כלי אבן
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
כלי אבן הוא, במובן הכללי, כל סוג של כלי עשוי מחומר סלעי.
כלי אבן פרהיסטוריים
בתקופה הפרהיסטורית השתמשו הרבה באבנים, בעיקר באבני צור .
למרות העובדה שתרבויות המסתמכות על כלי אבן מתקיימות עד היום הזה, מרבית כלי האבן מקושרים עם תרבויות פרה-היסטוריות שחדלו מלהתקיים. כלי אבן עשויים להיווצר מסוגים שונים של אבן, ונחלקים לשתי קבוצות עיקריות: קבוצת האבנים השבביות וקבוצת האבנים הכתושות.
הקבוצה הראשונה לרוב הורכבה מהאבנים הקשות ביותר שניתן למצוא באופן טבעי באזור, כגון אבני צור, כלקדון ואובסידיאן, אם כי ניתן לפעמים למצוא גם אבנים לא-מקומיות, כתוצאה ממסחר וייבוא. אחת הדרכים המקובלות ליצירת כלי אבן מסוג זה היא בתהליך הרדקציה הליטית. תהליך שבו, דרך הטחת חפצים באבן והורדת הציפוי מגרעין הסלע, מובאת האבן לכדי חידוד. טכניקה יותר מתוחכמת של רדקציה משתמשת בשני סוגים של פטישים, גס ודק, זה אחר זה, במטרה ליצור כלי יותר חד ומדויק.
מרבית החברות הקדם-מתכתיות נהגו להשתמש בזן זה של כלי אבן, עקב קלות הכנתו ונשיאותו.
קבוצת האבנים הכתושות אופיינה, בין השאר, בסוג הסלעים שהיוו חומרי גלם לשיטה: אבנים כאבני הבזלת ומיני הריוליט. אבנים אלו לא הותאמו לתהליך הרדקציה הליטית. כלים מסוג זה הוכיחו שימושיים בתהליכי שחיקת צמחים. עיבודם היה תהליך ארוך של שחיקה כנגד כלים אחרים, תהליך שכלל שימוש במים.
סוג נוסף של אבנים שיכולות להחשב כממצא ארכאולוגי הן האבנים שנתבקעו עקב חימום מכוון בידי האדם.
כלי אבן מתקופת בית שני
פרק זה טעון עריכה. אנא בתקופת בית שני נהגו היהודים בניגוד למקובל בתרבויות אחרות הרבה לאחר תום תקופת האבן שלהן, לעשות שימוש נרחב בכלי אבן. כלי האבן, שעובדו מקירטון, נתגלו בעשרות חפירות וסקרים ארכאולוגיים, בעיקר בקונטקסטים של התקופה הרומית הקדומה – שלהי תקופת הבית השני. ייחודם של כלים אלו נעוץ בכך שעל פי ההלכה, כלים עשויים מאבן אינם מקבלים טומאה: ”כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה – אין מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים”.[1] ולכן שימשו זמן רב יותר מכלי חרס שאותם שברו כשנטמאו.
מקורות משלהי תקופת הבית השני מעידים על שימוש בכלי אבן בקרב הציבור היהודי בהקשר להלכות טהרה. כך למשל, כלי אבן שימשו בתפקידים חשובים בטקס שרפת הפרה האדומה. אפר הפרה האדומה שימש לטהרת הנטמאים מטומאת מת, סוג הטומאה החמור ביותר, ולכן נהגו להקפיד על רמת טהרה גבוהה ביותר בנוגע לכל הפעולות שנדרשו להכנת האפר. במסגרת זו, נעשה שימוש בכלי אבן כדי לשמור על טהרת האפר והמים הטהורים ששימשו בטקס:
ומביאין שוורים, ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשילוח – ירדו ומילאום.
באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקליליות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים, וכסייהן של אבן נראין לחול, ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין
— תוספתא, מסכת פרה, פרק ג', הלכה ד', מהדורת צוקרמנדל: 631–632.
נשרפה, חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות. רבי ישמעאל אומר, במקבות של אבן ובכברות של אבן הייתה נעשית.
ממקורות אחרים, ניתן ללמוד שנעשה שימוש בכלי אבן לצורכי טהרה שונים גם במציאות היומיומית. כך, למשל, היו נוהגים לטהר מים שנטמאו על ידי הכנסתם לתוך כלי אבן, והטבלתם במי מקווה:
בית שמאי אומרין: "מטבילין את הכול מלפני השבת", בית הלל אומרין: "כלים מלפני השבת, ואדם בשבת". ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן.[2]
מקורות אלו מעידים על נוהג של שימוש בכלי אבן לצרכים הקשורים להקפדה על דיני טהרה.
