נותר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה

נותר הוא קרבן שלא נאכל בזמן שנקבע בתורה לאכילתו, או לא הוקרב על המזבח בזמן שקבעה התורה להקרבתו. התורה מחייבת למנוע את המצב הזה, ולהקריב את הקורבן ולאוכלו בזמנו עד תומו, כך שלא יישאר ממנו דבר לאחר הזמן שנקבע לאכילתו. אם עבר הזמן וטרם הספיקו לבצע בקורבן את המצווה הדרושה בו - אסור לאכול אותו או להקריב ממנו, ומצווה לשרוף אותו. מי שאכל אותו במזיד נענש על כך בידי שמיים בעונש כרת, ואם עשה זאת בפני עדים שהיתרו בו - בית הדין מעניש אותו בעונש מלקות. אם היה זה בשוגג - עליו להביא קורבן חטאת.

האיסור להותיר מן הקורבן

בתורה מוזכר כמה פעמים איסור להשאיר את בשר הקורבן מעבר לזמנו:

  • לגבי קורבן הפסח: "ולא תותירו ממנו" (שמות י"ב, י').
  • לגבי קורבן חגיגת ארבעה עשר: "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב" (דברים ט"ז, ד').
  • לגבי קורבן פסח שני: "לא ישאירו ממנו עד בקר" (במדבר ט', י"ב).
  • לגבי קורבן תודה: "בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: אֲנִי, ה'. " (ויקרא כ"ב, ל').
  • לגבי קורבן שלמים: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר." (ויקרא ז', ט"ז).

פסוקים אלה עוסקים בחלקי הקורבן הראויים לאכילה. איסור דומה נאמר גם על החלקים הטעונים הקרבה: "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח).

מן הפסוקים על קורבן תודה נלמד האיסור גם ביחס לקורבנות שעליהם לא נאמר הדבר במפורש[1].

על איסור הותרת הקרבן אין לוקים, מפני שהשארת הקורבן איננה מעשה אקטיבי, ואין מלקות על לאו שאין בו מעשה. נימוק נוסף: מכיוון שלאחר השארת הקורבן חלה מצוות עשה לשרוף את השאריות ובכך לתקן את התקלה שנוצרה - ההשארה היא לאו הניתק לעשה (תלמוד בבלי, פסחים פג, א).

לינה

הכלל הוא שקרבן שתהליך הקרבתו החל, שחיטתו (בבעל חיים) או הקדשתו בכלי (במנחה)[2] יש לסיימו באותו יום ואת הקרבתו על המזבח ניתן לסיים עד עלות השחר. במידה ועד עלות השחר הוא לא הוקרב על גבי המזבח, הוא פסול להקרבה, פסול זה נקרא בגמרא בשם "לינה".

נחלקו רבה ורבא בדין בשר שהיה על המזבח אך לא במקום המערכה ולאחר עלות השחר מצאו כי לא הוקרב והורידו אותו מעל המזבח, האם הוא נפסל להקרבה או שמותר לחזור ולהעלותו. לפי רבה הוא כשר להקרבה ולפי רבא הוא פסול[3].

בדין פרים הנשרפים (פר של יום הכיפורים, פר הקהל ופר כהן גדול) נחלקו האמוראים אם יש בהם פסול לינה[4].

כלפי בשר המיועד לאכילת הכהנים הזמן המוקצב משתנה בין סוגי הקרבנות השונים. לדוגמה: קרבן שלמים נאכל ביום הקרבתו, בלילה שלאחר מכן ועוד יום נוסף (עד הלילה). ובלשון המשנה : לשני ימים ולילה אחד. לאחר זמן זה אם לא אכלו את הקרבן הוא נהפך לנותר.

איסור האכילה ומצוות השריפה

איסור האכילה נלמד מהפסוק "לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כ"ט, ל"ד). העונש על אכילת הנותר הוא כרת: "וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ." (ויקרא י"ט, ח').

אם הותירו את הקרבן, יש מצוות עשה לשרוף את הנותר באש, כיוון שנאמר "וְהַנּוֹתָר, מִבְּשַׂר הַזָּבַח--בַּיּוֹם, הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ, יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז', י"ז).

הערות שוליים

  1. ^ רש"י במסכת ברכות ב, א ד"ה עד שיעלה, ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין יח, ט. לדעת בעל ספר מנחת חינוך (מצווה ח) יש איסור נותר כללי על כל הקרבנות, מלבד האיסור הפרטני שיש על אלו מהם שבהם נאמר הדבר במפורש.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף יא עמוד א
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פז עמוד א.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קד עמוד ב,
תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)