לאון דגרל
 | |
| לידה |
15 ביוני 1906 וילון, בלגיה  |
|---|---|
| פטירה |
31 במרץ 1994 (בגיל 87) מאלגה, ספרד  |
| השתייכות |
 גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1941–1945 (כ־4 שנים) |
| דרגה |
 שטנדרטנפיהרר |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד הלגיון הוולוני | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
לאון דגרל (בצרפתית: Léon Degrelle; ) היה פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים ונלחם לצדם בברית המועצות.
ביוגרפיה
בבלגיה ובגרמניה הנאצית
לאון דגרל נולד בעיר הבלגית וילון ב-15 ביוני 1906. הוא היה בן למשפחה קתולית ממוצא צרפתי, מן המעמד הבינוני. דגרל למד שנתיים באוניברסיטה, עזב את לימודיו והיה לפעיל פוליטי בתנועת "הפעולה הקתולית" בבלגיה. הוא כתב מספר ספרים שזכו לפופולריות. בשנת 1930 ייסד דגרל את המפלגה הרקסיסטית שהייתה מפלגה פאשיסטית שאהדה את התנועה הנאצית בגרמניה והייתה אנטישמית ואנטי קומוניסטית. מפלגתו זכתה בבחירות שנערכו בשנת 1936 לייצוג קטן בפרלמנט. כחבר פרלמנט בלגי נפגש עם היטלר ומוסוליני ואף עם וינסטון צ'רצ'יל.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ולפני כיבוש בלגיה על ידי הנאצים, נאסר דגרל על הבעת תמיכה באויב וריצה תקופות מאסר בבתי כלא בבלגיה ובצרפת. הוא שוחרר מן הכלא עם הפלישה הנאצית במאי 1940. ב-1941 הקים דגרל את הלגיון הוולוני שאליו הצטרפו כ-1,000 מתנדבים בלגיים, על מנת להילחם לצד הנאצים בברית המועצות. למרות שלא הייתה לו כל הכשרה צבאית קודמת, יצא דגרל עם מתנדבי הלגיון לרוסיה, להילחם נגד הסובייטים, כחייל רגלים פשוט. בפברואר 1942 התנסה דגרל לראשונה בקרב של ממש. יחידתו איבדה בקרב שליש מאנשיה. לאחר הקרב הוענקה לדגרל דרגת פלדוובל (רב-סמל) ובחודש מאי 1942 הוא קודם לדרגת לויטננט (סגן). במשך הקיץ והסתיו של 1942, בעת האופנסיבה הגרמנית לכיוון אוקראינה והקווקז, הייתה יחידתו מעורבת בפעולות לחימה נוספות וזכתה למספר הצלחות שלאורן החליט היינריך הימלר לספח את היחידה לואפן אס אס. בשנת 1943 עברה היחידה אימונים במחנות האימונים של האס אס ולאחריהם פעלה כיחידת שריון בפיקוד קצין וואלוני אשר דגרל שימש כראש המטה שלו.
