מאויב לאוהב
מאויב לאוהב הוא סיפור קצר (שלושה עמודים) מאת ש"י עגנון. הסיפור פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ב-30 במאי 1941. במהדורה המורחבת של כל סיפורי ש"י עגנון נכלל הסיפור בכרך אלו ואלו, והוא מסיים את המקבץ הקרוי "סיפורים נאים של ארץ ישראל". הסיפור מספר על מאבקו של המספר ברוח שאיימה להחריב את ביתו, ונחשב למשל למאבק בין היהודים לערבים על הזכות להתיישב בארץ ישראל.[1][2]
תמצית העלילה
בסיפור שני גיבורים: המספר, שדבריו מובאים בגוף ראשון, והרוח, העובר האנשה והמספר משוחח אתו, ולעיתים זוכה לתשובה מילולית, אם כי בדרך כלל תשובתו היא במעשים.
המספר יצא לטייל בתלפיות, אזור שטרם נבנה והיה מחוץ לירושלים, אך הרוח פיזר את בגדיו וגירשו משם. שוב יצא המספר לתלפיות, והפעם תקע בה אוהל, "מפלט מרוח סועה וסער", אך הרוח הרס את האוהל, והמספר שב לעיר. בביקור נוסף בתלפיות הקים המספר צריף, אך הרוח הסיע את הצריף ממקומו, והמספר חזר לעיר. הביא המספר לתלפיות עצים ואבנים ובנה לו בית קטן. בא הרוח לביקור. "פשט את ידו ובדק את הדלת. נשברה הדלת ונפלה. פשטת את ידו ובדק את החלונות. נשברו החלונות ונפלו. לבסוף הגביה עצמו ועלה לגג. כיון שעלה נפל הגג. צחק בי הרוח ואמר, ביתך שבנית היכן הוא? אף אני שאלתי, היכן ביתי. אבל לא צחקתי."
בנה המספר בית שיסודותיו עמוקים, והוא בנוי "עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט", והרוח לא הצליח לפגוע בו. "מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל שהוא נוהג עמי בדרך ארץ נוהג אף אני עמו בדרך ארץ. ... ובאמת שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי".
פרשנות
רקע אוטוביוגרפי
הסיפור מתרחש בתלפיות, השכונה שבה בנה עגנון את הבית שבו התגורר עד סוף ימיו. ביתו של עגנון חרב פעמים אחדות. ב-6 ביוני 1924 פרצה שרֵפה בביתו של עגנון בבאד הומבורג, וכל כתבי-היד שלו ואוסף ספריו הגדול עלו באש. ב-11 ביולי 1927 נפגעה דירתו של עגנון בירושלים ברעידת אדמה, והוא ומשפחתו עברו לדירה שכורה בשכונת תלפיות שבדרום העיר. במאורעות תרפ"ט פרצו פורעים לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו בה, והדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. ירושה שקיבלה אסתר, אשתו של עגנון, מאביה אפשרה לבני הזוג להקים את בית הקבע שלהם בתלפיות, סמוך לביתם הקודם שם.
