כלי טיס בלתי מאוישים בישראל

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלי טיס בלתי מאוישים (כט"במים) מיוצרים באופן נרחב בישראל, ומשרתים בצבאה.

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נחשבת מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים, וב-2013 הייתה ליצואנית הכטב"מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות.[1]

הסיבות להצלחתה של ישראל בתחום זה:

  • חוסר אמון של מדינות אחרות בנושא זה, שנחשב קרוב יותר לעולם החובבני של טיסנאות ולא לעולם הצבאי.
  • אמינות נמוכה באותן שנים של המערכות הקריטיות של כלי טיס בלתי מאוישים, כמו מנועים, מערכות בקרה ועוד.[דרושה הבהרה]
  • התמקדות המעצמות (ארצות הברית וברית המועצות), וכן מדינות מובילות נוספות בתחום הנדסת אווירונאוטיקה (כמו צרפת ובריטניה) בתחומים שקשורים יותר למרוץ החימוש של המלחמה הקרה.
  • מחסור בתקציבים במדינת ישראל לפיתוח כלי טיס מאוישים, כפי שבא לידי ביטוי בסגירת פרויקט הלביא.

יצרני כטב"מים

בישראל פועלים יצרנים אחדים של כטב"מים, שהעיקריים שבהם:

סיכת "מפעיל כטב"ם" בחיל האוויר הישראלי
כטב"ם הרמס 450 תוצרת "חץ הכסף", חברה בת של אלביט מערכות, בשירות משמר הגבול של ארצות הברית

שימוש בצה"ל

שימוש מוקדם

במהלך ביקורו של שבתאי בריל, קצין בחיל המודיעין, בארצות הברית, עלה על דעתו לצייד טיסני צעצוע מונחי רדיו במצלמות לצרכים צבאיים. הוא שכנע את רמ"ח איסוף, אברהם ארנן, להקצות 1,000 דולר לניסוי. בכסף נרכשו שלשה טיסנים וחמישה מנועים והותקנה מצלמה מדגם פשוט בגחונו של הטיסן. הניסוי הראשון נערך בכפר סירקין והוכתר כהצלחה.

בהמשך בוצעו ניסויים מבצעיים בטיסנים אלו בצה"ל, לראשונה ב-1969, על ידי אגף המודיעין לצילום מוצבים מצריים וירדניים במהלך מלחמת ההתשה. המטיס הפעיל את הכלי ממגדל שהוקם בסמוך לאתר ההטסה, ופיקח על הכלי באמצעות משקפת. התמונות שהתקבלו היו באיכות טובה, וסימנו את המשך הדרך.

בעקבות הצלחת הניסוי הוקמה יחידה קבועה במחלקת האיסוף להפעלת הכלים, נרכשו טיסנים משוכללים ועל המזל"טים הותקנה מצלמת טלוויזיה. הוקם מפעל לפיתוח וייצור מזל"טים, בבעלות משותפת של התעשייה האווירית ותדיראן. בשנת 2000 הועברה פעילות הכטב"מים של אגף המודיעין לחיל האוויר.[2]

חיל האוויר הישראלי החל לקלוט לשורותיו מל"טים לצורכי מודיעין בעקבות האיום הגובר של טילי קרקע-אוויר והפלת מטוסי F-4 פנטום בשלהי מלחמת ההתשה. הדגמים הראשונים שהופעלו היו "פיירבי" מתוצרת חברת טלדיין-ראיין האמריקאית, שעברו התאמה לצורכי צה"ל וקיבלו את הכינוי "מב"ט (מטוס בלי טיס)". אחריהם נרכשו מל"טים מדגם צ'אקר מתוצרת חברת נורתרופ, שייעודם המקורי היה כמטרות אימונים, בצה"ל קיבלו את הכינוי "תלם" ושימשו להטעות את סוללות טילי הנ"מ. אחד מהמל"טים הנ"ל נפל בשלמותו בעת גיחת צילום במצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים והוצג לראווה במוזיאון השלל המצרי. התלם שימש את צה"ל גם במלחמת לבנון הראשונה במבצע ערצב 19 ויצא משימוש ב-1990.

ב-1978 נקלטו לראשונה כטב"מים מתוצרת ישראל, המסטיף מתוצרת תדיראן מערכות, קיבל בחיל האוויר את הכינוי "סייר". המסטיף יצא מהשירות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.

ב-1979 נקלט ה"זהבן", הופעלו באופן נרחב במלחמת לבנון, ואף נרשמה לזכות הטייסת הפלה של מטוס מיג 21 סורי שהתרסק לאחר שניסה ללא הצלחה ליירט את הכלי. ב-1992 נכנס לשירות הכטב"ם הישראלי סרצ'ר שזכה לכינוי "חוגלה" וב-1998 דור ההמשך שלו בכינוי "כוכב לבן".