בינואר 1944 נקלעה היחידה ביחד עם כוחות גרמניים לכיס שכותר על ידי הצבא האדום, באזור העיירה קורסון באוקראינה. התבוסה הגרמנית הייתה קשה ביותר. הגרמנים טענו כי נהרגו 20,000 איש, ואילו 30,000 הצליחו להחלץ מן הכיתור. הרוסים טענו כי נהרגו 55,000 איש ונלקחו בשבי 18,000 שבויים. דגרל הותיר את אנשיו, אנשי "הלגיון הואלוני הבלגי", לגורלם, ונמלט במטוס ובו מספר גנרלים. לאחר הימלטותם של דגרל והגנרלים הפך הקרב לטבח בו שעטו הטנקים הרוסים על פני מישור קטן מוקף בגבעות, ודרסו פיזית את הגרמנים, בעוד שחיל הפרשים הרוסי רודף אחר הנמלטים אל הגיאיות. היה זה אחד הקרבות האחרונים בעולם בו נעשה שימוש בחיל פרשים. יש להניח כי רבים מאנשי דגרל מתו בו. במהלך ההימלטות נפצע דגרל באורח קל והגרמנים החליטו להעניק לו את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל. האות הוענק לו על ידי היטלר עצמו שאמר באותו מעמד "לו היה לי בן הייתי רוצה שיהיה כמוך".[1]
דגרל חזר לחזית הרוסית ועם האופנסיבה הרוסית של שנת 1944 נסוג עם הגרמנים מערבה עד ברלין. במאי 1945, אחרי תבוסת גרמניה הנאצית, נמלט לדנמרק ויותר מאוחר לנורווגיה. משם נמלט במטוס ההינקל 111 שסופק לו על ידי אלברט שפר לסן סבסטיאן שבספרד. פרנקו סירב תחילה למסור את דגרל לידי בעלות הברית בטענה שבריאותו של האחרון לא מאפשרת זאת. אחרי לחץ בינלאומי על פרנקו הצהיר הלה כי יסכים להסגיר אותו, אך בפועל נתן הוראה לתת לדגרל להימלט מבית החולים בעוד שהוא מוסר לבעלות הברית כפיל. ב-1954 הוענקה לדגרל אזרחות ספרדית על השם חוסה ליאון רמירז ריינה והוא הופקד על ניהול חברת בנייה. ממשלת בלגיה שפטה את דגרל, שלא בפניו, לעונש מוות על בגידה.[2]
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאוזני הציבור הישראלי הגיע שמו של דגרל, כאשר בשנות השישים נעצר בספרד הסופר יגאל מוסינזון יחד עם אדם נוסף, תוך כדי שעסקו בהכנות לחטוף את דגרל וגורשו מן המדינה. תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, נהנה דגרל מסטנדרט חיים גבוה, המשיך ללבוש את מדי האס אס שלו בפומבי והתגאה בקשריו האידאולוגיים והרעיוניים עם היטלר. גם לאחר מותו של פרנקו והפיכתה של ספרד לדמוקרטיה המשיך דגרל ליהנות מהגנה של חוגים שמרניים ובהם משפחת חיל רבת ההשפעה. הוא קשר עצמו עם חוגי הימין הקיצוני, ניהל הוצאה לאור בברצלונה והיה פעיל במפלגה הנאו-נאצית.
דגרל היה מכחיש שואה עיקש וטען במשך השנים כי שואת העם היהודי היא המצאה של היהדות הבינלאומית ואף שלח מכתב פתוח לאפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1979 בו טען על אושוויץ: "האב ה"קדוש", מדובר בהונאה אחת גדולה".[3]
הצהרותיו בנושא השואה הביאו לתביעה נגדו מצד ניצולת השואה ויולטה פרידמן. על אף שבתי המשפט המחוזיים בספרד היו לטובתו של דגרל הוא הורשע לבסוף על ידי בית המשפט העליון הספרדי בזילות זכר הנספים בשואה ואולץ לשלם קנס גבוה. דגרל נשאל פעם האם הוא מצטער על משהו במלחמת העולם השנייה והשיב "אני מצטער רק על כך שהפסדנו!".[2]
לאון דגרל מת בשנת 1994 בספרד.
דגרל וטינטין
בספרו "טינטין ואני" טען דגרל כי דמות הקומיקס הידועה התבססה עליו אישית, כמודל העיתונאי הצעיר המסייר ברחבי העולם. לדגרל והרז'ה, יוצרו של טינטין, הייתה מערכת יחסים ידידותית מאוד לפני מלחמת העולם השנייה, והוא היה מספק להרז'ה חוברות קומיקס אמריקאיות כדי שישמשו לו מקור השראה. מקורבים שונים של הרז'ה הכחישו את טענות דגרל וטענו שהעיתונאי הצעיר המגולם בדמותו של טינטין הוא אחיו הצעיר של הרז'ה.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 152–154, 184-178.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 152–154
- ^ 2.0 2.1 Léon Degrelle (1906-1994), une biographie, Korentin Denis-Falc'hun, IEP of Paris, History, doctoral thesis
- ^ http://archive.org/details/LetterToThePopeOnHisVisitToAuschwitz(הקישור אינו פעיל, 21.8.2021)
- ^ אלי אשד, טינטין בלופטוואפטה, באתר nrg, 21 באוגוסט 2007.
