לחמו של מזבח

לחמו של מזבח
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף מ"ג ו-דף פ"ג עמוד ב'

לחמו של מזבח הוא ביטוי תלמודי המבטא את פעולת המזבח לטהר טומאת בשר קרבן שהועלה על גביו, ושלטה בו אש המערכה.

סוגות הכלל

לכלל זה ישנם מספר סוגות. בחלק מהם מספיקה ההעלאה על גבי המזבח, בחלק הכלל חל רק כששלטה בו האש, ובחלק רק אם שלטה האש ברובו:

• עולא פוסק שאימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת הדם לא ירדו מפני שנעשו לחמו של מזבח. לעומת זאת קמצין שלא קידשו בכלי שרת, מכיון שמחוסרים מעשה בגופם (שעדיין לא נעשתה בהם עבודת הקמיצה) גם אם עלו ירדו.. כלל זה מבואר בארוכה בפרק המזבח מקדש את הראוי לו, וכלל זה חל בעצם העלאת הקרבן על המזבח גם אם לא שלטה בו האש.

בדין זה, הכלל הוא אם עלו לא ירדו. הכוונה היא שלמרות שהעלאה על גבי המזבח ללא ששולטת בו האש אינה מפקיעה לחלוטין את דין הפיגול או הטמא מהמזבח, היא מפקיעה אותו חלקית לענין שאם הוא כבר הועלה על גבי המזבח, אין מורידין אותו אלא משאירים אותו במצבו הנוכחי להקרבה, אך אם הוא כבר ירד משם אין חוזרין ומעלים אותו על גבי המזבח.

• בתלמוד קובע רבי יצחק בשם רבו רבי יוחנן: ”הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן”. אלא שדין זה חל רק אם "משלה בו האור" כלומר שהוא החל להשרף. ובגמרא מבואר שדין זה חל לא רק על איברי פיגול שהעלן לגבי המזבח כיון שמשלה בהן האור פקע פיגולן מהן, אלא גם על קומץ שהסולת שבו אינה מחוברת ועם כל זה כיון שמשלה האש בחלק מהקומץ הוכשר כולו ואף עם ירדו מהמזבח - יחזור ויעלה אותם שוב. בטעם הדבר מבארים האחרונים שהרי זה גם כן משום ש"נעשו לחמו של מזבח". בכלל זה מועיל דין לחמו של מזבח גם להחשיב את הקרבן כ"מוקטר", אך זאת רק אם משלה האש ברובו.
• עצמות שמשלה בהם האש - ישנם שני לשונות בגמרא אם ירדו יעלו או לא, ודין זה הוא גם כן מפני שנעשו לחמו של מזבח, אך כאן פוסק הרמב"ם שאין צורך שתשלוט האש ברובו מכיון שאין צורך להפקיע כאן דין פיגול אלא רק להחיל על העצמות דין לחמו של מזבח.