשית 1942, ויישום מדיניות איטלקיזציה בחינוך ובתקשורת.[30] צעדים דומים ננקטו גם באי סאמוס.[31][32] עם זאת, בעקבות עמדת גרמניה, לא התרחש סיפוח רשמי במהלך הכיבוש.[33][34]
המדיניות האיטלקית הבטיחה כי חבל צ'אמריה בצפון-מערב יוון יועבר לשליטה אלבנית לאחר המלחמה.[35] בדומה לאיים היוניים, מונו שם רשויות מקומיות (Këshilla) ונוסדו קבוצות חמושות מקרב בני העדה הצ'אמית-אלבנית.[36] במהלך תקופת הכיבוש הראשונית בחרו קהילות מוסלמיות בקווים פוליטיים שונים לפי הנסיבות - שיתוף פעולה, נייטרליות ולעיתים נדירות גם התנגדות. הן האלבנים והן היוונים שיתפו פעולה עם הפטרון החזק ביותר בסביבה והחליפו צד כאשר הופיעה הזדמנות טובה יותר.[37] רבים מן האירועים באזור היו חלק ממחזור נקמות מקומיות סביב בעלות על קרקעות, מדיניות ממשלתית, סכסוכים דתיים וחשבון דמים אישי, מחזור שהועצם והפך לעניין לאומי במהלך המלחמה.[38] רוב האליטות הצ'אמיות שיתפו פעולה עם כוחות הציר,[39] אך לקראת סוף המלחמה הצטרפו יחידים ליחידות של החזית לשחרור לאומי (EAM) - תרומתם הייתה מצומצמת. לאחר המלחמה גזר בית דין מיוחד ביואנינה עונשי מוות על 2,109 משתפי פעולה צ'אמיים - רובם שלא בפניהם - אולם עד אז כבר ברחו למדינות שכנות.[40][41]
חלק מן הוולאכים באזור הרי הפינדוס ומקדוניה המערבית שיתפו גם הם פעולה עם הכוחות האיטלקיים. במקרים מסוימים התקבלו הכוחות האיטלקיים בברכה כמשחררים, ותושבים מקומיים שימשו כמתורגמנים ומדריכים. בהנהגת אלקיביאדיס דיאמאנדי הוכרזה "נסיכות הפינדוס", ו-2,000 מקומיים התגייסו ל"לגיון הרומאי" שלו. קבוצה אחרת בהנהגת ניקולאוס מטוסיס פעלה ככנופיה חמושה בשירות איטליה. רוב הארומנים נותרו נאמנים למדינה היוונית, אך מיעוט שיתף פעולה ממניעים פרו-רומניים או אנטי-יווניים.[42] עם השתלטות גרמניה על עמדות איטליה ב-1942 התמוטט הלגיון, ומנהיגיו ברחו. משתפי פעולה פעילים נידונו לאחר המלחמה כפושעי מלחמה, אך רבות מן ההרשעות נשכחו במלחמת האזרחים ביוון.
דיכוי ופעולות תגמול
בהשוואה לאזורי הכיבוש הגרמני והבולגרי, המשטר האיטלקי נחשב לבטוח יחסית עבור האוכלוסייה היוונית, ומספר ההוצאות להורג והזוועות בו היה קטן יותר.[43] בניגוד לגרמנים, הצבא האיטלקי הגן בדרך כלל על היהודים שבאזורו וסירב להחיל חקיקה אנטי-יהודית מחמירה כדוגמת זו שבאזור הגרמני. גם מחוץ ליוון עוררו האיטלקים דאגה בקרב הגרמנים, כאשר הגנו על יהודים באזורים אחרים שבשליטתם. שר התעמולה יוזף גבלס כתב ביומנו (13 בדצמבר 1942): "האיטלקים רפויים מאוד בטיפולם ביהודים. הם מגינים על יהודי איטליה הן בתוניס והן בצרפת, ולא מאפשרים לגייסם לעבודות כפייה או לחייבם לשאת את הטלאי הצהוב".[44]
עם זאת, התרחשו גם פעולות תגמול אכזריות, כגון טבח דומניקו, שבו נרצחו 150 אזרחים יוונים. מאחר שאיטליה שלטה ברוב הכפרים והאזורים ההרריים, היא נאלצה להתמודד ראשונה עם התעצמות תנועת ההתנגדות ב-1942-1943. בקיץ 1943 הצליחה ההתנגדות לגרש יחידות איטלקיות מכמה עיירות הרריות ולהקים אזורים חופשיים ("יוון החופשית"). לאחר כניעת איטליה בספטמבר 1943, עבר אזור הכיבוש האיטלקי לשליטה גרמנית - ומדיניות הדיכוי והרדיפה הגרמנית הוחלה בו במלואה.