לוחמה בטרור ושימוש מודרני

ב-1992 נעשה לראשונה שימוש בכטב"ם במסגרת סיכול ממוקד, כאשר מפעילי טייסת 200 עקבו אחר שיירה בה נסע מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי וסימנו את המטרה לקראת תקיפת מסוקי חיל האוויר. במבצע ענבי זעם החלו הכטב"מים לסמן לראשונה מטרות בלייזר עבור פצצות מונחות שהוטלו על ידי מטוסי חיל האוויר.[3]

צה"ל עושה שימוש נרחב ביותר בכטב"מים במסגרת הלחימה בארגוני הטרור: הכטב"ם מספק תמונת וידאו איכותית ומדויקת, בזמן אמת, שמסייעת לכוחות הלוחמים ולאנשי המודיעין. היתרון העיקרי של הכטב"ם הוא עובדת היותו בלתי מאויש (אין סכנה לאובדן חיי הטייס), ומידותיו הקטנות מקשות על הפגיעה בו. עוד יתרון משמעותי הוא שכטב"ם הרבה יותר זול ממטוס, הן בעלויות הבנייה והכשרת הצוות והן בתפעול השוטף.

הכטב"מים הישראליים הופעלו באופן אינטנסיבי במהלך האינתיפאדה השנייה ולקחו חלק ניכר בפעילות האווירית של ישראל, בעיקר במודיעין קרבי - איתור מטרות לכוחות התוקפים, ריגול ותצפית. לכטב"מים היה חלק חשוב מאד בביצוע הסיכולים הממוקדים[4] ונוכחותם המתמדת מעל שמי רצועת עזה גרמה לפחד רב בקרב ארגוני הטרור. הגידול בפעילות חייב הכנסה למערך של כטב"מים מדגמים מתקדמים יותר ולשירות הוכנס הכטב"ם הישראלי הרון 1 תחת הכינוי "שובל".

המפעילים בחיל האוויר הישראלי הם לרוב פורשי קורס טיס בעלי ותק בקורס של שנה לפחות (לאחר טיסות "צ'ק קרב" בסיום שלב "בסיסי") והם מתחייבים מראש למספר שנות שירות קבע בחיל האוויר. מתוך ראיית העתיד, פעל חיל האוויר לקידום מעמדם של מפעילי הכטב"ם בשנים האחרונות, ותנאי השירות שלהם הושוו לאלה של טייסי המטוסים המאוישים.

בשנים האחרונות, היקף הפעילות המבצעית של מפעילי הכטב"ם, גדל פי עשרה בהשוואה להיקף הפעילות של טייסיי המטוסים המאוישים, במיוחד במסגרת המלחמה בטרור ברצועת עזה ובמקומות אחרים. על פי פרסומים בעיתונות, חיסולם של מנהיגי החמאס אחמד יאסין, ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי (שניהם ב-2004), וכן פעולות דומות רבות נוספות, בוצעו בסיוע כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר.[5]

לאחר מלחמת לבנון השנייה הופיעו בעיתונות ניתוחים מפורטים בדבר יכולת התקיפה של הכטב"מים הישראליים, מיקום טייסת כטב"ם-התקיפה בבסיס חיל האוויר בפלמחים, שיקוליו של צה"ל בהמשך האיפול בנושא ופרטים אחרים הנתונים כיום תחת איפול צה"לי. לטענת מקורות אלו הכטב"ם הישראלי הרמס 450 חמוש בטילים מסוג הלפייר ומשמש ככטב"ם תקיפה.[6] נטען כי כטב"מים אלו משמשים גם לחיסול פעילי טרור פלסטינים במסגרת מדיניות ה"סיכולים הממוקדים".[7]

כמו כן דווח בחודש אוגוסט 2006 כי חיל האוויר הישראלי הפעיל כטב"ם תקיפה (UCAV) חדש, הגדול פי 4 מההרון 1, בשם "איתן", בעל יכולת תקיפה מן האוויר והשמדת טילים בליסטיים בשלב ההאצה. האיתן שייך למשפחת כטב"מים המשמשים "שכבה גבוהה" למשימות שהייה ארוכה. אלו פלטפורמות חדשות שיחליפו בשנים הבאות את המטוסים המאוישים במגוון משימות, בהן תצפית וסיור. ככלי טיס רב משימתי הוא אמון על איסוף מודיעין כללי, סימון מטרות נקודתיות לצורך תקיפה של כלי אחר, צילום מטרות מטווחים רחוקים ומשימות רבות אחרות המבוצעות כיום על ידי מטוסים מאוישים. הכטב"מים מהסוג של האיתן מסוגלים לשהות באוויר מעל ליממה וכך להשלים את משימתם מבלי שמתעורר צורך להחזירם לקרקע לצורך תדלוק וכו'. כמו כן, משמש האיתן את חיל האוויר במגוון רחב של מטרות וצפוי להוסיף ליכולות הכטב"מים הקיימים ונמצאים בשירות מבצעי בצה"ל.[8]

בינואר 2011 אמר האלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר, ש-25% מטיסות החיל נעשות בכטב"מים.[9]

חיל התותחנים הישראלי מפעיל אף הוא מערך כטב"מים, החל מ"רוכב שמיים", מיני-כטב"ם טקטי שמשמש את הדרג הגדודי, יחידת זיק המפעילה כטב"מים מסוג הרמס 450 בדרג האוגדתי והפיקודי, ופיתוח של כטב"מים למערך השנ"י (שכבה נמוכה יבשתית) שישמשו את הדרג החטיבתי.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים