חמאס

חמאס
حماس

דגל חמאס סמליל חמאס סמליל חמאס
חגיגות ה־25 לתנועה, עזה (2012)
תקופת הפעילות	1987–הווה (כ־38 שנים)
אידאולוגיה	לאומנות פלסטינית אסלאמיזם סוני פונדמנטליזם אסלאמי אנטי-ציונות אנטישמיות פתרון המדינה האחת
קבוצות אתניות	ערבים פלסטינים
מנהיגים	הנהגה משותפת: ח'אלד משעל ח'ליל אל-חיה זאהר ג'בארין מוחמד אסמאעיל דרוויש ניזאר עוודאללה הנהגת חמאס בעזה: עז א-דין אל-חדאד
מטה	עזה, הרשות הפלסטינית
אזורי פעילות
חברים	כמה עשרות אלפי חמושים (לפני מלחמת חרבות ברזל)
חלק מ	ציר ההתנגדות
יחידות בת	גדודי עז א-דין אל-קסאם
בעלי ברית	מדינות בעלות ברית (בתקופת ארדואן) (עד 2019) ארגונים בעלי ברית גדודי חללי אל-אקצא ועדות ההתנגדות העממית האחים המוסלמים
מתנגדים	המדינה האסלאמית
קרבות	האינתיפאדה הראשונה האינתיפאדה השנייה עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה השתלטות חמאס על רצועת עזה מבצע עופרת יצוקה מבצע עמוד ענן מבצע צוק איתן הלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתן העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2021) מבצע שומר החומות מבצע עלות השחר מלחמת חרבות ברזל טבח שבעה באוקטובר הלחימה ברצועת עזה החזית הצפונית חזית יהודה ושומרון
אתר חמאס

חַמַאס (בערבית: حماس) הוא ארגון טרור פלסטיני אסלאמיסטי הפועל גם כתנועה פוליטית. הארגון הוקם בעזה בשנת 1987 כשלוחה מקומית של תנועת האחים המוסלמים, והתמקד בראשיתו בפעילות רווחה אזרחית. חמאס פועל בשלושה מישורים: מישור צבאי, שבמסגרתו הוא מבצע פיגועים, ירי רקטות, חטיפות ופעולות טרור אחרות נגד אזרחים וחיילים ישראלים, מישור מדיני, באמצעותו מקיים מגעים עם מדינות וגורמים בינלאומיים ומישור חברתי, הכולל פעילות רווחה ודת (דעוה).

התנועה נוסדה בעזה בשנת 1987 על ידי השייח' אחמד יאסין, בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה. היא צמחה מתוך עמותת הצדקה האסלאמית "אל-מוג'מע אל-אסלאמי", שהקים יאסין ב-1973 כשלוחה של האחים המוסלמים. היא מקדמת לאומיות פלסטינית בהקשר דתי־אסלאמי. אמנת חמאס מ־1988 מגדירה את ארץ ישראל כולה (מהנהר לים) כהקדש אסלאמי שאין לוותר עליו (וקף), היא קוראת להשמדת מדינת ישראל, כוללת ביטויים אנטישמיים חריפים, ומתנגדת נחרצות לפתרון מדיני ולתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, תוך הדגשת הג'יהאד המזוין כדרך היחידה לשחרור. בשנת 2017 פורסם מסמך מדיניות מתון יותר, המכיר במדינה פלסטינית זמנית בגבולות הקו הירוק ומבדיל בין יהודים לציונים.

בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שנערכו בשנת 2006, זכתה חמאס ברוב המושבים תוך שהיא מקדמת קמפיין נגד שחיתות ותומכת ב"התנגדות" כמכשיר ל"שחרור פלסטין" מהכיבוש הישראלי. מאז השתלטותו על רצועת עזה בשנת 2007, תוך עימות אלים עם הפת"ח, מהווה חמאס את הגוף השולט בפועל ברצועה בנפרד מהרשות הפלסטינית. בעקבות ההשתלטות הידקו ישראל ומצרים את מגבלות התנועה וישראל הטילה הסגר על רצועת עזה. מאז פרצו מספר עימותים צבאיים בין ישראל לחמאס, לרבות מלחמת חרבות ברזל המתמשכת מאז טבח שבעה באוקטובר, מתקפה אשר כללה שכללה פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, אלימות ופגיעה בנשים וגברים, וחטיפת אזרחים המוחזקים כבני ערובה.

במישור מדיניות החוץ, קטאר וטורקיה נחשבות לתומכות העיקריות של חמאס במישור המדיני, הפוליטי והכלכלי, ומספקות לו סיוע כספי ובינלאומי. איראן, על אף השוני הדתי (שיעים לעומת סונים), מהווה תומכת אסטרטגית של הזרוע הצבאית של חמאס, ומספקת לו אמצעי לחימה, הכשרות וסיוע טכנולוגי. חמאס גם טיפח ערוצים מול רוסיה, שהזמינה משלחות של הארגון לשיחות מדיניות, בניסיון להצטייר כשחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית. מנגד, חמאס מבודד על ידי מדינות המערב, שממשיכות לראות בו ארגון טרור בשל מדיניותו כלפי ישראל, פגיעתו באזרחים, והתנגדותו להסדרים מדיניים. גם מצרים, על אף קירבה גאוגרפית ואינטרסים ביטחוניים משותפים בגבול רפיח, שומרת על יחסים מורכבים עמו, בשל קשריו עם האחים המוסלמים במצרים – אויבי המשטר בקהיר. עם זאת, מצרים ממלאת תפקיד מרכזי בתיווך בין חמאס לישראל בעימותים ובשיחות על הסדרה. חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי אוסטרליה, קנדה, פרגוואי, ישראל, יפן, ניו זילנד, בריטניה, ארצות הברית והאיחוד האירופי, אך הצעות לגינוי חמאס באו"ם נדחו בשנים 2018 ו-2023 עקב שיקולים פוליטיים.

חמאס

אידאולוגיות	לאומנות פלסטינית אסלאמיזם סוני פונדמנטליזם אסלאמי אנטי-ציונות אנטישמיות פתרון המדינה האחת
נציגויות בפרלמנטים
המועצה המחוקקת הפלסטינית	74 / 132

מקור השם

חַמַאס (בערבית: حماس) הם ראשי תיבות של חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה (בערבית: حركة المقاومة الاسلامية) שפירושה "תנועת ההתנגדות האסלאמית". שם זה משקף את האידאולוגיה של הארגון כארגון מוקאוומה ג'יהאדיסטי ואסלאמיסטי. בנוסף, פירוש המילה "חמאס" בערבית הוא "התלהבות, גבורה, קנאות".

אידאולוגיה

ערך מורחב – אמנת חמאס

חמאס, שנוסד בכתנועה חברתית-דתית ב-1987, התנגד לגישה החילונית של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הארגון מתנגד לוותר על חלק כלשהו של פלסטין ובכלל זה לתוכניות שתי מדינות לשני עמים. מטרת הארגון על פי אמנת חמאס היא הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, "מהנהר עד לים", הכוללים את שטחי מדינת ישראל כולל יהודה, שומרון וחבל עזה. בשנת 2017 פרסם חמאס מסמך של עקרונות ומדיניות כלליים שנועד לעדכן את אמנת היסוד. המסמך מתאר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על פי גבולות 1967 עם ירושלים בירתה, כ"נוסחה של קונצנזוס לאומי", אך מבלי לוותר על התביעה על פלסטין כולה, "מהנהר עד לים", ו"מבלי להתפשר על דחייתה של הישות הציונית".

יעדים

יעדי חמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל שצריך לחסלה באלימות ובכוח. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי.

אמצעי מאבק

כרוז של חמאס המשבח את פיגועי ההתאבדות

תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:

• ג'יהאד – "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים" מהעולם. הג'יהאד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הם מכירים בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יהאד פירושו מאבק אלים נגד ישראל או כל גורם לא-מוסלמי השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יהאד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה, ואף רצח פלסטינים חפים מפשע, אם קיים, לדעתם, חשש שאלו יעבירו מידע לישראל. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
• דעוה (دعوة) – בתרגום מילולי לעברית פירוש המושג הוא "הזמנה". בהקשר הדתי-מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיני כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר נגד ישראל ונגד החילוניות, וחינוכו לפעול באלימות^{[דרוש מקור]}. מאז כניסתה של חמאס למערכת הפוליטית במהלך 2005 והשתלטותה על רצועת עזה ב-2007, השתנתה מערכת היחסים שבין האמצעים העומדים לרשות התנועה. מחד, שלטונה ברצועה אפשר לה לקדם חלק מיעדיה בשינוי החברה הפלסטינית באמצעות חקיקה וכפייה; ומנגד, הוא חשף אותה למערכת לחצים צבאיים וכלכליים על ידי ישראל, מדינות ערב ואף כמה מבעלות בריתה. במהלך 2011 הצהירו דוברי התנועה כי יחתרו להשתמש יותר בכלים מדיניים ועממיים כדי להשיג את מדיניותם, אך זאת מבלי לוותר על "זכותם להשתמש בהתנגדות".

מדיניות

גרפיטי בוושינגטון עם הכיתוב "Free Palestine" שעליו הוסף שלט "from Hamas" (לשחרר את פלסטין מחמאס) במהלך מלחמת חרבות ברזל

חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יהאד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יהאד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:

• אי-הכרה בישראל, ג'יהאד – לפי אמנת חמאס, למדינת ישראל אין זכות קיום, כי אדמת ארץ ישראל ("פלסטין") היא "אדמה קדושה" שאסור לאומה הערבית לוותר עליה, וחובה על כל מוסלמי לפעול בדרך של ג'יהאד כדי לשחרר אותה. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של ויתור על "נשק ההתנגדות". חמאס משתמש לעיתים בהפסקות אש, ככלי טקטי בלבד לצבור כוח לקראת המתקפות הבאות, וכדרך להונאת האויב^{[דרוש מקור]}.
• זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא השריעה. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על העולם. ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך אסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה אסלאמית.
• הימנעות מפִתְנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף "האב, האח, שאר הבשר והידיד", עף אף שכבר הכיר בהחלטה 242 באותה עת. ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע מחיכוכים אלימים בין פלסטינים. החל מ-2006 הוטל ספק בעיקרון זה, לאחר שורת עימותים אלימים שהתקיימו בינם לפת"ח, בעיקר ברצועת עזה.
• לגיטימציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית ומשתדלת שלא להתעמת עמה.

במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, אפשר לה מספר חודשי שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את הסיכולים הממוקדים והמבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"תהדיאה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.

עקרון הסַבְּר

ערך מורחב – סבר

עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה"סַבְּר" (صبر), שפירושו "סבלנות, אורך רוח והתמדה". חמאס מבינה שיעדיה רחוקים מהשגה, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל מצב. אמנת חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תוכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה". לא פעם ניתן לשמוע את הסיסמה "הסבלנות היא מפתח הישועה" כביטוי עיקרון זה כערך אסלאמי עליון בהקשרים מלחמתיים.

אנטישמיות

בהמשך לתפיסה הפאן-אסלאמית, רואה חמאס את שורש הבעיה במזרח התיכון ביהדות ולא רק בישראל, אותה היא תופסת כ"ראש גשר" לאזור^{[דרוש מקור][מפני ש...]}. הוגי חמאס ואנשיה במסגדים מטיפים לדמוניזציה של העם היהודי כולו ומתירים פגיעה בו. כדי לעשות זאת, משתמשת חמאס הן במוטיבים אסלאמיים של אנטישמיות והן באנטישמיות אירופית "קלאסית". חמאס מדגישה שהיהדות פעלה כנגד מוחמד כבר מראשית האסלאם, ושמוחמד פעל נגדם בכוח. סעיפים 17 ו-22 של אמנת חמאס מציינים את השליטה של היהודים בתרבות, בחינוך ובאמצעי התקשורת במערב, מזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון וטוענים שהיהודים עומדים מאחורי המלחמות והמאבקים בעולם, לרבות מלחמות העולם. האמנה עושה דמוניזציה של העם היהודי כמי שמתכנן להשתלט על המזרח התיכון כולו.

אנשי חמאס ומסמכים רשמיים של התנועה עומדים גם מאחורי התבטאויות שמקטינות ומגמדות את שואת העם היהודי או מכחישות אותה לחלוטין. כך למשל, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מראשי חמאס, הרבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". חמאס מונעת מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה. במסמך תגובה רשמי ל"וועידת סטוקהולם" בינואר 2000 הצהירה חמאס על עמדתה הרשמית המכחישה את השואה:

"מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס [...] ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות."

שיא השימוש במוטיבים אנטישמיים מצד חמאס בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת, בפרסומים ובדברים של בכירי התנועה בערבית הקוראים להשמדת העם היהודי ומצדיקים זאת הלכתית. לגישתם, היהודים כבר אינם ד'מים, כלומר בני חסות של האסלאם, מכיוון שפעלו נגדו, ועתה הם במעמד של אויבים שיש להשמידם. לתפיסתם, אללה אִפשר את הקמת המדינה היהודית על מנת לרכז את היהודים ולהקל על המלאכה. חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת חמאס, ד"ר יונס אל-אסטל, כתב למשל מאמר בשנת 2008 תחת הכותרת "ייסורי הגיהנום הם גורל היהודים בעולם הבא ובעולם הזה והם עומדים להתממש". במאמר זה, שפורסם בעיתון חמאס - אלרסאלה, טוען אלאסטאל שגורל היהודים לשרפה כבר בעולם הזה, ונותן את הפיגוע בישיבת מרכז הרב כדוגמה להשמדה זו, השמדה אקטיבית ולא ציפייה לענישה בידי האל.

בשנת 2017 פרסם חמאס מסמך של עקרונות ומדיניות כלליים שנועד לעדכן את אמנת היסוד. במסמך זה ישנה הבחנה בין היהודים והיהדות כדת עימם אין לחמאס סכסוך, לבין "הכיבוש והפרויקט הציוני", בהם רואה חמאס אויבים. בנוגע ליהודים מציין המסמך כי "חמאס מאשר שהסכסוך שלו הוא עם הפרויקט הציוני ולא עם היהודים בגלל דתם", וכי "חמאס דוחה רדיפת כל אדם או ערעור זכויותיו על רקע לאומי, דתי או עדתי. חמאס סבור כי הבעיה היהודית, האנטישמיות והרדיפה של היהודים הן תופעות הקשורות ביסודן להיסטוריה האירופית ולא להיסטוריה של הערבים והמוסלמים או למורשתם".

היסטוריה

הקמה

חמאס הוקמה בגדה המערבית על ידי אנשי המוג'מע האיסלאמי (השלוחה של האחים המוסלמים ברצועת עזה) בראשות שייח' אחמד יאסין סביבות שנת 1987, אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80, בעידוד השלטון הצבאי הישראלי שראה באנשי האחים המוסלמים שעסקו בצדקה חלופה לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות אלימות נגדה.

קיים חוסר בהירות לגבי המיקום, המועד וזהות האנשים שהקימו את התנועה, כאשר הגרסה המקובלת היא ב-15 בדצמבר 1987 בעזה על ידי אחמד יאסין, מחמד טהאה ומנהיגים נוספים, אם כי יש מאחרים את התאריך עד לפברואר 1988. מסעב חסן יוסף טוען שהגרסאות האלו שגויות ונובעות מהיעדר מידע מדויק בנושא, ושחמאס הוקמה עוד קודם בפגישה חשאית בחברון בשנת 1986 של אחמד יאסין, אביו ודמויות דתיות משמעותיות נוספות מרחבי הגדה.

התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקימה בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, התנועה עלתה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בתחילת דצמבר 1987, ושילבה בפעם הראשונה אידאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה אסלאמית. בין פעולותיה הבולטות בתקופה זו ניתן למנות את חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהם נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין בהוראת ראש הממשלה יצחק שמיר לשב"כ, במסגרת מאמץ לאתר את מנהיגי ההתקוממות העממית - האינתיפאדה - ודרך כך להביא לרגיעתה.

בסוף ספטמבר 1989 הוצאה חמאס מחוץ לחוק בישראל.

בתקופת הסכמי אוסלו

ב-13 בדצמבר 1992, טרוריסטים של חמאס חטפו ורצחו את איש מג"ב נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים של מחבלי חמאס מבוקשים. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון, באותו יום, למעלה מ-400 טרוריסטים של חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, שמיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. בדיון בבג"ץ, אושר ביצוע הגירוש וב-17 בדצמבר גורשו 415 טרוריסטים למרג' א-זוהור, שמעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה אחת בלבד.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה לכך מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח שבו היא שלטה. כך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו הטרוריסטים עבד אל-עזיז א-רנתיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך, והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון ליצירת קשרים עם ארגון החזבאללה וללמידת דרכי פעולה חדשות בתחום הטרור והחבלה. יש סוברים, שכך הייתה תרומתם חשובה לביצוע גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, לאחר חזרתם של כל הטרוריסטים שגורשו.

ב-16 באפריל 1993, בוצע פיגוע ההתאבדות הראשון על ידי חמאס. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך לפונדק דרכים בצומת מחולה בבקעת הירדן. בתחילת 1996 נהרג מנהיג הארגון יחיא עיאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות - בירושלים (הפיגועים באוטובוסים בקו 18 בירושלים (1996)), בתל אביב (הפיגוע בדיזנגוף סנטר) ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה, טענה הרשות הפלסטינית, כי החלה לפעול נגד חמאס, ולדכא לכאורה את פעילותה. זמן קצר לאחר מכן, נעצר ראש הלשכה המדינית של התנועה, מוסא אבו מרזוק, במהלך נסיעה לארצות הברית, והוחלף על ידי סגנו ח'אלד משעל. אבו מרזוק שוחרר לבסוף כעבור שנה אך התמנה לסגנו של משעל במקום לחזור לתפקידו המקורי.

פיגוע באוטובוס ב-1996 שעליו אחראי חמאס

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למוסד, לחסל את ראש הלשכה המדינית החדש של התנועה, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן ולטענת גורמי ביטחון בישראל היה "ראש הנחש", שעומד למעשה בראשות הארגון, באמצעות רעל מיוחד. המבצע הסתבך, וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל נסיוב שהציל את חייו של משעל, ושחררה עשרות טרוריסטים פלסטינים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות על מעשי הטרור שביצעו, ובראשם שייח' אחמד יאסין.

לקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". בעקבות כישלון השיחות, לא ידוע אם הצעה זו הייתה ממשית.

באינתיפאדה השנייה

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשבה לגוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו נגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצא לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.

במהלך האינתיפאדה החלה ישראל בסיכול ממוקד של מחבלי חמאס באמצעות תקיפה צבאית יזומה כגון בתקיפה אווירית או על ידי צלפים. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש שטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. עם זאת, מדינות רבות ובהן ארצות הברית אימצו טקטיקה דומה במלחמה העולמית בטרור. כמו כן, ארגוני זכויות האדם וארגוני שמאל קיצוני בישראל ומחוץ לה הביעו מחאה כנגד מדיניות הסיכולים הממוקדים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע הוצאה להורג ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד מחבלים מתאבדים ופעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצה מתקתקת", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי הזרוע הפוליטית של הארגון, ולא רק כלפי הזרוע הצבאית (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 נהרג בסיכול ממוקד דובר חמאס ברצועה, אסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז א-רנתיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.

ב-6 בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס; אסמאעיל הנייה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז א-רנתיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי חמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית, בעוד שכל צמרת חמאס התכנסה בקומה התחתונה של הבית, ולכן כולם ניצלו מהמתקפה.

ב-22 במרץ 2004 נהרג מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. במקומו מונה ח'אלד משעל למנהיג חמאס. כמנהיג חמאס בשטחי יהודה, שומרון ועזה מונה עבד אל-עזיז א-רנתיסי, שנהרג אף הוא בסיכול ממוקד ב-17 באפריל 2004. על-פי נתונים שפרסמה מערכת הביטחון לאחר מותו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של האינתיפאדה השנייה ביצע חמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצע חמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים. מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 נהרגו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה עדנאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר יישובי גוש קטיף ושדרות.

התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ופת"ח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדיאה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח בשנת 2005. במהלך 2005 המשיך חמאס בפעילותו הצבאית, כתגובה, לטענתו, על הפרות ישראליות של ה"תהדיאה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פת"ח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע ניסיון מנגנון "הביטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו שני פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית. חמאס החרימה את הבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת, אולם הודיעה שתשתף פעולה עם מי שייבחר לתפקיד. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו לאורך שנת 2005 זכה חמאס בהצלחה יחסית, בעיקר ברצועת עזה, אך גם ביהודה ושומרון.

לאחר ההתנתקות

עם סיום פינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות בשנת 2005, חמאס חשף בתקשורת את האישים המאיישים את שרשרת הפיקוד העליונה שלו ברצועת עזה. מפקדי החטיבות של חמאס ברצועת עזה היו: אחמד רנדור "מפקד צפון רצועת עזה", ראא'ד סעד (מפקד חטיבת העיר עזה), מוחמד סנוואר (מפקד חטיבת ח'אן יונס), ראאד אל-עטאר (מפקד חטיבת רפיח, שנהרג במבצע צוק איתן), ומוחמד אבו שמאלה (מפקד חטיבת דרום הרצועה ואזור רפיח). עד להריגתו על ידי ישראל היו כלל מפקדי החטיבות כפופים לאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בפועל ואחראי על חטיבה נוספת בעיר עזה.

בחירות 2006 לרשות הפלסטינית

תוצאות הבחירות לפרלמנט 2006

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים וגורמי מודיעין ישראליים צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת חמאס בראשות אסמאעיל הנייה וסגנו מוחמד אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמאס. אף על פי כן, חמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית חמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, חוסר היעילות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל^{[דרוש מקור]}. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים ש-40% עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו עבורה בשל עמדותיה המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח וחמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח), בניגוד לבחירות האזוריות, שהיו על בסיס אישי.

זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס השמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי חמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את הנושא במרכז הקמפיין שלה לבחירות לכנסת השבע עשרה, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול חמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הנייה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות. לאחר הקמת הממשלה, הציבו האיחוד האירופי, רוסיה, ארצות הברית והאו"ם שלושה תנאים, המכונים "תנאי הקווארטט", שאי עמידת תנועת חמאס בהם תוביל לעצירת הזרמת כספי תרומות ממדינות שונות ל"רשות". תנאים אלה היו: הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו; התנערות מהתמיכה בטרור והכרה בישראל. חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן.

המאבק הפנימי מול פת"ח

זמן קצר לאחר הקמת ממשלת הרשות הפלסטינית החמישית, פרץ מאבק פנימי חריף בין חמאס לבין הנשיא אבו מאזן ותנועת פת"ח. הסכסוך נבע ממספר סוגיות מרכזיות: דרישת אבו מאזן שחמאס תכיר בישראל ותעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית; מאבקי סמכויות בין מוסדות הממשלה לנשיאות, במיוחד על השליטה בגופים הכלכליים, המנהליים ובמערכת הביטחון; והקמת "הכוח המבצעי" – מנגנון ביטחוני חדש ביוזמת שר הפנים מטעם חמאס, סעיד סיאם – שהעצים את המתיחות בין הצדדים. בחודשים הראשונים המאבק היה בעיקר הסברתי, אולם באפריל 2006 נשא יו"ר הלשכה המדינית של חמאס נאום שהחריף במידה רבה את מאבק זה. הוא רמז כי אבו מאזן ופת"ח הם בוגדים, המנסים לבצע הפיכה נגד חמאס בעזרת ארצות הברית וישראל:

”ההפיכה הצבאית-ביטחונית שנתמכת על ידי הציונים והאמריקנים לא תמומש והעם הפלסטיני יכשיל את המזימה הזו. מה לחלק מבני עמנו, בשר מבשרנו, לקשור קשר נגדנו ולבצע תוכנית סדורה להכשילנו?!. מכובדי הפת"ח, אתם יודעים שבתקופתכם היה מי שקושר מזימות נגדכם ונגדנו. התרחקו ממנו ונטשו אותו... יבוא יום ואנו נחשוף את כל העובדות ונחשוף מה עושים הסרחים הללו שמקריבים את האינטרס של המולדת. מאמציהם עולים בקנה אחד עם האויב הציוני, הם נוטלים חלק בהרעבת עמנו ובאנרכיה הביטחונית”

הנאום ספג גינויים מצד גורמים פלסטיניים, ואפילו הממשלה של חמאס סירבה להתייחס אליו. מספר שעות לאחר מכן החלו מהומות אלימות בכל רחבי השטחים בין פעילי שתי התנועות. המהומות נרגעו לאחר זמן קצר, אך הדרדרו בהדרגה יותר ויותר במהלך שלושת החודשים שלאחר מכן, והובילו לעשרות פצועים והרוגים.

מסמך האסירים וחטיפת גלעד שליט

ערכים מורחבים – מסמך האסירים, גלעד שליט

ביוני 2006 ניסה אבו מאזן לקדם את "מסמך האסירים", שכלל הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967 והקמת ממשלת אחדות פלסטינית, אך חמאס סירבה ואבו מאזן איים במשאל עם. במקביל הסלימו העימותים בין חמאס לפת"ח, עם הרוגים משני הצדדים. חמאס חידשה את ירי הרקטות לעבר שדרות, וב־25 ביוני חטפו פעילי חמאס וועדות ההתנגדות העממית את החייל גלעד שליט ורצחו שני חיילי צה"ל ליד מעבר כרם שלום. בהמשך הושגה הסכמה בין אבו מאזן לאסמאעיל הניה על נוסח מתוקן של המסמך, שאִפשר פרשנות לפיה חמאס אינה מחויבת להכיר בישראל.

התחדשות המאבק עם הפת"ח

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

על אף ציפיות לשחרור אסירים ולהקלת המצור בתמורה לשחרור שליט, המצב הפנימי הידרדר. ניסיונות להקים ממשלת אחדות נכשלו, ובאוקטובר–דצמבר גברו העימותים הפנימיים, לרבות ניסיונות חיסול, חטיפות, פגיעות במוסדות אזרחיים כמו האוניברסיטה האסלאמית בעזה, והקמת מחסומים בעזה. האלימות זלגה גם ליהודה ושומרון, בעיקר במתווים של חטיפות ופגיעות בבכירים מקומיים. עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים, רובם מהפת"ח. חמאס המשיכה להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבשה חמאס את כל בסיסי מנגנוני הביטחון ברצועת עזה. בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-14 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות בראשות אסמאעיל הנייה ועל הוצאת חמאס וארגוניו החמושים אל מחוץ לחוק.

תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שגרם להכרזה על הרצועה כ"ישות עוינת" ועל הטלת סנקציות כלכליות כנגד הרצועה. בינואר 2008 גברו הסנקציות ומעבר הסולר לרצועה הופסק וכתוצאה מכך חלקים מהרצועה הוחשכו. בתגובה, חמאס פרץ את ציר פילדלפי, דבר שגרם למאות אלפי פלסטינים לנהור לרפיח המצרית.

מבצע עופרת יצוקה

ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

בעקבות ירי רקטות (קסאם וגראד) לעבר יישובים ישראלים הסמוכים לרצועת עזה, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר 2008 במבצע צבאי רחב שכלל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים הישראלי וכניסת כוחות קרקעיים. מטרת המבצע המוצהרת הייתה "שיפור המציאות הביטחונית בדרום", דבר שתורגם על ידי פיקוד הדרום לשתי מטרות משנה: 1. הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל; 2. פגיעה בכוחה של חמאס שתרתיע אותה מחידוש הירי. במבצע בן 22 יום שזרע הרס גדול מאוד ברצועת עזה, צה"ל הצליח להסב כ-700 הרוגים ללוחמי חמאס (הן לפי ספירת צה"ל והן לפי ספירת חמאס עצמו), בהם מספר בכירי חמאס מהשורה הראשונה, ולהשמיד מספר רב של משגרים ומחסני תחמושת. המבצע יצר מנופי לחץ על מצרים, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי להירתם למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, והבליט את הפירוד בעולם הערבי בין המתונים לקיצוניים.

התרופפות הקשרים בסוריה

באפריל 2011, לאחר גל מחאות בסוריה כחלק מגל המחאות בעולם הערבי באותה עת, הביע ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל תמיכה באחים המוסלמים בסוריה. לפי דיווחים עיתונאיים, הודיע בתגובה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד כי מקומו אינו מובטח. חמאס ביקשה מקום אירוח חדש בירדן ובמצרים, אך נדחתה, אם כי מצרים הסכימה לפתוח משרד אינטרסים לחמאס, אותו ייצג סגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק. לאחר שפנתה לקטר, המדינה הסכימה לארח את ההנהגה המדינית של חמאס, ללא הזרוע הצבאית, בעיר הבירה דוחה. הדלפות גרסו כי ח'אלד משעל צפוי לעבור לקטר, ואילו סגנו מוסא אבו מרזוק צפוי לעבור למצרים. ההנהגה הצבאית תכננה לחזור לרצועת עזה דרך מעבר רפיח שהיה צפוי להיפתח תחת ההנהגה החדשה של מצרים.

מבצע עמוד ענן

ערך מורחב – מבצע עמוד ענן

כחלק ממבצע עמוד ענן, צה"ל חיסל פעילים בכירים בחמאס, ביניהם מפקד הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי, והפציץ מאגרי נשק ובנייני ממשל ברצועה. בתגובה למבצע הגבירה חמאס את הירי הארטילרי לעבר ישראל יחד עם ארגוני טרור אחרים מעזה, ולראשונה ירתה רקטות אל עבר גוש דן ואזור ירושלים. המבצע הסתיים בהפסקת אש בתיווך מצרים ובה התחייב חמאס להפסיק את כל הפעילות ההתקפית נגד ישראל מרצועת עזה, כולל של ארגונים אחרים.

בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

אחרי מבצע עמוד ענן כמות ירי הרקטות והנחת המטענים ירדה באופן משמעותי ואזור עוטף עזה נהנה משקט כמעט מוחלט רוב הזמן.

בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013 והדחתו של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, החל חמאס לשלוח לוחמים דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה לחצי האי סיני, ואלה ביצעו פעולות טרור וגרילה כנגד כוחות מצריים. בפעולות סיכול של צבא מצרים נהרגו ונעצרו עשרות פעילי חמאס בסיני.

ב-2014 הוצא חמאס, ביחד עם תנועת האחים המוסלמים, אל מחוץ לחוק במצרים. צבא מצרים, שהחל במבצע למיגור הטרור בחצי האי סיני, פעל גם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי והרס רבות מהן. התנגדותו של חמאס למעורבותו של חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה גרם לפטרונית שלו, איראן, לקצץ באופן דרסטי בסיוע הכספי שהיא מעבירה לחמאס. שני תהליכים אלה פגעו קשות בכוחו של חמאס ברצועת עזה והביאו אותו לחתום במאי 2014 על הסכם פיוס עם הפת"ח והקמת ממשלה משותפת. הסכם פיוס זה התקבל בתגובות מעורבות בעולם, כאשר המתנגדת הבולטת לו הייתה ישראל.

מבצע צוק איתן

ערך מורחב – מבצע צוק איתן

ביוני 2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את האשמה לחטיפה על חמאס, בעוד הארגון הכחיש את האשמה. לאחר מספר ימים ההאשמה מוקדה בחברי הארגון מרואן קוואסמה ועמר אבו עיישה. רק לאחר כחודשיים הודה בכיר חמאס סאלח אל-עארורי בכנס חכמי דת מוסלמים בטורקיה כי חמאס עומד מאחר החטיפה. תוך כדי כך, עם תחילת הרמדאן באותה שנה, ירה חמאס רקטות לעבר ישראל לראשונה מאז מבצע עמוד ענן, ב-30 ביוני אותרו גופות שלושת הנערים וישראל עצרה מאות פעילי חמאס ביהודה ושומרון, כולל בכירים וכולל מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

ביולי 2014 הגביר חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה, דבר שהוביל לפתיחת מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. במהלך המבצע, שנמשך 50 ימים, ירה חמאס 4,594 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, בהם רקטות רבות לעבר גוש דן ולעבר השפלה. רקטות נורו גם צפונית יותר והגיעו לחיפה ולחדרה, על אף שירי הרקטות התמקד בעוטף עזה ובערים בטווח ה-40 ק"מ מעזה. רוב הרקטות לא הצליחו לחדור את מעטפת ההגנה של כיפת ברזל. מנגד, ישראל הפציצה אלפי מטרות טרור ברצועת עזה. בעקבות ניסיונות לפיגועי חדירה וחדירות שגרמו לאבדות של חיילים דרך מנהרות חדירה מתוך רצועת עזה לישראל, ב-17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה והחלו לחשוף ולהשמיד את המנהרות. אחרי שהסבו למחבלים אבדות קשות (למעלה מאלף מחבלים נהרגו בקרבות) והשמידו 32 מנהרות טרור, בהן 14 מנהרות חודרות לישראל, יצאו כוחות צה"ל בתחילת אוגוסט אל מחוץ לרצועה, והמשיכו בירי מנגד, תוך שחמאס מתמקד בעיקר באזור עוטף עזה. העימות נמשך עד שהושג הסכם הפסקת אש ב-26 באוגוסט.

ב-18 באוגוסט 2014 הותר לפרסום שבמהלך החודשים מאי עד אוגוסט חשף השב"כ תשתית רחבת-היקף של חמאס שפעלה בירושלים ויהודה ושומרון, שהוכוונה ומומנה על ידי מפקדת חמאס בטורקיה, ושמטרתה הייתה ביצוע הפיכה שלטונית אלימה ביהודה ושומרון והפלת אבו מאזן, ובמקביל יזום גל טרור פלסטיני רחב-היקף ואינטנסיבי נגד ישראל. התוכנית סוכלה על ידי מערכת הביטחון הישראלית, השב"כ וכוחות צה"ל ומג"ב שעצרו 93 פעילי חמאס ותפסו והחרימו כסף רב וכמות גדולה של אמצעי לחימה.

לאחר מבצע צוק איתן

אחרי מבצע צוק איתן הייתה ירידה משמעותית בירי הרקטות, אך 26 ימים בלבד לאחר תחילת הפסקת האש השקט הופר. בממוצע בכל חודש נפילה אחת של רקטות ופצמ"רים.

חמאס החל לשקם את המנהרות, ביצע עשרות ניסויים ברקטות, סלל כביש סמוך לגדר הגבול שנועד לתקיפת פתע, דבר שהתממש מאוחר יותר בטבח שבעה באוקטובר, והמשיך לעודד מחבלים פלסטינים לבצע פיגועים נגד ישראל ולאסוף כסף כדי לשקם את תשתיות הטרור השייכות לו.

במאי 2017 ביקר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בערב הסעודית ובמהלך פסגה דיפלומטית בריאד הגדיר הנשיא טראמפ את ארגון חמאס כארגון טרור בפני שליטי ערב הסעודית וקטר וקרא להן להתנער מהטרור. בתחילת יוני קטר פנתה לבכירי חמאס השוכנים בה ודרשה שיעזבו את שטחה, כאשר המניע היה למנוע חרם שבסופו של דבר הוטל על קטר על ידי חמש מדינות ערביות - מצרים, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ותימן. הדיווח הראשוני שהגיע מערוץ אל-מיאדין (המזוהה עם חזבאללה), התפרש לצד הרצון להביך את קטר, בעיקר כאיתות לחמאס לחזור ולחבור לציר ההתנגדות, לאחר שהיחסים בין חמאס וסוריה נותקו בשל הזדהות חמאס עם המורדים באסד. אחת ההשלכות של גירוש בכירי חמאס מקטר היא פגיעה ביכולת של קטר להעביר תמיכה לרצועת עזה. עם זאת הוועדה הקטארית לשיקום רצועת עזה המשיכה להזרים כספים לחמאס, בהתאם לבקשתו של בנימין נתניהו, שהיה סבור כי מימון זה יביא לרגיעה בעימותים בין ישראל לחמאס, ואכן, חמאס דרש הכנסת כסף קטרי בתמורה למתן שקט מול ישראל. העברת הכספים ספגה בישראל גינויים, שנראתה כנכנעת לתשלום דמי חסות לארגון טרור.

על רקע זה גם הורע יחסם של חמאס עם ערב הסעודית, שהייתה באותה עת אחד מהמרכזים המשמעותיים לגיוס כספים עבור חמאס. בשנת 2018 הכריזה ערב הסעודית על חמאס כארגון טרור, ובשנת 2019 החלה במבצע מעצרים של חברי הארגון בהאשמות שונות ובהן הלבנת הון. משבר דיפלומטי זה הקשה על חמאס בגיוס כספיו.

ביולי 2020 בשל כוונת מדינת ישראל לספח את יהודה ושומרון לשטחיה הארגון ישתף עם ארגון הפת"ח, בין היתר נחתם הסכם בו סוכם כי פעילי חמאס יקבלו חסינות מפני מעצר ובתמורה חמאס יעזור לארגן הפגנות גדולות בגדה המערבית.

מבצע שומר החומות

ערך מורחב – מבצע שומר החומות

במאי 2021, בהמשך למהומות בישראל, שבהן נפצעו עשרות מפגינים ומספר שוטרים, ביום ירושלים (10 במאי) בסביבות השעה 16:00 הציב חמאס אולטימטום לממשלת ישראל שלפיו יפתח בהתקפה אם לא ייסוגו כוחות הביטחון מהר הבית ומשכונת שייח ג'ראח שבירושלים עד השעה 18:00.

בשעה 18:02, לאחר שהדרישה לא נענתה, החל ירי הרקטות לכיוון ירושלים וסביבותיה, זמן קצר לאחר מכן גם לעבר יישובי עוטף עזה. בעקבות זאת יצא צה"ל למבצע שומר החומות ברצועת עזה, שעיקרו תקיפות אוויריות של מאות מטרות ברצועת עזה, תקיפות שגרמו להרס רב וליותר ממאה הרוגים. חמאס והג'יהאד האסלמי הפלסטיני המשיכו בירי רקטות מסיבי לעבר ישראל, שגרם אף הוא להרוגים ולנזק לרכוש. כ-250 שיגורים כשלו או נפלו בשטח הרצועה.

בחודש יולי פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח לפיו במבצע הצבאי הפר ארגון חמאס את דיני המלחמה וייתכן שאף ביצע פשעי מלחמה, כאשר שיגר אלפי רקטות לא מונחות לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. במקביל טען הארגון גם להפרות של הצד הישראלי כלפי חמאס, כאשר תקף צה"ל יעדים אשר על פניו אינם צבאיים, טענות שהוכחשו על ידי צה"ל - הכחשות שנענו בקריאה שעל ארגונים בינלאומיים לקבל גישה לשדה הקרב ברצועה על מנת לחקור את הטענות ההדדיות לפשעי מלחמה.

לאחר מבצע שומר החומות

לאחר מבצע שומר החומות ניסה חמאס להציג את עצמו כארגון שהשתקם מהפגיעות שספג במהלך מבצע שומר החומות. לצורך כך קיים הארגון מספר תרגילים.

בתרגיל "משענת איתנה 1" שנערך בסוף 2020, הושם הדגש על שיגורי רקטות לעבר הים ושיגור מל"טים.

התרגיל "משענת איתנה 2" כלל התגוננות מפני כוחות של צה"ל שמבצעים תמרון יבשתי בשטח הרצועה וחדירה לישראל באמצעות מנהרה יבשתית, תקיפת טנקים של צה"ל באמצעות מל"טים וחטיפת חיילים ישראלים.

תרגיל "מגן ירושלים" נערך ב-16 בדצמבר 2021, ברצועת עזה. בתרגיל תרגל חמאס פשיטה על בסיסים צבאיים, חטיפת חיילים וירי רקטות. האימון הוא אחד מסדרה לקראת תרגיל של כלל ארגוני הטרור ברצועה בשם "משענת איתנה 2". אימון שנועד לתרגל את יכולת הלחימה המשותפת של הארגונים מול צה"ל תחת חמ"ל-י פיקוד משותפים, נערך גם ב-2020.

בספטמבר 2023 פורסם תרגיל של חמאס, שכלל תרגול של חמ"ל ממודר, הסחה באמצעות מטחי רקטות, פריצת הגדר, תנועה מהירה באמצעות טנדרים, הגעה ליישובי עוטף עזה, כניסה לבתים והריגת תושביהם. היה מדובר בתרגיל השנתי שהתקיים בשנים הקודמות בחודש דצמבר, ובאותה שנה הוחלט להקדימו לחודש ספטמבר, לפני ציון חגי תשרי בישראל ובמועד יום השנה ליציאת צה"ל מהרצועה. באותם ימים דנו הצדדים באופי העברת הכסף הקטארי לעזה וחמאס יזם התפרעויות. ב־29 בספטמבר הן הופסקו והושגו הבנות.

טבח שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל

מבנה מגורים שרוף בקיבוץ בארי לאחר התקפת הפתע והטבח בקיבוץ, צילום: יואב קרן.

מדבקה עם הכיתוב FCK HMS ברמת גן במהלך מלחמת חרבות ברזל

ערכים מורחבים – טבח שבעה באוקטובר, מלחמת חרבות ברזל

קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות או בהתמדה, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

ב-7 באוקטובר 2023 פתח חמאס במבצע "מבול אל-אקצא" – טבח שבעה באוקטובר – במסגרתו חדרו כ-3,000 מחבלים ליישובי עוטף עזה, טבחו בכ-1,200 ישראלים ואזרחים ממדינות אחרות, פצעו יותר מ-4,800, וחטפו יותר מ-250 אזרחים וחיילים לרצועת עזה. לפי העדויות, מעשי הרצח כללו התעללות, עינויים, פגיעה בנשים, עריפת ראשים והשחתת גופות של אזרחים, נשים, ילדים וקשישים. בעקבות המתקפה בישראל השוו בין חמאס לדאעש ולנאצים, בהם ראשי ממשלת ישראל בהווה ובעבר בנימין נתניהו, נפתלי בנט, ויאיר לפיד.

בתגובה למתקפת חמאס יצאה ישראל למלחמת חרבות ברזל, שכללה הפצצה נרחבת ברצועת עזה, סיכולים ממוקדים ותמרון קרקעי בכל שטחי הרצועה שגרמו ללמעלה מ-54,981 הרוגים, להרס רב, ולפינוי של כמיליון מתושבי צפון רצועת עזה דרומה. בלחימה נהרגו למעלה מ-23,000 מחבלי חמאס ועוד מספר דומה נפצעו. תשתיות טרור של חמאס בהן מבני שלטון, מנהרות, מפקדות, מחנות אימונים, בורות שיגור ארטילריה רקטית, מחרטות ומפעלים לייצור אמל"ח - רבים מהם פעלו בתוך תשתיות אזרחיות והומניטריות כגון בתי חולים, בתי ספר, מתקני אונר"א ומסגדים - הושמדו על ידי כוחות צה"ל.

בסוף שנת 2024 דיווח צה"ל כי חמאס פסק מלתפקד כארגון בשטח הרצועה - פעיליו נלחמים ללא פיקוד מסודר, יכולותיו הצבאיות והשלטוניות ספגו מהלומה כבדה, והתמיכה בו בקרב הציבור ברצועה הולכת ופוחתת.

במאי 2025, לאחר כ-20 חודשי לחימה, פורסמה הערכת צה"ל לפיה הזרוע הצבאית של חמאס מונה מספר זהה של פעילים כמו שהיו בה לפני 7 באוקטובר 2023. על פי הערכת ישראל נהרגו כ-20,000 מחבלי חמאס, אך במקומם הצליח הארגון לגייס פעילים חדשים רבים, שנצפו גם באירועי שחרור החטופים. כמו כן, על פי הערכת צה"ל, הזרוע הצבאית של חמאס שמרה על יכולת מסוימת לייצר רקטות חדשות, ומחזיקה מאגר של מאות רקטות ארוכות-טווח ואלפי רקטות לטווח קצר ופצצות מרגמה, שלא נעשה בהן שימוש ומיועדות לשימוש עתידי.

מבנה

חמאס אינה מפרסמת את המבנה שלה בפומבי. המידע על מבנה התנועה מוכר על רקע ראיונות שונים, בהם התייחסו בכירי התנועה לסוגיה, מחקרים אקדמיים באוניברסיטאות מערביות, ופרסומים של גורמים ביטחוניים ישראלים ואמריקאים. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: לשכה מדינית, זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון") המבצעת פעולות טרור, וזרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור.

מקור הסמכות של מבנה התנועה אינו ברור. מחד, אחת לכמה שנים התנועה מדווחת על קיום בחירות פנימיות, ואף גורמי ביטחון ישראליים רמזו לכך. מכאן, נראה שהמבנה הפנימי של התנועה הוא בעל מכניזם דמוקרטי כלשהו. מנגד, חמאס ציינה מספר פעמים כי היא מחויבת לפתוות של גדולי האסלאם בדגש על יוסוף אל-קרדאווי. לצד זאת, בשנותיה הראשונות של התנועה ובין 1997 ל-2004, הכריזה התנועה על השייח' אחמד יאסין כמנהיגה הרוחני, מה שמלמד שהוא היה בעל מעמד הלכתי-דתי בפני עצמו. החלוקה המוכרזת ביחס למבנה התנועה מתייחסת בעיקר לפונקציות הפומביות שלה, או לגורמים העוסקים בפעילות צבאית וטרוריסטית. אופן קבלת ההחלטות שלה אינו נחשף בפומבי, בין השאר בשל חשש לפגיעה מצד ישראל במנהיגיה.

הזרוע הצבאית

ערך מורחב – גדודי עז א-דין אל-קסאם

הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם, על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית, אשר נהרג בידי הבריטים ב־1935. הזרוע התפרסמה בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שלוחמיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. תאים חמושים של חמאס כינו את עצמם בתחילה בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כזכר ליחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, JZUK על ידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד. זרוע זו כוללת גם מנגנון מודיעין צבאי נגד ישראל.

לפי מרכז המידע למודיעין וטרור בשנת 2008 מנה חמאס כ-20,000 מחבלים חמושים. אחמד ג'עברי היה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, עד שנהרג בתקיפת טיל של חיל האוויר הישראלי ב-14 בנובמבר 2012.

השלוחה הלבנונית

ערך מורחב – חמאס בלבנון

ב-2014, בעקבות מבצע צוק איתן, הקים חמאס שלוחה בלבנון שמונה כמה מאות מחבלים. ב-6 באפריל 2023 שיגר חמאס בלבנון כ-34 רקטות ארטילריות לעבר הגליל המערבי. באפריל 2023 נחשף כי חזבאללה אימן מחבלי חמאס בלבנון, וביחד עם איראן, משמרות המהפכה האסלאמית ומשטר אסד, צייד אותם ברקטות קרקע-קרקע וטילים ארוכי טווח לתקוף את ישראל, במטרה לפתוח חזית צפונית מול ישראל שבה חזבאללה "באופן רשמי" לא יהיה מעורב.

במהלך מלחמת חרבות ברזל השתתף חמאס באופן פעיל בלחימה על גבול ישראל-לבנון בשיגור כלי טיס בלתי מאוישים, ניסיונות חדירה, ירי טילי נ"ט ומקלעים אל מעבר לגבול, ובעיקר בירי פצצות מרגמה ורקטות אל עבר ישראל, אל יישובים סמוכי גדר אך גם למקומות מרוחקים יותר כמו קריית שמונה, נהריה, צפת, עכו והקריות, במקביל למעורבות מוגבלת של חזבאללה גם כן בלחימה.

בהמשך המלחמה, נחלשה ונשחקה השלוחה הלבנונית, וככל שעבר הזמן חמאס ביצע פחות ופחות פעולות נגד ישראל מלבנון, בזמן שחזבאללה רק העצים את פעולותיו נגד ישראל, והארגון לא ביצע פיגועים נגד ישראל מחזית זו מאמצע מאי 2024.

הזרוע המדינית

הזרוע המדינית של "חמאס חוץ" אחראית על הקשר של חמאס עם מדינות אסלאמיות וארגוני טרור ועל התעצמות הזרוע הצבאית. הלשכה המדינית יושבת בקטר מאז שנת 2012, לפני כן שכנה במחנה הפליטים אל-ירמוכ. עד 2017 עמד בראשה ח'אלד משעל, ואז מונה במקומו אסמאעיל הנייה. בראש הזרוע הצבאית של "חמאס פנים" עומד יחיא סנוואר במקום ראש הממשלה המודח אסמאעיל הנייה ומחמוד א-זהאר, האחראי על קשרי החוץ של ממשלת חמאס.

מועצת השורא

מועצת השורא, גוף המספק הכוונה רעיונית והלכתית לתנועה וחבריו אינם ידועים בציבור, ככל הנראה כדי למנוע פגיעה בהם. נכון ל-2017, עמד בראשו ח'אלד משעל. בהמשך עמד בראשו אוסמה מזיני עד לסיכולו בהפצצה של צה"ל בראשית מלחמת חרבות ברזל, אז החליפו מוחמד אסמאעיל דרוויש.

ארגון הביטחון הכללי

על פי מסמכים שאסף אמ"ן בשנים 2016–2023 ופרסם בשנת 2024, זרוע זו של הארגון מחזיקה תיקים לפחות על 10,000 עזתים, ואוספת מידע על אודותיהם באמצעות רשת של מלשינים ומודיעים. הארגון עקב בין היתר אחר עיתונאים, פעילי אנשי הג'יהאד האסלאמי, ואחר תושבים שהיו מעורבים בפעילות כלשהי שעוררה את עניינו של הארגון, דוגמת מתיחת ביקורת על חמאס ברשתות החברתיות, השתתפות בהפגנות או מעורבות במעשים "לא מוסריים".

על פי אמ"ן, ארגון הביטחון הכללי היה כפוף ישירות למנהיג חמאס. נכון לפתיחת מלחמת חרבות ברזל, כלל הארגון 856 פעילים, ותקציב חודשי של כ־120 אלף דולר.

ערוץ אל-אקצא

ערך מורחב – ערוץ אל-אקצא

ערוץ אל-אקצא הוא ערוץ הטלוויזיה של חמאס, המשמש לשידור תעמולה פלסטינית, תוכני הסתה והדרכות כיצד לבצע טרור. הערוץ משדר בלוויין גם למדינות בעולם, בהם ארצות ערב וריכוזי מוסלמים באירופה. הערוץ הוצא אל מחוץ לחוק והוכרז כארגון טרור בשל ההסתה לטרור המשודרת בו.

מימון

המנהיג העליון באיראן אייתוללה ח'אמנאי ויושב-ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, טהראן, איראן, אפריל 2006

חמאס זוכה למימון רב מחלק ממדינות ערב ובתקופה מסוימת אף קיבלה מימון וסיוע צבאי וכלכלי רב מאיראן. קטר נותנת מימון ומחסה לראשי הלשכה המדינית של חמאס, כולל היו"ר ח'אלד משעל. על פי הערכות היא מעבירה לחמאס מדי שנה כ-100 מיליון דולר, לבד ממענקים מיוחדים שמסתכמים במאות מיליוני דולרים (למשל 350 מיליון דולר לאחר נפילת מורסי).

בנוסף "קרנות צדקה אסלאמיות" בעולם, ובייחוד במערב, מעבירים בחשאי כספים לחמאס. ב-2014 חשף בכיר בחמאס, מחמוד טועמה, שלתנועה האסלאמית של ערביי ישראל ובפרט לראאד סלאח יש קשרים סודיים עם חמאס ושהתנועה האסלאמית אף מעבירה כספים לפעילויות של חמאס. טועמה נעצר על ידי השב"כ וסיפק מידע על מקורות המימון של חמאס. הוא פירט על שורה של ארגונים בינלאומיים המממנים את חמאס, בהם "מוסד אלקודס הבינלאומי" ("מואססת אל-קודס א-דאוליה") וקואליציית הצדקה ("אאתלאף אלח'יר") בראשות יוסוף אל-קרדאווי.

חמאס גובה מס על הסחורות העוברה במנהרות ההברחה ברצועת עזה, המובילות מרפיח המצרית לרצועת עזה מתחת לציר פילדלפי.

בנובמבר 2014 פרסם מגזין פורבס ישראל מחקר מקיף על פיו מייצר חמאס בשנה כמיליארד דולר בממוצע. מבין ארגוני הטרור בעולם חמאס היה שני בעושרו רק לחזבאללה מבחינת הכנסות שנתיות. על פי התחקיר, השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007 שדרגה את מעמדו. בכך עבר מהסתמכות על תרומות לקונצרן אדיר, אשר בזכות רשת המיסים המסועפת והמתוחכמת שטווה, השואב את הונו ממקורות מגוונים, כולל סיוע הומניטארי. נוסף לכך מנהל חמאס מאות עסקים, ופעילותו העסקית כוללת עסקי נדל"ן, ביטוח, בנקאות, מלונאות ותיירות. חמאס גם נוהג לגבות מס על כל סחורה המועברת במנהרות ההברחה המובילות מרפיח המצרית לרצועת עזה מתחת לציר פילדלפי. בשנת 2018 ירד חמאס למקום השלישי בדירוג, עקב השתקמות הטליבאן.

לטענת ישראל, ארגון הצדקה ג'מעת אל-ופא לרעיאת אל-מסנין פועל לתמיכה בחמאס.

ממשל

בינואר 2006 זכתה רשימת "הרפורמה והשינוי" של חמאס ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית. ראש הסיעה, אסמאעיל הנייה, מונה כראש ממשלת הרשות הפלסטינית. אולם עם פרוץ עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, פוזרה ממשלת הנייה הראשונה וחמאס הוצא מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס. העימות הסתיים ב-14 ביוני 2007, אז השתלטה חמאס על רצועת עזה, תוך הריגת פעילי פת"ח ומאז שולטת ברצועה. בין הסיעות החל תהליך פיוס אשר לא נשא פרי. באוקטובר 2011 הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל, "עסקת שליט", אז שוחררו מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, ובהם יחיא סינוואר, לימים מנהיג התנועה.

מאז 2007 השתלט על רצועת עזה הפכה חמאס מארגון טרור ו"שחקן לא-מדינתי" לשחקן חצי־מדינתי השולט על שטח ואוכלוסייה ברצועת עזה, ובעל אחריות פוליטית ומדינית הדומה לזו של "שחקן מדינתי". שלטון חמאס בעזה תואם לקריטריונים הקבועים בדין הבין־לאומי של מדינה ריבונית, ואף נחשב שלטון מרכזי המספק שירותים לתושבי העיר, ומצד שני הוא אינו מזדהה כמדינה' ואינו נוטל לעצמו את המעמד ואת האחריות המשפטית הנובעים מסטטוס זה

על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: לשכה מדינית, זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון") המבצעת פעולות טרור, וזרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור.

יחסי החוץ של חמאס

ערך מורחב – יחסי החוץ של חמאס

חמאס מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינות, תנועות וארגונים ברחבי העולם, לצורכי תמיכה מדינית, צבאית, כלכלית ואהדה בדעת הקהל. בראש משרד היחסים הבינלאומיים של חמאס עומד נכון ל-2023 מוסא אבו מרזוק. חמאס נמצאת בקשרים ושיתופי פעולה עם מדינות נוספות בהן דרום אפריקה, סודאן, ונצואלה, ערב הסעודית ומלזיה.

איסמאיל הנייה בפגישה עם עלי חמינאי, המנהיג העליון של איראן 2012.

– לאיראן קשרים ארוכי שנים עם חמאס, כחלק מ"ציר ההתנגדות" הכולל את חזבאללה, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והחות'ים. למרות הפערים הדתיים בין איראן השיעית לחמאס הסוני, השתיים משתפות פעולה בשל עוינות משותפת כלפי ישראל וארצות הברית. איראן מספקת לחמאס תמיכה כלכלית, צבאית ולוגיסטית – לרבות מימון, אספקת נשק והכשרות. לפי אסמאעיל הנייה, התמיכה הכספית של איראן הגיעה עד 70 מיליון דולר בשנה. איראן גם תרמה לתכנון והכשרה לקראת טבח שבעה באוקטובר.

– קטר מהווה אחת התומכות המרכזיות של חמאס מאז עזיבת הלשכה המדינית של חמאס את סוריה ב-2012 עקב תמיכתה במורדים במלחמת האזרחים, מאז, קטר משמשת כמקום מושבה של ההנהגה. קטר מעניקה סיוע כספי נרחב – ובין היתר מממנת משכורות, דלק וסיוע הומניטרי בעזה – לבקשת ממשלת נתניהו ובידיעת ארצות הברית. עם זאת, לפי מסמכים שנתפסו על ידי צה"ל במהלך מלחמת חרבות ברזל, קטר מימנה גם את הזרוע הצבאית של חמאס ואף מעורבת במימון פעילות חמאס בלבנון. קטר שימש כמתווכת בעסקאות לשחרור החטופים במלחמת חרבות ברזל. קטר משמשת כמתווכת מרכזית בסכסוכים בין חמאס לישראל. הקשר בין קטר לחמאס זוכה לביקורת בינלאומית. קטר מואשמת בסיוע לארגון טרור.

– טורקיה משמשת מוקד לפעילות מדינית ולעיתים גם לוגיסטית של חמאס, במיוחד מאז עזיבתה את דמשק. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הביע תמיכה גלויה בתנועה ואף אירח את ראשיה באנקרה.

טורקיה משמשת מוקד מרכזי לפעילות המדינית ולעיתים גם הלוגיסטית של חמאס, במיוחד מאז עזיבת התנועה את דמשק. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מביע תמיכה גלויה בחמאס, מארח את מנהיגיה באנקרה, ואף מתנגד להגדרתה כארגון טרור. חמאס מפעיל מטורקיה בסיס מדיני ובכיריו מתגוררים בה. גם לאחר מתקפת 7 באוקטובר, טורקיה ממשיכה לתמוך בתנועה, מספקת לה סיוע כספי ומאפשרת גיוס כספים ותכנון מבצעים. גישה זו זוכה לביקורת בקהילה הבינלאומית.

– סוריה הייתה תומכת נלהבת של חמאס עד 2011 עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בינואר 2012, חמאס התייצב לצד המורדים הסורים נגד ממשלת בשאר אל-אסד. מאז 2022 היחסים שוקמו והתמיכה חודשה והארגון שב לשתף פעולה עם סוריה כחלק מ"ציר ההתנגדות". התמיכה המחודשת כוללת שיתוף פעולה אסטרטגי ומדיני, כשהמטרה המשותפת היא עמידה נגד האינטרסים של ארצות הברית וישראל באזור. לאחר נפילת משטר אל-אסד המשיך חמאס לפעול בשטח סוריה, ולפי הערכות ישראל פועלים במדינה כאלפיים מאנשיו.

– לבנון מהווה מוקד פעילות של חמאס, בעיקר במחנות הפליטים הפלסטיניים שבשטחה. זאת בתיאום עם חזבאללה, בעזרת בעזרת כוח קודס האיראני והסכמה שבשתיקה מצד השלטון הלבנוני. במהלך השנים, חמאס פעלה משטח לבנון לשיגור רקטות לעבר ישראל. חמאס מקיים תיאום צמוד עם חזבאללה, כאשר שתי הארגונים משתפים פעולה בלחימה נגד ישראל. יום לאחר טבח שבעה באוקטובר שפתח חמאס, הצטרף חזבאללה ופתח בחזית הצפונית.

מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בפגישה עם בכירים רוסים במוסקבה ב-2022

– רוסיה מקיימת קשרים פומביים עם חמאס במסגרת מדיניותה לשמר ערוצי דיאלוג עם כלל השחקנים בזירה הפלסטינית והאזורית. נציגי חמאס הוזמנו מספר פעמים למוסקבה, ורוסיה הביעה עמדות ביקורתיות כלפי ישראל תוך הדגשת זכויות הפלסטינים. ישנה הערכה כי חמאס מקבלת סיוע צבאי ישיר או דרך מדינות כמו איראן וסוריה, במסגרת השותפות האסטרטגית בין רוסיה לאיראן.

– סין מכירה בחמאס כתנועה לגיטימית, ואף ביולי 2024 אירחה את שיחות הפיוס בין חמאס לפתח, בנוסף, היא הייתה ביקורתית כלפי הפעולות הישראליות בעזה מאז תחילת הלחימה במלחמת חרבות ברזל.

– באופן כללי מצרים עוינת וחשדנית כלפי חמאס עקב הקשר בינו לבין תנועת האחים המוסלמים וגורמים אסלאמיים נוספים המאיימים על השלטון במצרים. תחת הנהגתו של מוחמד מורסי ששלט בשנים 2011 עד 2013, תמכה בחמאס. מאז עלייתו לשלטון של הגנרל עבד עבד אל-פתאח א-סיסי במצרים ב-2014, היחסים בין מצרים לחמאס היו מורכבים ומתוחים. בתחילה, מצרים תחת עבד אל-פתאח א-סיסי נקטה מדיניות של עוינות כלפי חמאס, שכללה השמדת מאות מנהרות הברחה והידוק המצור על רצועת עזה. א-סיסי ראה בחמאס שלוחה של האחים המוסלמים, אויב פוליטי פנימי, והאשים את הארגון במעורבות בטרור נגד מצרים. עם השנים החלה מצרים לשמש כמתווכת מרכזית בסכסוך בין ישראל לחמאס. מצרים ניהלה מגעים עם חמאס כדי לשמור על יציבות האזור ולמנוע התדרדרות במצב הביטחוני.

בתחילה, מצרים תחת א-סיסי נקטה מדיניות של עוינות כלפי חמאס, שכללה השמדת מאות מנהרות הברחה והידוק המצור על רצועת עזה. א-סיסי ראה בחמאס שלוחה של האחים המוסלמים, אויב פוליטי פנימי, והאשים את הארגון במעורבות בטרור נגד מצרים. עם השנים, המדיניות השתנתה והפכה למאוזנת יותר, כאשר מצרים החלה לשמש כמתווך מרכזי בסכסוך בין ישראל לחמאס. מצרים ניהלה מגעים עם חמאס כדי לשמור על יציבות האזור ולמנוע התדרדרות במצב הביטחוני.

הג'יהאד העולמי

תנועת חמאס תומכת בג'יהאד העולמי, אך בשלב הראשון דוגלת בהקמת מדינה אסלאמית בשטחי ארץ ישראל בלבד. לפיכך, מנסה חמאס לגייס את תמיכת העולם במאבק זה, ולבדל את עצמו מארגונים כמו אל-קאעידה. כך למשל, גינתה חמאס את פיגועי 11 בספטמבר. היא נגד "אל-תוחיד ואל-ג'יהאד", ארגון הטרור האסלאמי המסונף ל"אל-קאעידה", לאחר שבאפריל 2011 חטפו ורצחו את הסופר האיטלקי ויטוריו אריגוני ברצועת עזה. זאת בדרישה לשחרור מנהיגם, אבו וליד אל-מקדסי. באוגוסט 2012 שחררה חמאס מהכלא את אל-מקדסי.

ב-14 באוגוסט 2009 הכריז המנהיג הרוחני של "ג'ונד אנסאר אללה" עבד אל-לטיף מוסא בדרשת יום שישי במסגד אבן תימיה ברפיח על הקמת אמירות מוסלמית, תוך שהוא טוען כי חמאס אינו ארגון דתי. חמאס כתש את האמירות והרג את מנהיגיה.

עם זאת, משתף חמאס פעולה עם ארגונים המזוהים עם אל-קאעידה במאבק וטרור נגד ישראל. למשל בחטיפת גלעד שליט השתתף ארגון "צבא האסלאם". ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הנייה גינה את מבצע "חנית נפטון" להריגת מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן לאדן, שיבח את בן לאדן וכינה אותו "לוחם ערבי מוסלמי".

לאחר סיום לאחר מבצע "שומר החומות" משמרות המהפכה וחמאס, הקימו מפקדה משותפת לתיאום פעולות צבאית נגד ישראל.

שיתוף פעולה עם חזבאללה

ארגון הטרור השיעי חזבאללה, השוכן בלבנון ומהווה מעין פרוקסי של איראן, פרס את חסותו על חמאס. שניהם מקבלים, ברמות שונות, מימון, אימונים והכוונה מאיראן. הארגונים מקיימים שיתוף פעולה רציף. שיתוף הפעולה התחזק לאחר גירוש פעילי חמאס ללבנון ב-1992, שאנשיהם לימדו את אנשי חמאס לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה. עם זאת, שיתוף הפעולה בין חמאס לחזבאללה אינו חף מקשיים, שכן לפעמים חמאס פועל בלבנון מבלי ליידע את חזבאללה מראש, מה שעלול לגרום למתחים בין הארגונים.

בזמן מבצע שומר החומות, חזבאללה, חמאס ואיראן הקימו חמ"ל משותף לתיאום פעולות הטרור נגד ישראל. לחמ"ל אף הגיע פעמיים מפקד כוח קודס, הגנרל אסמאעיל קאאני. חזבאללה שיתף מידע מודיעיני עם חמאס טרם התקפת צה"ל על "המטרו של עזה", ועל תרגיל ההונאה הצה"לי שקדם לו. לטענת סגן מזכ"ל חזבאללה, הוא העביר לחמאס גם מידע על תנועות צה"ל על ידי מזל"טים. עוד פורסם כי הארגון העביר נשק ותחמושת לעזה והעביר מספר קציני התנגדות פלסטינים מהרצועה במהלך התוקפנות.

לאחר טבח שבעה באוקטובר, בישראל התעורר חשש שחזבאללה יבצע פלישה דומה מצפון. כבר באותו היום גויסו כוחות מילואים משמעותיים לחזית הצפונית. בפועל התנהלה בצפון לוחמה בעצימות נמוכה, ואילו חמאס נותר להילחם לבדו. ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, הגיע לביקור בהול באיראן, שם נפגש עם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אך ח'אמנאי הבהיר כי איראן לא תשתתף ישירות במלחמה.

שלט עם הכיתוב "Free the world from Hamas" "שחררו את העולם מחמאס" במהלך מלחמת חרבות ברזל

טרור

חמאס אימץ שימוש באלימות לרבות פעולות טרור, פעולות גרילה, מלחמת אזרחים, ומלחמה, והוא מואשם גם בביצוע פשעי מלחמה, דיכוי אלים של פלסטינים ושימוש בהם כמגן אנושי. תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות מערביות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורווגיה, איסלנד ופרגוואי. מנגד, היא מוגדרת כתנועה פוליטית לגיטימית על ידי איראן, רוסיה, טורקיה, סין ורוב מדינות ערב.

תנועת חמאס שהוקמה במקור כארגון חברתי־דתי סוני, עד האינתיפאדה הראשונה. אז, החל חמאס לבצע פיגועי טרור בהם נרצחו עשרות ישראלים, חיילים ואזרחים כאחד. ב-1993 החלו למבצע פיגועי התאבדות, לרבות באמצעות ילדים וקטינים, כדי לסכל את הסכמי אוסלו ותהליך השלום עם ישראל. בשנת 1996 חוסל מנהיג הארגון יחיא עיאש. בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ואת גל פיגועי התאבדות. חמאס צברה פופולריות ביהודה ושומרון אך עיקר כוחה היה ברצועת עזה, שם אף על פי שנהרגו רוב מנהיגיה (אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי). חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית וגם מול מאמצי ישראל למגר את הארגון.

לאחר ההשתלטות על רצועת עזה, ארגון חמאס חיזק את היכולות הצבאיות שלו, חרף מספר מבצעים צבאיים שקיים מול צה"ל. עד 2014, במבצע צוק איתן, הפעיל חמאס שש חטיבות. ב-2018 חוקרים דיווחו כי כוחו הצבאי של חמאס כולל כ-16 אלף לוחמים ועוד כ-16 אלף נוספים שפועלים במנגנוני ביטחון ובשעות חירום חלקם מסופחים לכוח הצבאי. לפי החוקרים חמאס משקיע מאמץ בפיתוח רקטות וטילים, כוח אווירי וימי, חפירת מנהרות התקפיות מתחת לגבול הרצועה, מערך מנהרות הברחה למצרים, וחפירת מנהרות פיקוד ושליטה שנועדו לאפשר לקיים עימות צבאי ממושך עם ישראל. ההתמחות הצבאית כללה מלבד כוח צבאי רגלי, גם הפעלת מזל"טים, מל"טים ורחפנים, כוח ימי, כוח המתמחה בירי תלול מסלול, כוח הגנה אווירית וכוח הברחות. במקביל להתעצמות כוחו הצבאי, פיתח חמאס את כוחו המדיני. הוא הקים נציגויות ורקם קשרים עם מדינות ערב עם איראן, רוסיה וסין. איראן אף סיפקה לארגון נשק ואימונים צבאיים, וקטאר סיפקה לארגון כסף רב ואירחה את הנהגת חמאס המדינית. במקביל עמל הארגון על שיתופי פעולה ושכלול כוח ההסברה שלו בארגונים במדינות מחוץ למזרח התיכון כמו אירופה, צפון ודרום אמריקה, דרך מגוון ארגונים שונים, חלקם ארגוני קש, חלקם ארגונים פרו-פלסטינים, וחלקם ארגונים למטרות אחרות כמו ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים ועוד.

ב-2013, הקימו יחיא סנוואר, וראשי הזרוע הצבאית מוחמד דף ומרואן עיסא, את ה"נוח'בה", יחידה עילית של גדודי עז א־דין אל־קסאם שהלוחמים בה מתאמנים באינטנסיביות ומצוידים באמצעי לחימה מתקדמים ומדויקים. עד 2016 היא כללה כבר כ־5,000 מחבלים. מטרת היחידה היא בעיקר לבצע תקיפות בשטח ישראל. בשנת 2018 הערכה הייתה כי מטרת היחידה הוא בהסתערות על מוצבים וסיורים בניסיון לרצוח ולחטוף חיילים, או אזרחים כדי שישמשו קלפי מיקוח לשחרור אסירים ביטחוניים. לימים התברר כי כוח זה התאמן על תוכנית שאפתנית בהרבה של כיבוש חלק מישראל או כולה תוך מתקפה מתואמת ומשוכללת שכללה אלפי חיילים. מטרה זו הוסתרה במשך מספר שנים תוך הונאה של כוחות הביטחון של ישראל. חמאס השתמש בשיטות של הסתרה והטעיה כדי "להרדים" את גופי המודיעין של ישראל ושל מדינות נוספות, וכן מקבלי החלטות בדרג הצבאי והמדיני וחוקרים. הונאה זו דומה במספר היבטים להונאה שנקטו המצרים לפני מלחמת יום כיפור. חמאס שתכנן מתקפה במשך כשנתיים לפחות, הצליח לעודד תפיסה לפיה הפך לפרגמטי יותר, ו"תואם רשות פלסטינית". קונספציה זו התפשטה בקרב אנשי צבא, מדינאים ומומחים, החל בראשי ממשלת ישראל ושרי הביטחון.

ב-7 באוקטובר 2023 פתח חמאס בהובלת כוחות נוח'בה במתקפת פתע ומתקפה על יעדים צבאיים ואזרחיים בישראל – במסגרתה חדרו כ-3,000 מחבלים ליישובי עוטף עזה ולבסיסי צבא באוגדת עזה, כבשו שטח גדול למשך יומיים, טבחו בכ-1,200 ישראלים ואזרחים ממדינות אחרות, פצעו יותר מ-4,800, וחטפו יותר מ-240 אזרחים וחיילים לרצועת עזה. לפי העדויות, מעשי הרצח כללו התעללות, עינויים, פגיעה בנשים, עריפת ראשים והשחתת גופות של אזרחים, נשים, ילדים וקשישים. בעקבות המתקפה יצאה ישראל למלחמת חרבות ברזל, שבמסגרתה כבש צה"ל חלקים גדולים מרצועת עזה והשמידה חלק ניכר מיכולותיו הצבאיות של חמאס במטרה להשיב את החטופים ולהסיר את האיום הביטחוני מרצועת עזה כלפי ישראל.

הכרה כארגון טרור

מדינות המכירות בחמאס כארגון טרור

שלט עם הכיתוב "Free the world from Hamas" "שחררו את העולם מחמאס" במהלך מלחמת חרבות ברזל

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה, יפן, אוסטרליה והאיחוד האירופי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתם כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. הולנד יישמה בפועל הכרזה זו, ואסרה על כניסתו של הנייה לשטחה באפריל 2007.

בדצמבר 2001 הכליל האיחוד האירופי את הזרוע הצבאית של חמאס ברשימת ארגוני הטרור שהכריז לאחר פיגועי 11 בספטמבר. שנתיים לאחר מכן הוכלל הארגון כולו ברשימה. חמאס ערערה על ההחלטה, וב־2014 קבע בית משפט כי ההכרזה מבוטלת בטיעון שהיא נעשתה על בסיס מידע "שנאסף מהתקשורת ומהאינטרנט". בית הדין לצדק של האיחוד האירופי שינה את ההחלטה והחזיר את חמאס לרשימת ארגוני הטרור ב־2017.

בפברואר 2024 ניו זילנד הכירה בחמאס כארגון טרור.

ביולי 2024 ארגנטינה הכירה בחמאס כארגון טרור.

סמלים

דגל חמאס

ערך מורחב – דגל חמאס

בדומה לדגל ערב הסעודית, מורכב דגל חמאס מכיתוב בצבע לבן בקליגרפיה ערבית של השהאדה – הכרזת האמונה האסלאמית (لَا إِلٰهَ إِلَّا الله مُحَمَّدٌ رَسُولُ الله - "אין אלוקים מלבד א-ללה; מוחמד שליח אללה") על רקע ירוק חלק – הצבע המסורתי שמזוהה עם האסלאם. בדומה לדגלים אסלאמיים אחרים, הצבע נגזר, על פי המסורת, מהגלימה הירוקה שעטה הנביא מוחמד.

סמליל חמאס

בראש הסמליל, שרטוט של ישראל מהנהר עד לים, בהתאם לאמנת חמאס השואפת למדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית במקום מדינת ישראל. במרכזו, שתי חרבות מוצלבות על רקע כיפת הסלע, ומסביב דגלי פלסטין עם השהאדה, מתחת כיתוב "פלסטין" בערבית בשחור, ובמוטו השם המלא של הארגון.

אישים בולטים בחמאס

הנהגת חמאס מחוץ לשטחי רצועת עזה ואיו"ש

• ח'אלד משעל, ראש הנהגת חו"ל של חמאס. עומד בראש מועצת השורא.
• מוסא אבו מרזוק, סגנו של ח'אלד משעל ואחראי על גיוס הכספים בארצות הברית.
• אסאמה חמדאן, נציג חמאס בלבנון.
• מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג התנועה ברבת עמון.
• אבו אוסאמה עבד אל-מועטי, נציג חמאס בטהראן.
• אבו מוחמד מוסטפא, מבכירי חמאס, יושב בדמשק.
• ג'מאל עיסא, נציג חמאס בסודאן, גורש מסודאן בעקבות לחץ אמריקאי.
• מוניר סעיד, נציג חמאס בתימן.
• מוסטפא יוסף אל-לדאוי, בעבר נציג חמאס בסוריה ולבנון.
• איברהים ע'ושה, חבר הלשכה המדינית של חמאס.
• מוחמד מחמוד ציאם, היה נציג חמאס בתימן וסודאן.
• מוסטפא אחמד אל-קאנוע, היה נציג חמאס בלבנון, סוריה ואיראן.

הנהגת חמאס באיו"ש ובמזרח ירושלים

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (4 בינואר 2024)

• זאהר ג'בארין
• יעוקב אבו עסב, ראש חמאס בירושלים, ואף ישב על כך בכלא.
• כפאח סרחאן, מראשי חמאס בירושלים, ואף ישב על כך בכלא.
• אחמד עליאן, מראשי חמאס בירושלים, ואף ישב על כך בכלא.
• עכרימה סברי, מופתי חבר רשמי בוועד "קואליציית הצדקה" של חמאס.
• נגאח בכיראת, שייח וסגן מנהל הוואקף.
• נאסר הדמי, פעיל חמאס מרכזי במזרח ירושלים, משמש כראש הוועדה למלחמה בייהוד ירושלים.
• מוסטפא אבו זהרה, ממנהיגי חמאס במזרח ירושלים, משמש כראש מועצת בתי העלמין המוסלמים בווקף.
• הנאדי חלוואני, פעילת חמאס מרכזית במזרח ירושלים, ומבכירות המורביאטת.
• חדיג'ה חוייס, מורה ופעילת חמאס מרכזית במזרח ירושלים ומבכירות המורביטאת.

הנהגת חמאס בשטחי רצועת עזה

גרפיטי בוושינגטון במהלך מלחמת חרבות ברזל עם הכיתוב "FREE GAZA" שאליו התווספו המילים "from Hamas" (לשחרר את עזה מחמאס)

• מחמוד א-זהאר, בכיר חמאס בעזה, כיהן כשר החוץ בממשלת חמאס.
• ד"ר באסם נעים, כיהן כשר הבריאות בממשלת חמאס.
• וצפי קבהא, כיהן כשר האסירים בממשלת חמאס, אחד המנהיגים הבכירים של חמאס בג'נין.
• ד"ר נאיף אלרג'וב, כיהן כשר ההקדשים וענייני הדת בממשלת חמאס. אחיו של ג'יבריל רג'וב.
• סמיר אבו עישה, כיהן כשר התכנון בממשלת חמאס.
• ח'אלד אבו ערפה, כיהן כשר בלי תיק לענייני ירושלים בממשלת חמאס, מבכירי חמאס במזרח ירושלים.
• עיסא אלג'עברי, כיהן כשר השלטון המקומי בממשלת חמאס.
• פרופ' עאטף אבראהים עדואן, כיהן כשר בלי תיק לענייני פליטים בממשלת חמאס.
• מחמד אלברע'ות'י, כיהן כשר העבודה בממשלת חמאס, פעיל בכיר בחמאס מאז 1995.
• ד"ר עאטף עדואן, כיהן כשר לענייני פליטים בממשלת חמאס.
• ד"ר ראזי חמד, כיהן כדובר ממשלת חמאס.
• אסמאעיל עבד אללטיף מחמד אלאשקר, חבר סיעת חמאס במועצה המחוקקת.
• טאהר א-נונו, דובר ממשלת חמאס ברצועת עזה.
• סאמי אבו זוהרי, מדוברי חמאס.
• מושיר אל-מסרי, מדוברי חמאס.
• מוחמד אבו טיר, מספר 2 ברשימה של חמאס לבחירות.
• שיח' חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי חמאס בשטחים, נכלא בישראל לסירוגין. בנו מסעב חסן יוסף הפך לסוכן שב"כ ולפעיל הסברה פרו-ישראלי.
• שיח' מוחמד ע'זאל, ממנהיגי חמאס בשטחים.
• ח'ליל אל-חיה, בכיר בחמאס, החליף את סעיד סיאם כשר הפנים לאחר שהשני נהרג במבצע עופרת יצוקה. סגן ראש הלשכה המדינית בעזה.
• אחמד אבו חלבג'ה, חבר פרלמנט מטעם חמאס.
• אסלאם שהוואן, דובר כוחות הביטחון של חמאס.

"הזרוע הצבאית"

ראו: טרוריסטים בולטים בגדודי עז א-דין אל-קסאם

פעילי חמאס שנהרגו

במשך עשורים חוסלו אלפי לוחמים, טרוריסטים ומנהיגים של חמאס. אישים בולטים שחוסלו בסיכול ממוקד או תוך כדי לחימה כוללים את הבכירים הבאים:

• יחיא עיאש, "המהנדס" ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם, ואחד מהאחראים להפעלות הראשונות של שיטת פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90. פיגועי טרור אלו גבו את חייהם של למעלה ממאה ישראלים. שירות הביטחון הכללי של ישראל התנקש בעיאש באמצעות טלפון סלולרי ממולכד בשנת 1996. בעקבות חיסולו בוצעו מספר פיגועי התאבדות בישראל.
• סלאח שחאדה ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה חוסל ב-2002. הריגתו על ידי צה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה, שלוותה בהריגת עוזרו ו-14 אזרחים, בהם 11 ילדים, עוררה ביקורת בישראל ובעולם.
• אחמד יאסין מייסד וראש חמאס, "המנהיג הרוחני", נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004.
• עבד אל-עזיז א-רנתיסי, ראש חמאס בשטחים לאחר הריגת יאסין (מפקדת הפנים), נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד איתו נהרגו שומר ראשו ונהגו
• מחמוד אל-מבחוח, פעיל בכיר ואחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, נהרג בבית מלון בדובאי ב-20 בינואר 2010, ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד.
• אחמד ג'עברי, ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם בפועל ומנהיג הצבא העממי של חמאס, נהרג בסיכול ממוקד בעזה ב-14 בנובמבר 2012 בידי חיל האוויר במבצע עמוד ענן, כונה על ידי התקשורת הישראלית "רמטכ"ל חמאס"
• מוחמד דף שפיקד על גדודי עז א-דין אל-קסאם, והוגדר על ידי מערכת הביטחון הישראלית בתור הטרוריסט המבוקש ביותר בארגון לצד יחיא סינוואר. במהלך שנות פעילותו, ביצע צה"ל מספר ניסיונות לחסל את דף, מרובם חמק, ועובדה זו זיכתה אותו בכינוי "החתול בעל תשע הנשמות" בסופו של דבר, חוסל דף במסגרת מלחמת חרבות ברזל, ליד ח'אן יונס ב-13 ביולי 2024.
• אסמאעיל הנייה, בכיר חמאס בעזה, כיהן כראש ממשלת חמאס לאחר הבחירות ב-2006. במאי 2017 מונה לראש הלשכה המדינית (חמאס חוץ) במקום ח'אלד משעל. נהרג בתקיפת החדר שבו התארח באיראן במהלך מלחמת חרבות ברזל.
• יחיא סנוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, אדריכל טבח שבעה באוקטובר, משוחרר עסקת שליט, בפברואר 2017 מונה כמנהיג חמאס ברצועת עזה (ראש הלשכה המדינית). נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל במהלך מלחמת חרבות ברזל.