אזור הכיבוש הבולגרי
צבא בולגריה נכנס ליוון ב-20 באפריל 1941 בעקבות הוורמאכט, מבלי שנורה ירייה אחת. אזור הכיבוש הבולגרי כלל את צפון-מזרח יוון והאיים תאסוס וסמותראקי, התואמים בערך לאזור מזרח מקדוניה ותראקיה של ימינו, למעט מחוז אוורוס בגבול עם טורקיה שנשאר בידי גרמניה בשל חשיבותו האסטרטגית.[45] בניגוד לגרמנים ולאיטלקים, בולגריה סיפחה רשמית את השטחים הכבושים ב-14 במאי 1941 - חלק ממדיניותה המסורתית באזור.[46]
במהלך הכיבוש נקטה בולגריה מדיניות של דיכוי, גירוש וטיהור אתני, שנועדה לכפות על האוכלוסייה המקומית להפוך לבולגרים או להחלפתה בבולגרים.[47][48] נאסרה השפה היוונית, שמות ערים ועיירות שונו, מצבות עם כתובות יווניות נותצו. בעלי קרקעות ותעשיינים יוונים גורשו, אדמות הופקעו והועברו למתיישבים מבולגריה. הדבר לווה בעבודות כפייה והחרמות כלכליות.[49]
בספטמבר 1941 פרץ מרד דרמה בהשראת המפלגה הקומוניסטית, שנמחץ באכזריות על ידי הצבא הבולגרי, כולל טבח המוני בתושבים יוונים.[50] עד סוף 1942 גורשו למעלה מ-100,000 יוונים מהאזור.[51][52]
לצד דיכוי היו גם ניסיונות לגייס שיתוף פעולה מהאוכלוסייה הסלאבית-דוברת באזור, וחלקם קיבלו את הבולגרים כמשחררים.[53][54] אך רוב האוכלוסייה היוונית התנגדה, ופרצו קרבות רבים בין פרטיזנים יוונים לצבא הבולגרי, חלקם אף בשטח בולגריה עצמה.[55]
בספטמבר 1944, לאחר ההפיכה הפרו-סובייטית בבולגריה והכרזת מלחמה על גרמניה, נסוג הצבא הבולגרי ממקדוניה ותראקיה. באוקטובר הושלמה הנסיגה, כ-90,000 בולגרים - חצי מהם מתיישבים חדשים - עזבו את האזור.[56] בהמשך הועמדו מנהיגי השלטון לשעבר לדין בבתי דין מיוחדים בבולגריה, אלפים נידונו לעונשי מאסר וכ-2,000 הוצאו להורג.[57]
זוועות הנאצים
גבורת ההתנגדות המקומית בשנותיה המאוחרות של תקופת הכיבוש עוררה גל של פעולות דיכוי, הוצאות להורג וטבח המוני של אזרחים כחלק ממדיניות התגמול. בסך הכול הוציאו הגרמנים להורג כ-21,000 יוונים, הבולגרים כ-40,000 והאיטלקים כ-9,000.[58] עד יוני 1944 ערכו כוחות הציר פשיטות על 1,339 עיירות וכפרים, מהם 879 - כשני שלישים - הוחרבו כליל, ויותר ממיליון יוונים נותרו חסרי קורת גג.[59]
בין מקרי הזוועה הידועים ביותר באזור הכיבוש הגרמני נמנים:
- טבח קומנו (16 באוגוסט 1943) - 317 תושבי הכפר נורו למוות בידי חיילי הדיוויזיה ההררית הראשונה והכפר הועלה באש.
- השואה של ויאנוס (14-16 בספטמבר 1943) - מעל 500 אזרחים מכפרי אזור ויאנוס ויירפטרה שבכרתים הוצאו להורג בידי חיילי הדיוויזיה ה-22.
- טבח קלבריטה (13 בדצמבר 1943) - חיילי דיוויזיית היגר ה-117 חיסלו את כל אוכלוסיית הגברים בעיר והשמידו את היישוב.
- טבח דיסטומו (10 ביוני 1944) - יחידות דיוויזיית האס אס הרביעית בזזו והעלו באש את הכפר דיסטומו שבבויאוטיה, ורצחו 218 אזרחים.[60]
- טבח לינגיאדס (3 באוקטובר 1943) - רצח של כמעט 100 תושבים בכפר לינגיאדס, ליד יואנינה, כפעולת תגמול.
- השואה של קדרוס (22 באוגוסט 1944) - 164 אזרחים הוצאו להורג ותשעה כפרים בכרתים הוחרבו כליל.
במהלך מסעות הדיכוי נגד המחתרות נשרפו מאות כפרים, ולמעלה ממיליון יוונים הפכו לפליטים.[61]
שני מקרי אכזריות נוספים התרחשו כנגד חיילי בעלות הברית לשעבר, לאחר קריסת איטליה בספטמבר 1943:
- טבח הדיוויזיה האיטלקית אקווי בקפלוניה - הדיוויזיה האיטלקית ה-33 "אקווי", שמנתה כ-12,000 חיילים, נכנעה לאחר קרבות קשים. ביום שלאחר מכן החלו הגרמנים בהוצאות להורג המוניות של שבויי מלחמה איטלקיים, שבמהלכן נורו למוות למעלה מ-4,500 איש. כ-4,000 נוספים נשלחו בספינות ליבשת, אך חלקן טובעו ממוקשים בים היוני, ו-3,000 נוספים נספו.
- טבח קוס - מאות חיילים איטלקים שנכנעו הוצאו להורג.
