מאיר גל

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

מאיר גל (נולד ב-1956 בישראל) הוא אמן ישראלי-אמריקאי, צלם, תסריטאי, אוצר ומבקר אמנות. מלמד בפקולטה לאמנות באוניברסיטת העיר ניו יורק. הציג יצירותיו במוזיאונים וגלריות רבות בישראל וברחבי העולם.

ביוגרפיה

מאיר גל (גוזלן) נולד בגבעת שאול, וגדל בשכונת תלפיות שבירושלים. אמו ילידת הרובע היהודי בירושלים לשם הגיעה משפחתה מקזבלנקה שבמרוקו. משפחת אביו הגיעה לחברון לפני תשעה דורות מדרום אלג'יר ובשנת 1929 ניצלה מהטבח ביהודים וברחה מחברון לירושלים. בשרותו הסדיר היה חובש קרבי, השתתף ואף נפצע במבצע ליטני (1978). בשנת 1981 עזב את ישראל לאירופה ופעל בארגון פוליטי לפירוק הנשק הגרעיני. כשחזר לצורך לימודים, פרצה מלחמת לבנון והוא נקרא להשתתף בה. לאחר המלחמה למד באופן חלקי צילום בקמרה אובסקורה ומכללת הדסה. בשנת 1987 ערב האינתיפאדה, עזב את הארץ ושינה את שם משפחתו. הוא התיישב בארצות הברית, בה סיים תואר ראשון בסיטי קולג' של ניו יורק (1990-1987), ותואר שני באוניברסיטת ניו יורק. בשנים 1995-1997 שימש  כאוצר ויועץ בקרן פרטית לאמנות עכשווית, כעוזר אוצר במוזיאון האלטרנטיבי בניו יורק, וכתב למגזין לאמנות "סטודיו" בתל אביב. מאז 1997 הוא מלמד צילום, תאוריה של אמנות ועל אמנות ופוליטיקה באוניברסיטת סיטי של ניו יורק.[1]

פעילותו האמנותית

עבודותיו של גל בדרך כלל מביעות ביקורת תרבותית, היסטורית, פוליטית וחברתית. ידוע בביקורתו על אפליית יוצאי עדות המזרח בחברה הישראלית וסוגיית הקליטה של יהודי ארצות המזרח התיכון (ה"מזרחים" או "היהודים-הערבים" לפי תפיסתו) בישראל. הטקסט הכתוב משמש ברוב יצירותיו של גל הן כחלק מהתוכן והן כחלק מהצורה, והוא מרכיב עיקרי במילון הצורני שלו. יצירתו המוכרת ביותר בהקשר זה היא "תשעה מתוך ארבע מאות" (1997), צילום של האמן כשהוא אוחז בספר ללימודי היסטוריה שהיה בשימוש בבתי-ספר תיכוניים בישראל, ממנו למד גם הוא. בידו הוא מחזיק קבוצה של תשעה עמודים מתוך ארבע מאות עמודי הספר, העוסקים ביהדות המזרח, ומדגיש בכך את דחיקתה מתרבות ישראל.[2] יצירה זו הוצגה בתערוכות רבות, ביניהם: "שפת אם / חזות מזרחית" (2002) באצירתה של טל בן צבי. המשכן לאמנות, עין חרוד. התערוכה עסקה לא רק במעמדה ומקומה של הזהות היהודית מזרחית בחברה הישראלית, אלא גם במעמדו ומקומו של האמן המזרחי בשדה האמנות הישראלית, ופוליטיקת הכוח שבו. על כך כתבה האוצרת בפתיח קטלוג התערוכה: " הדיונים על זהויות – לא רק מזרחיות – ושאלות על ביוגרפיה ועל ייצוג עצמי בשדה האמנות בישראל מתקיימים במערכת הרצופה נקודות מבט, הנחות יסוד וחשבונות פוליטיים. בדינמיקה הזו אמנים הם בו-זמנית סובייקטים של שדה האמנות ושל מרחב פרטי/ציבורי רב-תרבותי...העבודות שהוצגו בשפת אם ביקשו לבנות מחדש את הסובייקט שלהן (יהא זה אמן, צופה או אוצרת) האמצעות אסטרטגיות חזותיות ונרטיביות. אלו הופעלו בתוך היסטוריה של הבניית המזרחיות כ"אחרות" וכנגדה, תוך הכרה בכך כי התרבות הישראלית מושפעת ממזרחיות על כל רבדיה."[3]

בראיון היצירה "תשעה מתוך ארבע מאות" אומר גל: " ספרי הלימוד הרשמיים של ההיסטוריה של העם היהודי שבהם משתמשים בבתי הספר הממלכתיים בישראל, מוקדשים ברובם המכריע להיסטוריה של יהודי אירופה...במשך עשורים ארוכים משרד החינוך מחק בשיטתיות את ההיסטוריה של יהודי המזרח מספרי הלימוד. ספרים אלה סייעו בפיתוח תודעה כוזבת בקרב התלמידים, ולפיה ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה בעיקר במזרח אירופה, ולמזרחים אין ממש היסטוריה שראויה לזיכרון הקולקטיבי... המאבק הוותיק הזה מחזיר אותי אחורה לילדות, להורים שאינם, לבית שאיננו, למדף הספרים. הורי, שדיברו אלי ערבית שוטפת, לא יכלו לקרוא בעברית המהגרים שלהם את הספרים שאספו בגאווה על המדף: "אלי כהן - האיש שלנו בדמשק" מאת א' בן-חנן, שגולל את סיפורו של דודי, שהיה לגיבור לאומי, ולצדו "סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות" ו"שווים ושווים יותר", ששלח סמי מיכאל בהקדשות חמות, לאמי, אחותו. הורי לא יכלו לקרוא את מה שנכתב עליהם בספרי הלימוד שלי, הם לא נחשפו לאופן הגזעני שבו יוצגו, אבל המדף שיצרו בעבורי סיפר סיפור אחר על מזרחיות ומזרחים. סיפור שחישל אותי מול הייצוג שעלה מספרי הלימוד, שעודדו להתכחש לזהות המזרחית, לראות אותה כנחשלת ופרימיטיבית ולהעריץ את תרבות המערב".[4]