המחקר הארכאולוגי של כלי האבן מתקופת הבית השני זכה לתנופה עם גילוי מספר רב של כלי אבן בחפירות הנרחבות שנערכו בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים – בחפירותיו של פרופ' נחמן אביגד ברובע היהודי, בחפירות של פרופ' בנימין מזר מדרום להר הבית, ובחפירותיו של יגאל שילה בעיר דוד. ד"ר יצחק מגן, מעוזריו של בנימין מזר בחפירות הר הבית, היה הראשון שחקר בהרחבה את סוגי כלי האבן ודרכי ייצורם. בשנת תשל"ו, פרסם מגן מחקר ראשוני שעסק בנושא כלי האבן מתקופת הבית השני, ובו הציע השערות בנוגע לשיטות הייצור של כלים אלו על סמך בדיקה של שיטות הייצור של כלי אבן בבית מלאכה מסורתי בן-זמננו בבית לחם.[3] בשנת 2002, פרסם מגן ספר שהוא המעודכן והמקיף יותר בתחום, ובו מפת תפוצה של כלי אבן המכילה 87 אתרים ברחבי הארץ.[4] העבודה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה על הטיפולוגיה של כלי האבן היא של ג'יין קהיל, אשר פורסמה בדין וחשבון על כלי האבן שנתגלו בחפירות של יגאל שילה בעיר דוד.[5] בתי מלאכה נוספי לייצור כלי אבן מתקופה זו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בכפר ריינה ובנוף הגליל שבגליל התחתון.[6]
מספר טיפוסים של כלי אבן מוכרים מהממצא הארכאולוגי. הכלים הנפוצים ביותר הם ספלים שפניהם החיצוניים עוצבו בקרצוף ידני, ושהחלק הפנימי נחרט בקרצוף ידני או באמצעות מחרטה קטנה. כלים אלו מאופיינים במראה חיצוני גס, תוצאה של קרצוף ידני באזמל. בעבר, יש שהציעו שכלים אלו שימשו ככלי מדידה, ועל אף שסברה זו נדחתה על ידי מרבית החוקרים, כלים מטיפוס זה עדיין מכונים בספרות המחקר "ספלי מדידה". הרבה מהכלים מטיפוס זה מתייחדים בידיות מרובעות המנוקבות באמצען – לחלקם שתי ידיות, ולחלקם רק ידית אחת. בין הכלים מטיפוס זה יש כלים בעלי פיה בשפתם (ששימשה כנראה למזיגת נוזלים), ויש הנעדרים פיה. טיפוס מיוחד של כלי אבן, המכונה בספרות המחקר "קלל", הוא כלי מסיבי דמוי גביע שעוצב על מחרטה גדולה מגוש אבן אחד שלם. קוטרו של הקלל המצוי הוא כשלשים ס"מ, וגובהו עשוי להגיע עד מטר אחד. בשל צורתו וממדיו הגדולים, יש להניח שהקלל שימש לצורכי אגירת מזון או נוזלים. בין הטיפוסים האחרים של כלי אבן המוכרים מהממצא הארכאולוגי, יש למנות: קערות שטוחות ועמוקות, קעריות, צלחות, גביעים, ואגנות. כלים אלו נוצרו באמצעות מחרטה קטנה, באופן ידני, או בשילוב של שתי השיטות.
כלי אבן הופיעו לראשונה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס, והמשיכו להיות בשימוש נרחב עד למרד בר כוכבא. בעוד שבתחומי פלשתינה פרימה נתגלו רק מעט כלי אבן השייכים לפרק זמן שלאחר מרד בר כוכבא, נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בעיר ציפורי כלי אבן שתוארכו עד לתקופה הרומית המאוחרת במאה הרביעית לספירה.[7][8] ממצא זה מתיישב עם עדותו של האמורא עולא, בן המאה השלישית, המספר על כך שבזמנו עדיין היו "ה"חברים" מטהרים בגליל",[9] כנראה באמצעות אפר הפרה האדומה שנשמר בידי כהנים תושבי הגליל.[10]
כלי אבן אמנותיים מודרניים
כיום כלי האבן פחות פופולריים מבעבר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: גלוסקמה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גלוסקמה |
- עפרה גורי-רימון (2011), גלוסקמות אבן באוסף מוזיאון הכט וסוגיית מנהג הקבורה בגלוסקמות, מכמנים 23: 35-23
הערות שוליים
- ^ מסכת שבת, דף נ"ח עמוד א'; מסכת מנחות, דף ס"ט עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה ב'-ג'.
- ^ יצחק מגן, תעשיית כלי אבן: בתקופת בית שני בירושלים ובבית מלאכה מסורתי בבית לחם, ירושלים תשל"ו
- ^ Y. Magen, The Stone Vessel Industry in the Second Temple Period: Excavations at Hizma and the Jerusalem Temple Mount, Jerusalem 2002
- ^ J. Cahill, ‘Chalk Vessel Assemblages of the Persian/ Hellenistic and Early Roman Periods’, De Groot, A., Ariel, D. (eds.), Excavations at the City of David 1978–1985, vol. III, (Qedem 33), Jerusalem 1992, pp. 190–274
- ^ בית מלאכה מתקופת בית שני, ששימש לייצור כלי אבן נחשף בגליל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 10 באוגוסט 2017
- ^ כיכר השבת, מחקר: בציפורי שמרו טהרה גם אחרי החורבן, באתר כיכר השבת, 24 ביוני 2020
- ^ Sherman, Maya, Zeev Weiss, Tami Zilberman, and Gal Yasur. Chalkstone Vessels from Sepphoris: Galilean Production in Roman Times, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 383, no. 1 (2020): 79-95.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ו' עמוד ב'
- ^ למקורות רבים ודיון נרחב על קיום הלכות הטהרה לאחר החורבן ראו שו"ת הרי"ד סימן כה.