טבח קפלוניה שימש מאוחר יותר כרקע לרומן המנדולינה של קפטן קורלי.[62]
שיתוף פעולה עם הנאצים
ממשלה
לרייך השלישי לא היו תוכניות ארוכות טווח עבור יוון, והיטלר סבר כי ממשלת בובות מקומית תהיה הדרך הזולה והפשוטה ביותר לנהל את המדינה - במיוחד לנוכח פלישת גרמניה הקרבה לברית המועצות.[63] עם זאת, כפי שדיווח פליקס בנצלר, נציג משרד החוץ של הוורמאכט, הקמת משטר משתף פעולה לא הייתה משימה פשוטה: "קשה מאוד לשכנע אזרחים בעלי כישורים להשתתף בכל צורה שהיא". מרבית הדמויות הציבוריות הבולטות ביוון סירבו לקחת חלק בממשל, והארכיבישוף כריסנטוס מאתונה אף דחה את הדרישה להישבע אמונים לממשלת הציר.[64] מתוך חשש לבעיות עתידיות, מדינות הציר נמנעו ממתן הכרה בינלאומית לממשלה החדשה, שנותרה במשך כל תקופת קיומה ללא שר חוץ.[65]
הגנרל גיאורגיוס צולקוגלו, שחתם על הסכם הכניעה לגרמנים, מונה לראש ממשלת הבובות הנאצית באתונה. גם הוא וגם הקבינט שלו, שכלל ברובו קצינים חסרי ניסיון פוליטי, לא היו בעלי רקע מנהלי או ציבורי משמעותי.[64] הממשלה סבלה מפילוגים פנימיים וזכתה לבוז מצד הציבור היווני, במיוחד לאחר שהגרמנים הוחלפו ברוב שטחי יוון בכוחות איטלקיים ביוני 1941.[65] השליטה בפועל נותרה בידי נציגי הציר - השגרירים גינתר אלטנבורג (גרמניה) ופלגרינו ג'יג'י (איטליה) - שהיו בעלי הסמכות להמליץ על מינויי ופיטורי פקידים יווניים ולעצב את המדיניות כלפי יוון. נוסף על כך, לא התקיימה הבחנה ברורה בין הממשל האזרחי לצבאי, וגם זה האחרון היה מחולק לאזורים שונים: ארמייה 11 האיטלקית, ארמייה 12 הגרמנית, ו"מצודת כרתים".[66]
בדצמבר 1942 הודח צולקוגלו ובמקומו מונה קונסטנטינוס לוגוטופולוס, פרופסור לרפואה, שנודע בעיקר בשל נישואיו לאחייניתו של פלדמרשל גרמני, וילהלם ליסט.[67] באפריל 1943 עלה לשלטון יואניס ראליס, שהקים את "גדודי הביטחון" - כוח חמוש משתף פעולה עם הנאצים.[67]
מִנהל אזרחי וארגונים חמושים
כמו במדינות אחרות באירופה, גם ביוון נמצאו גורמים שהיו מוכנים לשתף פעולה עם הכובשים. עם זאת, רק מיעוט מחיילי גדודי הביטחון הזדהו אידאולוגית עם גרמניה הנאצית. רובם השתכנעו כי מדובר בפעילות אנטי-קומוניסטית שמקובלת גם על הבריטים, אחרים התגייסו מטעמים אופורטוניסטיים, ורבים הגיעו מרקע פרו-מלוכני.[68]
שלטונות הכיבוש היססו לחמש קבוצות מקומיות אנטי-קומוניסטיות, משום שביוון לא פעלה תנועה פשיסטית ממשית, ומפני העוינות הכללית של האוכלוסייה כלפי הגרמנים.[69] עם זאת, מספר ארגונים פשיסטיים קיבלו תמיכה גרמנית, בהם האיחוד הלאומי של יוון (EEE), ארגון EKK (Ethnikon Kyriarchon Kratos), המפלגה הנאצית הלאומית היוונית (EEK) בראשות גיאורגיוס ס. מרקוליס, וארגונים אנטישמיים-פשיסטיים קטנים נוספים כגון ארגון ESPO ו"שלום הברזל" (Sidira Eirini).[70] במקביל, עובדי מדינה יוונים קיימו לעיתים שיתוף פעולה עם ארגוני ההתנגדות - ובמיוחד עם תנועת ההתנגדות היוונית (EAM) - עוד בטרם קמה מחתרת רחבת היקף.[71]
לפני המלחמה חולקה יוון ל-37 מחוזות. לאחר הכיבוש סופחו מחוזות דרמה, קבאלה, רודופיה וסרס לבולגריה, ולא נותרו בשליטת ממשלת הבובות. יתר 33 המחוזות נוהלו תחת שילוב של ממשל אזרחי וצבאי איטלקי או גרמני.
ההתנגדות
- ערך מורחב – תנועת ההתנגדות היוונית
פרוץ ההתנגדות
מעט יוונים שיתפו פעולה עם הנאצים, רובם בחרו בקבלת המצב באופן פסיבי או בהתנגדות פעילה. ההתנגדות החלה כמעט מיד: רבים ברחו להרים, שם קמו תנועות פרטיזנים. אחד הסיפורים הידועים מהימים הראשונים מתאר את החייל היווני קונסטנטינוס קוקידיס שעמד לשמור על הדגל בהאקרופוליס של אתונה. לאחר שנצטווה להורידו, עטף עצמו בדגל וקפץ אל מותו. ימים ספורים לאחר מכן, בליל 30 במאי 1941, טיפס מנוליס גלזוס הפוליטיקאי היווני שנודע כאחד מגיבורי ההתנגדות היוונית, יחד עם פעיל המחתרת אפוסטולוס סנטס, אל האקרופוליס ותלשו את דגל הרייך הגרמני שהתנוסס עליו.[72]
סימני ההתנגדות החמושה הראשונים הופיעו בצפון יוון, שם התסיסה נגד הסיפוחים הבולגריים הייתה עזה, כבר בסתיו 1941. הגרמנים הגיבו בשריפת כפרים והוצאות להורג של מאות אזרחים, וכתוצאה מכך דוכאה ההתנגדות הראשונית. היא התחדשה ב-1942 בקנה מידה רחב בהרבה.[73] בספטמבר 1942 פוצצה מפקדת המפלגה הפשיסטית היוונית (EEE) באתונה בידי "הסתדרות הנוער הלוחם הכלל הלנית" (PEAN), ארגון ימין אנטי-נאצי.[74] מאותו חודש התרבו הפיגועים באנשי ציר. ב-25 בנובמבר פוצצו כוחות המחתרת, יחד עם שליחי בריטניה, את גשר גורגופוטמוס ביוון המרכזית - פעולה ששיבשה את אספקת הציר לחזית בצפון אפריקה.[75] עד אביב 1943 עברו לוחמי הגרילה להתקפות ישירות על מוצבים איטלקיים, והדו"חות האיטלקיים ציינו כי השליטה בצפון-מזרח, מרכז ודרום-מערב יוון "רעועה מאוד, אם לא בלתי קיימת".[76]
ארגוני ההתנגדות המרכזיים
ב-27 בספטמבר 1941 נוסדה החזית לשחרור לאומי (EAM), שנשלטה למעשה בידי המפלגה הקומוניסטית של יוון (KKE). הזרוע הצבאית שלה הייתה צבא השחרור העממי של יוון (אנ'), בהנהגת אריס ולוכיוטיס (אנ'). מאוחר יותר צורף מפקד צבאי מנוסה יותר - סטפאנוס סראפיס (אנ'), קצין לשעבר בצבא היווני, אשר ארגן את יחידות הגרילה למבנה סדור.[77] עד סתיו 1943 מנה צבא השחרור כ-15,000 לוחמים סדירים וכ-20,000 לוחמי מילואים. בהמשך צמחה EAM לתנועה ההמונית ביותר, עם מעל 1.5 מיליון חברים ומתוכם כ-50,000 לוחמי גרילה, ששלטו בחלקים נרחבים של יוון הכפרית.[78]
ארגון יריב היה הליגה הרפובליקנית הלאומית היוונית (EDES) (אנ') בהנהגת נפוליאון זרוואס, קצין צבא לשעבר ורפובליקני מוצהר. EDES קמה ב-9 בספטמבר 1941, נהנתה מתמיכה בריטית ופעלה בעיקר בחבל אפירוס. בשיאה מנתה כ-12,000 לוחמים ועוד כ-5,000 מילואים.[79] ארגון נוסף היה השחרור הלאומי חברתי (אנ') בראשות קולונל דימיטריוס פסארוס.
מרבית קבוצות הגרילה נטו לרפובליקניזם מתון, בניגוד לממשלת יוון הגולה המזוהה עם המלוכה ומשטר מטאקסס.
התפתחויות וסימני מלחמת אזרחים
ELAS ביקשה מלכתחילה למזג או לחסל את יתר ארגוני ההתנגדות, ולעיתים קרובות התנגשה בהם לא פחות משנלחמה בכובשים.[80] רצח מפקד EKKA דימיטריוס פסארוס באביב 1944 היה דוגמה לנחישותה למונופול על המאבק המזוין.[81] באוקטובר 1943 התפתחו קרבות בין ELAS לבין EDES בצפון יוון - שנחשבים לפתיחת "הסבב הראשון" של מלחמת האזרחים היוונית.[82] EDES נותרה מוגבלת לאפירוס והצליחה לשרוד בעיקר בזכות סיוע בריטי.
המתחים בין הארגונים הוחרפו בשל האשמות הדדיות בשיתוף פעולה עם הכיבוש: EAM האשימה את EDES, ולעיתים גם ההפך. עם הזמן גבר תלותם של הארגונים הימניים בבריטים, ולעיתים אף התקיים שיתוף פעולה זמני עם הגרמנים נגד ELAS.[83]
חודשי הכיבוש האחרונים
ב-29 בפברואר 1944 נחתם "הסכם פלאקה" בין EAM, EDES ו-EKKA, שבו התחייבו שלא להילחם זה בזה ולהפנות את נשקם נגד הגרמנים בלבד.[84] במאי אותה שנה התקיימה ועידת לבנון, שבה השתתפו כל ארגוני ההתנגדות וממשלת יוון הגולה, והוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות גאורגיוס פפנדראו. ל-EAM הובטחו רבע מתיקי הממשלה.
בספטמבר 1944 נחתם הסכם קזרטה (אנ'), לפיו הועמדו כוחות EAM, EDES והממשלה הגולה תחת פיקודו של הגנרל הבריטי רונלד סקובי, כדי לשחרר את יוון. ההסכם כלל גם התחייבות שלא לנסות לתפוס את השלטון בכוח, אלא לתמוך בהחזרת ממשלת האחדות הלאומית לאתונה.