לייסודה של שכונת תלפיות הקדיש עגנון גם את פרקים יט-כג בסיפורו "הסימן". תיאור מפורט של המאבק בין יהודים לערבים בתלפיות בעת מאורעות תרפ"ט מופיע במכתבו של עגנון אל ש"ז שוקן.[3]
אלגוריה
הסיפור שייך לז'אנר האלגורי. האלגוריה שבסיפור מתבטאת בדמות עובר האורח ודמות הרוח. עובר האורח מתאר יהודי אשר מעוניין להתגורר בירושלים, ואילו הרוח, אשר כבר נמצאת במקום, מתארת את היישוב הערבי ועוינותו כלפי המתיישבים היהודים. בשונה מרוב האלגוריות, סיפור זה בעל רקע ריאליסטי גלוי, המתבטא בציון מקום ההתרחשות והזמן. פרט זה מבדיל את הסיפור מהמבנה הרגיל של אלגוריה אשר מסופרת כמשל ומנותקת מהסיפור.[4]
לסיפור ניתן רקע ריאליסטי כדי להעניק לו רובד מציאותי. הרקע תוחם את מסגרת הסיפור לחיי היישוב היהודי בירושלים בראשית התיישבותו ומתאר את המאבק בין היישוב היהודי לערבי באזור. השימוש באלגוריה שכיח בסיפוריו של ש"י עגנון, אשר יצירותיו ידועות כ"יצירות מתהפכות" ומשמעותן מתגלה בדרך כלל רק לאחר קריאה חוזרת ושימת לב לכל הפרטים בסיפור.[4]
תהליך המאבק ברוח
הסיפור מתאר תהליך איטרטיבי של מאבקו של המספר ברוח. בכל איטרציה מגדיל המספר את המשאבים שהוא משקיע בהתגוננות מפני הרוח, עד שבסופו של דבר המטרה מושגת, והרוח אינו יכול עוד להחריב את ביתו של המספר. האם הפך הרוח "מאויב לאוהב", כפי שמבטיח שמו של הסיפור? במשפט הסיום המספר מסויג יותר מאשר בשם הסיפור, ומציין ביחס לרוח "ואפשר שאף הוא אוהב אותי".
מלכה שקד מציינת כי "עלילת הסיפור בנויה מתיאור שלבי ההשתרשות בקרקע הנעשית יותר ויותר עיקשת, יותר ויותר מכוונת, יותר ויותר בת קיימא. ... במקביל להעצמה גוברת והולכת בתיאור הרוח ככוח כביר הפועל בזדון כדי להרחיק את המספר-הגיבור מהמקום שהוא דבק בו, ניכרת העצמה בתיאור המספר-הגיבור כמי שדבק באורח פנימי ועקיב יותר ויותר במקום הנבחר על ידו."[2]
יסודות הומוריסטיים
בקריאה ראשונה הסיפור דומה לסיפור ילדים, שכן יש בו יסודות הומוריסטיים כגון הגזמה וסרקסטיות, המשפיעים באופן ישיר ועקיף על היצירה. מטרת דרך כתיבת הדיאלוגים והשימוש הלשוני היא להצחיק את הקורא. הקורא נחשף במהירות ליסודותיו ההומוריסטיים של הסיפור: שני הגיבורים מתייחסים זה אל זה, על אף היריבות הקשה, ביחס מלגלג למדי.[4]
ההתעללות של הרוח בעובר האורח מתוארת בצורה הומוריסטית, "פיזר את בגדי והפכם על ראשי ועשני לצחוק". בסוף הסיפור, ישנה התחכמות לגלגנית של הגיבור אשר גובר על הרוח "אמרתי לו (לרוח): 'מה מבקש שכן משכנו בליל סועה וסער? שכני אתה, בוא והיכנס'. אמר לי: 'הרי הדלת נעולה'. אמרתי לו: 'הדלת נעולה, נראה הדבר שנעלתי אותה' " בדיאלוג זה אנו רואים התחכמות היתולית מצד שני הצדדים. תכליתה של התחכמות זו היא להראות כיצד החלש גובר על החזק ממנו, וכך נחשף מצב אירוני, אשר הוא חלק מהיסודות ההומוריסטיים המתוארים בסיפור.[4]
ביטויים מקראיים
כדרכו בעוד אחדים מסיפוריו, גם בסיפור זה משתמש עגנון בביטויים מקראיים אחדים:
- "תקעתי לי אוהל, מפלט מרוח סועה וסער", בעקבות ”אָחִישָׁה מִפְלָט לִי, מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר” (ספר תהלים, פרק נ"ה, פסוק ט')
- "רבצתי בין המשפתיים, ולא ידעתי מה אעשה", בעקבות ”יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ד)
- "אף חכמתי עמדה לי, שהעמקתי את היסודות", בעקבות ”וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי” (מגילת קהלת, פרק ב', פסוק ט')
- "לא קמה בו עוד רוח" - משחק מילים על כפל המשמעות של המילה "רוח", בעקבות ”וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם” (ספר יהושע, פרק ב', פסוק י"א)
מהדורות מאוירות ומבוארות
בשנת 2008 יצא לאור הספר קליפת תפוח זהב - שלושה סיפורים מאת ש"י עגנון. בספר, המיועד לילדים, נכללים הסיפורים "מאויב לאוהב", "מעשה העז" ו"קליפת תפוח זהב", והוא מלווה באיורים מאת לי קורצווייל ובהערות וביאורים מאת שי רודין.
