לודוויג טיץ
 | |
| לודוויג טיץ, 1925-1933 |
לודוויג טיץ (גרמנית: Ludwig Tietz, 5 במרץ 1897 – 4 בנובמבר 1933) היה פעיל ציבור ציוני ורופא יהודי-גרמני.
קורות חיים
משפחת טיץ
לודוויג טיץ נולד למשפחה יהודית-גרמנית של אנשי עסקים ובעלי בתי מסחר. המשפחה החלה את עסקיה בבית המלאכה למוצרי תחרה "האחים טיץ" (Gebrüder Tietz) שנוסד בעיירה בירנבאום (Birnbaum) שבמחוז פוזן בשנת 1813, ותחת שם זה יסדו בני המשפחה הרמן טיץ (1837–1907), ליאונרד טיץ (1849–1914), אוסקר טיץ (1858–1923) ואחרים בתי מסחר וחנויות כלבו בכל רחבי גרמניה. אביו של לודוויג טיץ, ברתולד טיץ (Berthold Tietz 1858-1923) ואחיו גיאורג חנכו בברלין ב-1906 את בית הכלבו "האחים טיץ" במבנה שתוכנן בידי הארכיטקט גיאורג לוי ועדיין נושא את שם הפירמה המשפחתית, אף שהבניין שינה את ייעודו. ב-1938, לאחר האריזציה של עסקי המשפחה, נסגר בית המסחר "האחים טיץ" ושמם של בתי הכלבו האחרים שונה שם החנויות ל-"קאופהוף"" (Kaufhof), או "הרטי"" (Hertie) שנגזר משמו של מייסדה הרמן טיץ, בהתאם לדרישות המשטר החדש.
במקביל לפעילותו כאיש עסקים היה ברתולד טיץ פעיל ב"חברת עזרה של יהודי גרמניה" וב"אגודה המרכזית של גרמנים בני הדת היהודית". אמו של טיץ, גרטרוד לבית סימונסון (Gerturd Simonsohn 1871-1954), הייתה פעילה במהלך שנות השלושים בארגוני סיוע לקשישים יהודים בברלין, ובשנת 1938 היגרה ללונדון.
שנים מוקדמות והכשרה מקצועית
לודוויג טיץ נולד בברלין כבן שלישי מחמישה ילדים, למד בגימנסיה על שם וילהלם בברלין ובמלחמת העולם הראשונה שירת בחיל הרפואה. במהלך המלחמה נפצע בידו ופרק אגודלו העליון נקטע, והוא הסתיר אותו בכיסוי עור שחור כל ימיו. בשל הכאבים שנגרמו לו מפציעה זו נאלץ ליטול תרופות משככות כאבים ובעטיין התמכר לסמים אלה.[1] ב-1919 נרשם טיץ ללימודי רפואה באוניברסיטת פרייבורג, כהמשך ללימודים שנקטעו עם פרוץ המלחמה, שם השלים ב-1923 את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בהפרעות נוירולוגיות, המתבטאות בעוויתות בלתי רצוניות בנשים הרות (Chorea Gravidarum). לאחר הסמכתו עבד שנים אחדות כמתנדב וכאסיסטנט למחלות פנימיות במרפאות שונות בברלין, התמחה במחלות ריאה ולבסוף נתמנה כסגן לרופא האחראי בבית המרפא "באדנווילר" בגרונוולד. ב-1929 קיבל את הסמכתו מטעם שירותי הבריאות של ברלין כרופא מומחה בתחום זה ובראשית 1931 פתח יחד עם ד"ר סמואל שפירו מרפאה פרטית, והשניים הוכרו על ידי מוסדות הביטוח הממלכתיים כנותני שירות לציבור.
בשנת 1924 חלה טיץ בשחפת ושהה בבית הבראה בארוזה שבשווייץ, ומאוחר יותר שהה בבודֶנזֶה שבדרום גרמניה לשם גמילה מהתמכרותו לסמי הרגעה.
פעילות ציבורית
לאחר מלחמת העולם הראשונה החל טיץ לפעול בארגונים יהודים גרמניים, בדגש על ארגוני נוער. תחילה היה טיץ חבר הנשיאות של "האגודה המרכזית" (CV) וב-1921 היה בין מייסדי "ארגון סטודנטים ארצי של אזרחים בני הדת היהודית" (Verband Jüdischer Studentenvereine in Deutschland) ועמד בראשו. כיוון שלא היה ציוני בשנים אלו, שאף טיץ לייצג את כלל הנוער היהודי-גרמני בארגון שייסד ב-1924 בשם "חֶבֶר הנוער הכלל יהודי" (DJJG – Deutsch-Jüdisch Jugend -gemeinschaft). פעילותו בשני הארגונים האלה הפכה אותו עד מהרה לנציג הרשמי הבולט ביותר של ארגוני הנוער בקהילה היהודית.