בנוסף חיסלו כוחות הביטחון של ישראל פעילי חמאס רבים. אלו כוללים את הפעילים הבולטים הבאים:

• ג'מאל סלים, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• ג'מאל מנסור, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לפיגוע במלון פארק, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים על ידי צה"ל, השב"כ והימ"מ.
• מוהנד טאהר, בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל ב-2002 יחד עמו נהרג עימאד דראוזה.
• איבראהים מקאדמה, מראשי חמאס ברצועה ומייסדיו, נהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
• אסמאעיל אבו שנב, מראשי חמאס ברצועה, פעיל פוליטי של חמאס שנהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003
• עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ
• אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור על ידי כוחות צה"ל.
• בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל
• נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל
• עז א-דין שייח' ח'ליל, פעיל טרור בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ונחשב למקשר בין מנהיגי חמאס בעזה לבין הנהגת הארגון בדמשק, נהרג מפיצוץ במכוניתו, שככל הנראה בוצע על ידי המוסד
• עדנאן אל-ע'ול, נחשב ל"מדען הראשי" של חמאס. אל-ע'ול הוא שריכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. נהרג על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004, בנוסף נהרג איתו עימאד עבאס ששימש כסגנו
• סעיד עיסא ג'בר ציאם, אבי מנהרות התופת של חמאס. נהרג בח'אן יונס ב-2005 מירי של צלף ימ"מ.
• ד"ר נביל אבו סלמיה, בכיר בחמאס, נהרג בהפצצה על ביתו בניסיון לחסל את ראשי חמאס בשנת 2006.
• עבד אל-מעאטי אבו דף, מאמן חבלה בכיר של חמאס, סייע בהכנתם ובאימונם של המחבלים מהחוליה שתקפה את מעבר קרני. נהרג בפברואר 2006 בתאונת אימונים בעת שהעביר אימון טרור.
• נאפז מנצור, פעיל חמאס מרפיח שהיה מעורב בפיגוע החדירה בכרם שלום שבמהלכו נחטף החייל גלעד שליט ביוני 2006. עוד היה מעורב בניסיון הפיגוע בפסח 2008 בו נפצעו שמונה חיילים. נהרג במאי 2008 על ידי טיל שפגע במכוניתו.
• הישאם פאיז אבו ליבדה, מזכיר לשכתו של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד, אולם חמאס טוען כי נהרג בתאונת דרכים. מקורות סורים אישרו כי אבו ליבדה נהרג בתאונת דרכים בכביש חמס-דמשק. עם זאת, הם הכחישו כי אבו ליבדה היה מנהל לשכתו של ח'אלד משעל וטענו כי היה ממונה על מגזר הסטודנטים של חמאס בדמשק.
• הישאם אל-לבדאני, מזכיר לשכתו של ח'לאד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. נהרג ב-15 בספטמבר 2008 בעיר חומס שבצפון המדינה, הוא הוצא מרכבו על ידי אלמונים ונורה למוות לאור יום. הפעולה יוחסה למוסד על ידי כלי תקשורת ערבים, אולם גורמי אופוזיציה סוריים ממפלגת הרפורמה של סוריה (ה-RPS) טוענים כי מדובר ככל הנראה במסר של המשטר הסורי למשעל, כדי לגרום להפסקת שיתוף הפעולה בין חמאס למשמרות המהפכה האסלאמית באיראן.
• תאופיק ג'בר - מפקד משטרת חמאס ברצועת עזה - נהרג במסגרת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008).
• השייח' ניזאר ריאן, פעיל ב"זרוע המדינית" של חמאס, מס' 3 בהנהגה, נהרג בינואר 2009 מהפצצה על ביתו במבצע עופרת יצוקה. הוא אחיו של אסעד ריאן, פעיל בזרוע הצבאית שנהרג ב-2005.
• סעיד סיאם, שר הפנים של חמאס, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בבית אחיו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה
• עיאד סיאם, פעיל בכיר בחמאס ואחיו של סעיד סיאם, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בביתו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
• כמאל רנאג'ה, פעיל בכיר בחמאס ואחראי חמאס ללוגיסטיקה של הברחת הנשק לעזה, נחשב לאחד מיורשיו של אל-מבחוח. נהרג בדמשק ב-27 ביוני 2012.
• ראאד אל-עטאר, מפקד חמאס ברפיח, מהנדס חטיפתו של גלעד שליט, ואחראי להחזקתו בשבי. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
• מוחמד אבו שמאלה, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בדרום רצועת עזה. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
• מוחמד אל-ע'ול, אחראי על העברת הכספים בחמאס, נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן
• מוחמד א-זווארי, אחראי על פיתוח מל"טים בחמאס, נהרג ב-2016 בתוניסיה
• פאדי אל-בטש, בוגר אוניברסיטה בעזה, מהנדס של חמאס, נהרג באפריל 2018 במלזיה.
• חאמד חמדאן אל-ח'דארי, מפקד שטח בזרוע הצבאית של חמאס, ואחראי על העברת כסף מאיראן לעזה, נהרג בסיכול ממוקד ב-5 במאי 2019 במהלך ההסלמה בדרום.
• אחמד בחר, יו"ר הפרלמנט הפלסטיני בעזה מטעם חמאס. נהרג במלחמת חרבות ברזל ב-2023.
• סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס ומפקד הזרוע הצבאית של חמאס באזור יהודה ושומרון. נהרג בסיכול ממוקד ב-2 בינואר 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל.
• מרואן עיסא, סגן ראש הזרוע הצבאית של חמאס וחבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה, לשעבר אחראי על יחידת המבצעים המיוחדים בחמאס. נהרג בתקיפת מתחם תת-קרקעי במחנה הפליטים נוסייראת ב-11 במרץ 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל.
• רווחי מושתהא, חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה. נהרג בתקיפת מתחם תת-קרקעי בעיר עזה ב-23 ביולי 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל.
• סאמח א-סראג', חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה. נהרג בתקיפת מתחם תת-קרקעי בעיר עזה ב-23 ביולי 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל.
• ראפע סלאמה, הותקף במקום מסתור בח'אן יונס יחד עם ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס) מוחמד דף, באמצעות חמש פצצות במשקל של טונה אחת, במהלך מלחמת חרבות ברזל.

ראו גם: פעילי גדודי עז א-דין אל קסאם שנהרגו

ראו גם

• מוקאוומה
• אמנת חמאס
• עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה
• קואליציית הצדקה
• המדינה האסלאמית
• טבעת האש האיראנית
• פשעי המלחמה של חמאס
• Gaza Now
• תמיכת ממשלת ישראל בחמאס

לקריאה נוספת

• ב' שוש (עורך), תנועת ההתנגדות האסלאמית בשטחים - "חמאס" - פעילותה, תרומתה לאנתפאצ'ה ומדיניותה לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי, [ישראל]: חצב, תשמ"ט/1988 (פרסום ראשוני של אגף המודיעין בצה"ל)
• אביבה שאבי ורוני שקד, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, כתר הוצאה לאור, 1994
• שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, מהדורה שנייה ומורחבת, 2006
• מיכאל מילשטיין, המהפכה הירוקה: דיוקנה החברתי של תנועת החמאס, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, 2007
• גיא אביעד, לקסיקון חמאס, הוצאת מערכות, 2008
• מסעב חסן יוסף, בן החמאס (מאנגלית: דפנה לוי), הוצאת מודן, 2010
• שאול ברטל, דרך ג'האד בפלסטין, הוצאת כרמל, 2012
• שלומי אלדר, להכיר את חמאס, כתר הוצאה לאור, 2012
• חמאס: חברה במבחן הפונדמנטליזם, הוצאת דרור לנפש, 2014

מאמרים

• דוד חכם, ותימלא הארץ חמאס: השיח' אחמד יאסין ומלחמתו בישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006
• מאיר ליטבק, "חמאס: אסלאם, זהות פלסטינית וג'האד", בתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמודים 147–179
• עומר דוסטרי, לוחמה באזור האפור התמודדות ישראל מול אסטרטגיית חמאס, הוצאת מערכות, 2019
• רס"ב א', חיל המודיעין, "חמאס ומאמץ התודעה לציבור הישראלי", מערכות עורף, מערכות, מאי 2020.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של חמאס (בערבית)

• חמאס, ביישום טלגרם
• אמנת חמאס בתרגום לעברית, באתר מכון ראות
• חמאס ביצע 425 פיגועים באינתיפאדה; 377 נהרגו, באתר ynet, 22 במרץ 2004
• אפיונים לאופיו ולפעילותו הטרוריסטית של ה"חמא"ס", באתר של מרכז המידע למודיעין ולטרור, 1 באוגוסט 2004
• אבי יששכרוף, האב, הבן ורוח חמאס; בנו של מנהיג חמאס בגדה: נציגיו לכאורה של האסלאם בדרך לגיהנום, באתר הארץ, 31 ביולי 2008
• "תעשיית השנאה": תנועת חמאס ממשיכה לשלב מוטיבים אנטישמיים מובהקים במסגרת המלחמה על התודעה שהיא מנהלת באתר המרכז למורשת המודיעין, 10 באפריל 2009
• שלמה גזית, חמאס אינו חבורת טרוריסטים, באתר הארץ, 24 ביולי 2014
• שחר סמוחה, ‏"חמאס מוכן להקריב אנשים, אבל רוצה להיות חלק מהעולם", באתר גלובס, 2 באוגוסט 2014
• ארי ליבסקר, חמאס, קצת אחרת, באתר כלכליסט, 8 באוגוסט 2014
• אלחנן מילר, חמאס בצל תהפוכות האביב הערבי, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 11 בפברואר 2019 (באנגלית)
• דני בר-און, האם חמאס באמת זהה לדאעש? שיחות עם 12 מומחים שחקרו את התנועה, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2023
• שמואל בן שלום, חמאס אינו דאעש. אנשיו הם נאצים פרגמטיים, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2023
• יואב זיתון, מומלצים לפיקוד מטירונות חמאס, היכן לפגוע בטנקי צה"ל: כך התמסד צבא הטרור, באתר ynet, 31 בדצמבר 2023
• עמרי מניב, ‏"הבירה הפיננסית של חמאס במערב": הכספים שזורמים מבריטניה לארגון הטרור | תחקיר, באתר ‏מאקו‏‏, ‏25 במאי 2025‏
• תנועת ההתנגדות האסלאמית חמאס, דף שער בספרייה הלאומית
• חמאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חמאס41269019Q38799