שואת יהודי יוון בתקופת כיבוש מדינות הציר
- ערך מורחב – שואת יהודי יוון
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות יוון כ-75-77 אלף נפש, שהתפלגו לשתי קבוצות עיקריות: קהילות הרומניוטים הוותיקות שפוזרו ברחבי יוון מאז העת העתיקה, וקהילה ספרדית גדולה בת כ-56 אלף נפש בסלוניקי, שמוצאה בגולי גירוש ספרד שקיבלו מקלט באימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-15[85]. תחת השלטון העות'מאני זכו יהודי ספרד להגנה, ולאורך מאות שנים הפכה סלוניקי ל"עיר היהודים" ולמרכז יהודי בולט[86].
במהלך המאה ה-20 הצטמצמה קהילת סלוניקי עקב שריפת הענק בעיר (1917), אפליה כלפי יהודים דוברי לאדינו, והגירה החוצה; ערב המלחמה מנתה הקהילה כ-56 אלף איש[87]. קהילות אתונה, יואנינה, וולוס, קסטוריה ואיי יוון נטמעו בחיי החברה היוונית, אך כולן הופתעו מהחלת מדיניות האנטישמיות הנאצית.
מתוך כלל יהדות יוון נספו בשואה כ-60 אלף - כ-81% מכלל האוכלוסייה. שיעורי ההשמדה נעו מ-91% בסלוניקי ועד כ-50% באתונה, בעוד שבקהילות קטנות יותר כמו וולוס ניצלו רבים בזכות פעילות משותפת של הרב המקומי, ראשי הכנסייה ותושבים יוונים[88]. באזור הכיבוש הבולגרי (תראקיה ומקדוניה המזרחית) עלו שיעורי ההשמדה על 90%[89]. מקרה יוצא דופן התרחש בזקינתוס, שם הוסתרו כל 275 יהודי האי וניצלו בזכות התערבות ראש העיר והארכיבישוף המקומי[90].
אזור הכיבוש הגרמני
עם כניסת הגרמנים לסלוניקי ב-8 באפריל 1941 נעצרה הנהגת הקהילה, ונכסי תרבות יהודיים הוחרמו[91]. חורף 1941-1942 הביא רעב קשה, מגפות והוצאות להורג. ביולי 1942 הטיל המושל האזרחי מקס מרטן עבודות כפייה על כ-9,000 גברים יהודים, בטקס משפיל בכיכר החירות[92]. בחודשים שלאחר מכן נגבו מהקהילה תכשיטים ונכסים, ורב הקהילה צבי קורץ שיתף פעולה עם דרישות מרטן בתקווה לשמור על קיומה[93].
בדצמבר 1942 נחרב בית העלמין היהודי העתיק בסלוניקי, שהוקם עם גירוש ספרד, ואבניו שימשו סלילה ובנייה בעיר[94]. על שטחו שוכן כיום קמפוס אוניברסיטת אריסטו בסלוניקי.
ב-1943 חויבו יהודי אזור הכיבוש הגרמני לשאת טלאי צהוב, בתיהם סומנו, ורובם רוכזו בגטאות - הגדול שבהם נקרא גטו הברון הירש[95], שהיה קרוב לתחנת הרכבת ומשם בוצעו השילוחים של יהודי סלוניקי והסביבה להשמדה באושוויץ. בסך הכל גורשו מסלוניקי כ-46 אלף נפש, מהם שרדו רק כ-1,950[96].
אזור הכיבוש האיטלקי
בתחומי שליטת איטליה (עד ספטמבר 1943) זכו היהודים להגנה יחסית. האיטלקים סירבו ליישם את חוקי הגזע במלואם ואף הגנו על יהודים מפני דרישות גרמניות[97]. לאחר קריסת איטליה בספטמבר 1943 השתלטו הגרמנים על אזור זה, ורדיפת היהודים החלה גם בו. יהדות אתונה, שמנתה כ-3,500 נפש, הוסתרה ברובה בידי תושבים יוונים. הרב הראשי אליהו ברזילי השמיד את רשימות הקהילה כדי למנוע את זיהויה[98].
אזור הכיבוש הבולגרי
במזרח מקדוניה ותראקיה, שסופחו לבולגריה, רוכזו במרץ 1943 כ-4,200 יהודים ונשלחו ברכבות לטרבלינקה. איש מהם לא ניצל[99]. שיעור ההשמדה באזור זה עמד על כ-97% מכלל הקהילה.
השחרור ותוצאותיו
- ערכים מורחבים – אירועי דצמבר 1944 ביוון, מלחמת האזרחים ביוון
ב-20 באוגוסט 1944 פלש הצבא האדום לרומניה. הצבא הרומני קרס, הארמייה השישית של הוורמאכט כותרה והושמדה, והארמייה השמינית נסוגה אל הרי הקרפטים[100]. ב-23 באוגוסט חולל המלך מיכאי הפיכה בבוקרשט, הדיח את ראש הממשלה המרשל יון אנטונסקו והכריז מלחמה על גרמניה[101]. בתוך ימים ספורים נכבשה רוב רומניה בידי ברית המועצות, ובעיקר שדות הנפט בפלוישט, שהיו מקור הנפט המרכזי של גרמניה[102]. גרמניה פלשה ליוון ב-1941 בין היתר מחשש שמפציצים בריטיים שייצאו משטחה יפגעו בשדות נפט אלו[103]. בעקבות אובדן הנפט הרומני והכבדות האבידות בידי המחתרת היוונית, הודיע אדולף היטלר לפלדמרשל מקסימיליאן פון וייכס כי אין עוד טעם בהחזקת יוון, ויש להתכונן לנסיגה מיידית[104].
הגרמנים פינו את אתונה ב-12 באוקטובר 1944, ועד סוף החודש נסוגו מיוון היבשתית כולה. ב-14 באוקטובר נחתו בעיר כוחות בריטיים בפיקוד הגנרל רונלד סקובי, וארבעה ימים לאחר מכן חזרה ממשלת יוון הגולה לבירה[105]. עד מהרה פרצו עימותים בין המחנה המלוכני-ימני לבין המחנה הרפובליקני-קומוניסטי, חרף ניסיונותיו של ראש הממשלה גיאורגיוס פפנדראו להרגיע את הרוחות[106].
ב-1 בדצמבר הורתה הממשלה על פירוק כל ארגוני הגרילה מנשקם. ב-2 בחודש התפטרו ששת שרי EAM מממשלת האחדות במחאה, וב-4 בדצמבר התפטר גם פפנדראו עצמו. ממשלה חדשה הוקמה בראשות תמיסטוקליס סופוליס. הגורם הישיר להתלקחות היה הפגנה של EAM בכיכר סינתגמה ב-3 בדצמבר 1944, שהסתיימה בירי ובנפגעים. למחרת הורה סקובי לכל יחידות ELAS לעזוב את אתונה בתוך 72 שעות, והכריז על משטר צבאי[107]. הקרבות נמשכו עד 5 בינואר 1945, אז נסוגו יחידות ELAS מן הבירה[108].
על פי הערכות, נספו במהלך הכיבוש לפחות 250,000 יוונים[109]. ההיסטוריון ויליאם וודרוף ציין 155,300 אזרחים הרוגים ו-16,400 הרוגים צבאיים[110], בעוד דייוויד זבקי העריך 73,700 חללים בקרבות וכ-350,000 אזרחים מתים[111].
ב-12 בפברואר 1945 נחתם הסכם ורקיזה בין ממשלת יוון החדשה ל-EAM[112], שהביא לרגיעה זמנית, אך המדינה נותרה הרוסה ומפולגת[113]. משרות מפתח במשרד המלחמה ניתנו לאנשי ימין אנטי-קומוניסטיים, לעיתים מקורבים לגדודי הביטחון, ואילו רעיון שילוב פרטיזנים לשעבר במשמר הלאומי נזנח[114]. בכך הפכה פשרה אמיתית לבלתי-אפשרית, והבסיס המוסרי למדיניות הבריטית של "אי-התערבות" התערער[115]. במקביל, גבר חשש בריטי מהשפעה סובייטית ביוון[116]. מציאות זו עוררה תסכול גם בקרב מנהיגי EAM. אחד מהם, אריס ולוכיוטיס, שגונה גם בידי מפלגתו, חידש את פעילות הגרילה, אך נלכד והוצא להורג בידי יחידות הממשלה[117].
מדיניות יוון כלפי משתפי פעולה עם הנאצים הייתה רפה יחסית בהשוואה למדינות אירופה. אלכסנדרוס לאמבוס, מפקד המשטרה המיוחדת בתקופת המלחמה, נדון למוות, אך רוב הנאשמים האחרים נידונו לעונשי מאסר קצרים. במהלך 1945 הועמדו לדין למעלה מ-80,000 איש; השופטים, שחלקם שירתו גם בתקופת הכיבוש, פסקו בחומרה כלפי אנשי שמאל, אך נהגו בסלחנות רבה יותר כלפי משתפי פעולה[118]. אף ארצות הברית ובריטניה התנגדו למינוי פוליאון זרוואס לשר, מחשש ששיתף פעולה עם הנאצים[119].
שיקומה הכלכלי והחברתי של יוון לאחר המלחמה התעכב בהרבה בהשוואה לשאר אירופה[120]. כ-8% מן האוכלוסייה (מתוך כשבעה מיליון) נספו. תנאי התברואה הידרדרו, מגפות מלריה ושחפת חזרו והחריפו עקב מחסור בתרופות ותזונה לקויה. רבע מהכפרים הועלו באש, וכ-100,000 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות. כ-700,000 יוונים נותרו פליטים חסרי קורת גג[121]. רעב המוני נמנע רק הודות לסיוע בהיקף עצום של בעלות הברית ואונר"א, שסיפק במחצית השנייה של 1945 סיוע בהיקף של 171 מיליון דולר[122]. בשנה הראשונה לאחר השחרור הועברו ליוון מעל 1.7 מיליון טון מזון, אך גם כך לא ניתן היה להבטיח מנת קיום בסיסית של 2,000 קלוריות ליום לאזרח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Mark Mazower, Inside Hitler's Greece: The Experience of Occupation, 1941–44, Yale University Press, 1993, עמ' 15–20.
- ^ 2.0 2.1 Council for Reparations from Germany, Black Book of the Occupation, אתונה 2006, עמ' 1018–1019.
- ^ 3.0 3.1 Mark Lowen, "The war claims dividing Greece and Germany", BBC News, 13 במאי 2013.
- ↑ Martin Seckendorf; Günter Keber; Die Okkupationspolitik des deutschen Faschismus in Jugoslawien, Griechenland, Albanien, Italien und Ungarn (1941–1945), ברלין 1992, עמ' 200–210.
- ↑ Gregory Frumkin, Population Changes in Europe Since 1939, ז'נבה 1951, עמ' 89–91.
- ↑ "Οι μεγάλες καταστροφές και το γερμανικό χρέος στην Ελλάδα μέσα από ντοκουμέντα", Newsbeast.gr, 5 במרץ 2015.
- ↑ Antonio J. Muñoz, The German Secret Field Police in Greece, 1941–44, Jefferson: MacFarland & Company, Inc., 2018, עמ' 95, מסת"ב 9781476631042
- ↑ Mark Mazower, Inside Hitler’s Greece: The Experience of Occupation, 1941–44, Yale University Press, 1993, עמ' 104.
- ↑ Mark Mazower, Inside Hitler’s Greece: The Experience of Occupation, 1941–44, Yale University Press, 1993, עמ' 322.
- ↑ The National WWII Museum: The Greek Civil War, 1944–1949, 22 במאי 2020.
- ↑ Giannis Katris, The Birth of Neofascism in Greece, 1971, עמ' 40–42.
- ↑ Andreas Papandreou, Democracy at Gunpoint (Η Δημοκρατία στο απόσπασμα).
- ↑ Council for Reparations from Germany, Black Book of the Occupation, אתונה 2006, עמ' 125–126.
- ↑ K. Svolopoulos, Greek Foreign Policy 1945–1981.
- ↑ Chris Bamberry, Second World War: A Marxist History, לונדון: Pluto Press, 2014, מסת"ב 978-0-7453-3301-4
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 Mark Mazower, Inside Hitler's Greece: The Experience of Occupation, 1941–44, Yale University Press, 1993, עמ' 18.
- ^ 17.00 17.01 17.02 17.03 17.04 17.05 17.06 17.07 17.08 17.09 Hagen Fleischer, Kriegsalltag in Griechenland 1940–1944, De Gruyter, 2020, עמ' 25–26.
- ↑ Mark Mazower, Inside Hitler's Greece: The Experience of Occupation, 1941–44, Yale University Press, 2001, עמ' 222.
- ↑ Mazower, 2001, עמ' 223.
- ↑ H. Hionidou, Famine and Death in Occupied Greece, 1941–1944, Cambridge University Press, 2006.
- ↑ Time Magazine, "Greece: Hungriest Country", 9 בפברואר 1942.
- ↑ דוח ה"בונדסטאג" הגרמני: Deutscher Bundestag, Drucksache 17/709, 2010.
- ↑ Misha Glenny, The Balkans, 1804–1999: Nationalism, War and the Great Powers, עמ' 478–480.
- ↑ P. Voglis, Becoming a Subject: Political Prisoners during the Greek Civil War, Berghahn Books, 2006, עמ' 22–30.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 44–48.
- ↑ Voglis, 2006, עמ' 24.
- ↑ Voglis, 2006, עמ' 35–38.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 18.
- ↑ Hagen Fleischer, Kriegsalltag in Griechenland 1940–1944, De Gruyter, 2020, עמ' 30.
- ↑ Fleischer, 2020, עמ' 29–30.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 22.
- ↑ Fleischer, 2020, עמ' 30.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 22.
- ↑ Fleischer, 2020, עמ' 30.
- ↑ Frank Meyer, Blutiges Edelweiß, 2008, עמ' 151, 464.
- ↑ Georgia Kretsi, The Secret Past of the Greek-Albanian Borderlands, Ethnologia Balkanica 6, 2002, עמ' 177.
- ↑ Spyros Tsoutsoumpis, "Violence, resistance and collaboration in a Greek borderland", Qualestoria, דצמבר 2015, עמ' 121.
- ↑ Lambros Baltsiotis, "Historical Dialogue on Cham Issues", 2014.
- ↑ Kretsi, 2002, עמ' 171–195.
- ↑ Russell King & Stephanie Schwandner-Sievers (eds.), The New Albanian Migration, Sussex Academic, 2005, עמ' 16.
- ↑ Yiorgos Ktistakis, "Τσάμηδες - Τσαμουριά. Η ιστορία και τα εγκλήματα τους".
- ↑ Ioannis Kolioupoulos, History of Macedonia, פרק XIV, עמ' 304–305.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 248.
- ↑ Brownfeld, 2003.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 33–34.
- ↑ Mazower, 2000, עמ' 276.
- ↑ Miller, 1975, עמ' 126–130.
- ↑ Jochen Böhler, Włodzimierz Borodziej & Joachim von Puttkamer, Routledge History Handbook of Central and Eastern Europe in the Twentieth Century: Violence, Routledge, 2022, עמ' 236.
- ↑ Mazower, 2000, עמ' 276.
- ↑ Mazower, 2000, עמ' 276.
- ↑ Mazower, 1995, עמ' 20.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 19.
- ↑ Loring Danforth, The Macedonian Conflict, Princeton, 1995, עמ' 73.
- ↑ Christopher Woodhouse, The Struggle for Greece 1941–1949, London, 2002, עמ' 67.
- ↑ Μάρκος Βαφειάδης, Απομνημονεύματα, כרך ב', 1984, עמ' 64–65.
- ↑ Бойка Василева, Миграционни процеси в България след Втората световна, סופיה 1991, עמ' 139.
- ↑ Joachim Hoppe, "Germany, Bulgaria, Greece", Journal of Hellenic Diaspora, 1984, עמ' 54.
- ↑ Guido Knopp & Mario Sporn, Die Wehrmacht: eine Bilanz, מינכן, 2009, עמ' 193.
- ↑ P. Voglis, 2006, עמ' 37.
- ↑ Life Magazine, "What the Germans did to Greece", 27 בנובמבר 1944, עמ' 21–27.
- ↑ Mazower, 2001, עמ' 155.
- ↑ The Times and The Guardian, ארכיון nrw.vvn-bda.de, 2005.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 18.
- ^ 64.0 64.1 Mazower, 1993, עמ' 19.
- ^ 65.0 65.1 Mazower, 1993, עמ' 20.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 22.
- ^ 67.0 67.1 Shrader, 1999, עמ' 16.
- ↑ Philip Cooke & Ben H. Shepherd, Hitler's Europe Ablaze: Occupation, Resistance, and Rebellion during World War II, Skyhorse Publishing, 2014, עמ' 77.
- ↑ Stathis N. Kalyvas, "Armed collaboration in Greece, 1941–1944", European Review of History, אפריל 2008.
- ↑ Markos Vallianatos, The Untold History of Greek Collaboration with Nazi Germany (1941–1944), עמ' 114–117.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 133.
- ↑ Christopher Bakken, "How Greece Got to 'No'", The Wall Street Journal, 6 ביולי 2015.
- ↑ Knopp, 2009, עמ' 192.
- ↑ Mazower, 1995, עמ' 22.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 135.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 135.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 24.
- ↑ Mazower, 1995, עמ' 23.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 31.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 34.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 348.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 35.
- ↑ Hondros, 1983, עמ' 198.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' xviii, 35.
- ↑ Annette B. Fromm, Hispanic Culture in Exile, בתוך: Zion Zahar (עורך), Sephardic and Mizrahi Jewry: From the Golden Age of Spain to Modern Times, עמ' 152–164.
- ↑ Beit Hatfutsot, "The Jewish Community of Salonika", מאגר פתוח, 2018.
- ↑ Misha Glenny, The Balkans: Nationalism, War, and the Great Powers, 1804–1999, לונדון 2000, עמ' 348–349.
- ↑ Anav Silverman, "The Rabbi and Bishop Who Saved a Greek Jewish Community", HuffPost, אפריל 2015.
- ↑ American Friends of the Jewish Museum of Greece, History of the Jewish Communities of Greece, 2007.
- ↑ United States Holocaust Memorial Museum, "The Holocaust in Greece", 2006.
- ↑ Misha Glenny, The Balkans: Nationalism, War, and the Great Powers, 1804–1999, לונדון 2000, עמ' 511–513.
- ↑ Misha Glenny, The Balkans: Nationalism, War, and the Great Powers, 1804–1999, לונדון 2000, עמ' 513.
- ↑ Misha Glenny, The Balkans: Nationalism, War, and the Great Powers, 1804–1999, לונדון 2000, עמ' 514.
- ↑ Mark Mazower, Salonika, City of Ghosts: Christians, Muslims and Jews, 1430-1950, לונדון 2004, עמ' 424–428.
- ↑ Misha Glenny, The Balkans: Nationalism, War, and the Great Powers, 1804–1999, לונדון 2000, עמ' 515.
- ↑ Fromm, Sephardic and Mizrahi Jewry, עמ' 162.
- ↑ Mark Mazower, Inside Hitler’s Greece: The Experience of Occupation, 1941-44, Yale University Press, 1993, עמ' 248.
- ↑ Stefanos Sarafis, ELAS: Greek Resistance Army, 1980.
- ↑ Steven B. Bowman, The Agony of Greek Jews, 1940-1945, סטנפורד 2009, עמ' 80–82.
- ↑ Gerhard L. Weinberg, A World at Arms: A Global History of World War II, Cambridge University Press, 2005, עמ' 713.
- ↑ Weinberg, 2005, עמ' 713-714.
- ↑ Weinberg, 2005, עמ' 714.
- ↑ Weinberg, 2005, עמ' 716-717.
- ↑ Weinberg, 2005, עמ' 717.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 37.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 38.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 39.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 42.
- ↑ Mark Lowen, "The war claims dividing Greece and Germany", BBC News, 13 במאי 2013.
- ↑ William Woodruff, A Concise History of the Modern World, 1998, עמ' 351.
- ↑ David T. Zabecki, Germany at War: 400 Years of Military History, Santa Barbara 2015, עמ' 33.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 43.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 44.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 348, 375.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 348.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 365.
- ↑ Mazower, 1993, עמ' 373.
- ↑ István Deák, Jan T. Gross & Tony Judt, The Politics of Retribution in Europe: World War II and Its Aftermath, Princeton University Press, 2000, עמ' 213-215.
- ↑ John Iatrides & Linda Wrigley, Greece at the Crossroads: The Civil War and Its Legacy, Penn State Press, 1995, עמ' 137.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 46.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 47.
- ↑ Shrader, 1999, עמ' 48.
כיבוש יוון על ידי מדינות הציר42265910Q703550