בשלהי תקופת רפובליקת ויימאר התקרב טיץ אל הציונות ובעקבותיו גם וילפריד ישראל, שהיה אף הוא מעורב בארגוני נוער יהודי-גרמני. השניים היו מעורבים בתנועת הנוער היהודית החלוצית ורקלויטה והיו בין התומכים בייסוד ארגון עליית הנוער, ששם לו למטרה להעלות צעירים יהודיים מגרמניה להתיישבות העובדת ביישוב הארצישראלי. בתחילת שנות השלושים, קודם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הייתה פעילותו של טיץ מוקדשת לסיוע והברחה של יהודים שנפגעו מהמשבר הכלכלי או נרדפו על ידי הנאצים. במיוחד פעל למציאת פתרונות לבעיית האבטלה בקרב הנוער היהודי באמצעות הכשרה חקלאית לקראת העלייה לארץ ישראל המנדטורית. בין השאר נוסד כפר הכשרה בגרוס-גאגלו, בו התנסו הצעירים בעבודה חקלאית כהכנה לעלייה ולהתיישבות בארץ.
לאחר עליית השלטון הנאצי בגרמניה ויום החרם ב-1 באפריל 1933, ייסד טיץ את ארגון הנוער הכלל יהודי – הוועד המרכזי (Zentral Ausschuss), שזכה ב-2 בנובמבר 1933 להכרת השלטון הנאצי כארגון המייצג היחידי של הנוער היהודי בגרמניה. יומיים לאחר מכן נפטר טיץ.
מותו והנצחתו
חלק מן העדויות אודות מותו הפתאומי של טיץ טוענות כי היה מדובר בהתאבדות, אולי כתגובה להתפתחויות הפוליטיות, שנוספו לכאבים הכרוניים ולהתמכרות מהם סבל.[2] עדויות אחרות טענו כי לאור פעילותו האינטנסיבית וחדורת המטרה ביום שלפני מותו לא סביר שהתאבד.[3] על פי דיווחי העיתונות היהודית מהתקופה מת טיץ כתוצאה משטף דם, ייתכן שבעקבות עינויים שעבר בעת מעצרו בגסטאפו.[4]
ב-1937 הוקם בקיבוץ יגור בית הספר למקצועות המלאכה ע"ש לודוויג טיץ, בית ספר לנגרות ומסגרות שנועד לנערים שהגיעו במסגרת עליית הנוער. בית הספר פעל עד לשלהי מלחמת העצמאות ונסגר בשנת 1949 לאחר שההכשיר כ-450 תלמידים ב-8 מחזורים. בקיבוץ הזורע ניטע לזכרו "גן לודוויג טיץ" על ידי אחד ממייסדי הקיבוץ, גוסטב הורן, שאף ערך קובץ ביוגרפי אודות טיץ שהתפרסם בשנת 1980.
לקריאה נוספת
- אוריאל, חנה (2006). "תיאה נתן: מראשוני הפמיניסטיות ומעצבת העבודה הסוציאלית בארץ", יקינתון MB, 216. (אוגוסט 2006).
- כוכבי-נהב, רוני (2017). "לודוויג טיץ: מנהיג הנוער הנשכח", אתר ארגון יוצאי מרכז אירופה
- שריג, גבי ושרה כוכבי (2005). "טיץ – סיפורו של בית-הספר להכשרת בעלי מלאכה, יגור 1936–1949", שחרית עיצובים, יגור.
- שפהרד, נעמי (1989). "וילפריד ישראל – שגריר ללא ארץ", מוסד ביאליק, ירושלים.
- Horn, Gustav (ed.) (1980). "Jüdische Jugend im Übergang Ludwig Tietz 1897-1933. Sein Leben und seine Zeit", Leo Baeck Institute Jerusalem & Biaton, Tel Aviv.
- אוסף לודוויג טיץ בארכיון קיבוץ הזורע
קישורים חיצוניים
- אוסף לודוויג טיץ בארכיון מכון ליאו בק ירושלים
הערות שוליים