הקריקטוריסט שי צ'רקה צייר את הסיפור כקומיקס בעיתון "אותיות" במסגרת סדרת הקומיקס שצייר, "שי ועגנון". הקומיקס יצא לאור גם כספר.[5]
עיבוד לתיאטרון
בשנת 2007 העלה "תיאטרון מראה" את ההצגה "מעשיות ומעשים", על פי שלושה סיפורים של עגנון: "הפרוטה", "מעשה העז" ו"מאויב לאוהב".[6]
בשנת 2010 עלה המחזה "מאויב לאוהב" בעיבודה של גילי שנית לסיפורו של עגנון.[7]
לקריאה נוספת
- הלל וייס, "מאויב לאוהב", אחרית דבר לספר מאויב לאוהב ועוד סיפורים, הוצאת שוקן, תשנ"ב, עמ' 108–111.
- דב סדן, "בינינו לבינם", בספרו על ש"י עגנון : מסה, עיון וחקר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט.
- גליה שנברג, "עגנון כסופר ילדים? עגנון כסופר ילדים? מ'שלושת החזירונים' עד 'מאויב לאוהב' : עיון בעיבודיו של סיפור", מעגלי קריאה 23–24, 1995.
- דן אלמגור, "'כמה הייתי חפץ לבנות לי בית בתלפיות!' : הצעה לכמה דרכי-קריאה של 'מאויב לאוהב' לעגנון", עלי שיח 55, תשס"ו, עמ' 43–53.
- דליה חשן, "מאויב לאוהב לש"י עגנון : אגדת המקדש והשטן", מראה, כתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית, גיליון 2, תשס"ח, עמ' 109–127; גיליון 4, תש"ע, עמ' 64–77; גיליון 6, תשע"ב, עמ' 49–62.
- ד"ר מלכה שקד, עיונים בסיפורי ש"י עגנון - מדריך למורה, הוצאת מעלות, 1985, ירושלים.
קישורים חיצוניים
- מלכה שקד, האלגוריה המרובדת - עיון בסיפור 'מאויב לאוהב', באתר של משרד החינוך
- מיכל שאו, שניים שהם אחד: ניתוח הסיפור מאויב לאוהב כתהליך אינדיבידואציה
הערות שוליים
- ^ הלל וייס, "מאויב לאוהב", אחרית דבר לספר מאויב לאוהב ועוד סיפורים, הוצאת שוקן, תשנ"ב, עמ' 108–111: "הנמשל הוא: מתי יכירו הערבים בנוכחותם של יהודים באזור כעובדה מוגמרת, ומהן דרכי ההתמודדות הנכונות של היישוב היהודי הדל עם הערבים השולטים במרחב".
- ^ 2.0 2.1 מלכה שקד, האלגוריה המרובדת - עיון בסיפור 'מאויב לאוהב', באתר של משרד החינוך
- ^ ש"י עגנון, "מכתב אל ש"ז שוקן לאחר פרעות תרפ"ט, בכרך מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, 2000, עמ' 423–431.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 ד"ר מלכה שקד, עיונים בסיפורי ש"י עגנון - מדריך למורה, ירושלים: הוצאת ספרים מעלות, 1985
- ^
מאשה צור-גלוזמן, עגנון חוצה את הקווים, באתר הארץ, 25 בינואר 2013
- ^ תיאטרון - מעשיות ומעשים, באתר "הבמה"
- ^ מאויב לאוהב, באתר "עכבר העיר"
צבי גורן, מאויב לאוהב – לא משל ולא נמשל, באתר "הבמה", 30 ביוני 2010