בתערוכה הראשונה שלו בגלריה לימבוס בשנת 1993 (שהוצגה ביחד עם תערוכתו של גדי גודפרב), הציג את המיצב "חמורו המעופף של המשיח" שכלל מיטות סוכנות שעליהן נפרשו גיליונות גדולים עם משפטים הלקוחים מספרי היסטוריה וספרי ילדים ושימשו כשמיכות. הטקסטים כללו את דברי  דוד בן-גוריון ומנהיגים ציונים אחרים שראו בעולים מצפון אפריקה כוח עבודה זול, וכן משפטי סלנג שגורים משנות החמישים של המאה ה-20, המתייחסים בזלזול כלפי עדות המזרח.[2] על התערוכה כותבת טלי תמיר: " הכיוון הפוליטי קיבל  חיזוק ממשי באפריל 1994, כשבעקבות הזמנה יזומה של הגלריה, הציגו בלימבוס שני אמנים ישראליים המתגוררים בארצות הברית -  מאיר גל וגדי גופברג. התערוכה הכפולה "חמורו המעופף של המשיח"(גל) ו"האמיני יום יבוא" (גופברג) עוררה באופן מיידי דיון פוליטי נוקב והפכה לתערוכת-מפנה בקשר שבין אמנות לפוליטיקה. גל הציב בחלל הגלריה מיטות סוכנות, מכוסות בשמיכות, עליהן הודפסו טקסטים פרובוקטיביים המתייחסים לחוויות הקליטה של עדות המזרח בארץ בשנות החמישים. בחלל שמולו תיעד גופברג את הריסת 385 כפרים פלסטיניים בתוך תחומי הקו הירוק, בתקופה שבין הקמת המדינה לבין מלחמת ששת הימים, כשהוא מערבב בין מסמכים רשמיים לבין מסמכים אישיים. שתי התערוכות ביקשו לערער את המבט ההגמוני על ההיסטוריה הציונית ולאפשר לצופים "לתהות על הקשר שבין הגרסה הרשמית של ההיסטוריה הישראלית, לבין אירועים והתרחשויות שלא מצאו את דרכם אל תוך ספרי הלימוד" (מתוך הטקסט הנלווה לתערוכה)".[5]

ביקורתו על מדיניות הכיבוש וההתנהלות הצבאית והפוליטית של מדינת ישראל, ניכרת ביצירה מוקדמת משנת 1996  "ללא שם", בה מחק גל מצילומי אוויר של ישראל מוזיאונים ומוסדות תרבות. לטענתו: "המוזיאונים בישראל התעלמו מהמציאות הפוליטית שבה הם פועלים. לא רק שלא הביעו התנגדות או ביקורת כלפי מדיניות הממסד, אלא לרוב תמכו בה ושיתפו פעולה עם הצבא. בכך הפכו המוזיאונים לזרוע סמויה של מנגנון המדינה. לכן החלטתי, בהתאם לתקנות הצבא, למחוק מוזיאונים, כשם שמוחקים מוסדות רגישים אחרים, כך שמיקומם לא יתגלה ויסכן את ביטחון המדינה".[6] בפרויקט "יש לי אהוב מסיירת חרוב" משנת 1997 הציג צילומים ושלטי רחובות בפסגת זאב (שבה הוא רואה התנחלות לכל דבר), כשהדגש הוא על שמות רחובות שכולם קשורים ביחידות צבאיות או במבצעים צבאיים.[2]

בשנת 1998 ערך תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב תחת הכותרת "סיפורה של אמנות ישראל", ובה הציג גל טקסטים מודפסים על גבי בדי ענק, העוסקים בביקורת אמנות ותאוריה של אמנות. התערוכה נקראה על שם הספר "סיפורה של אמנות ישראל" שכתבו וערכו גדעון עפרת ובנימין תמוז, והדגישה את הדרת אמנות ותרבות המזרח בישראל.[2]

בשנת 2002 הציג גל בתערוכתו בגלריה "נגא" בתל אביב, את היצירה: "don't call us, we call you"  סדרת ההמשך לסדרת הצילומים ב"ללא שם", שבה מחק מתצלומי רחובות ניו יורק, את המוזיאונים והגלריות, והותיר כתמים לבנים במקומם. תערוכה זו לא התמקדה רק בפוליטיה ובאמנות ברמה המקומית אלא גם ברמה העולמית. בכתבה על התערוכה בעיתון הארץ: אומר גל" "המוזיאונים והגלריות נתפשים על ידי הציבור כמקומות נייטרליים... הצופים לא יודעים שמאחורי הצגת התרבות הזאת יש עמדה תרבותית פוליטית מובהקת שמובילה אותם לבניית אידאולוגיה מסוימת. זה עוד מקום שבו ההיסטוריה של התרבות והאסתטיקה נכתבת ומשוכתבת על ידי קומץ אנשים, שהם המעמד השליט, בעל ההון והמדכא... הריבועים נותרים ריקים. זאת פעולה סמלית. אני מקווה שהעבודה תגרום לצופה להיות יותר ביקורתי ומודע למה שמוצג בפניו במוזיאון ובמקביל לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לבנות לעצמו את המוזיאון הפרטי שלו".[6]

יצירות נבחרות

  • 1991-1994 חמורו המעופף של המשיח.
  • 1995 – "סיפורה של אמנות ישראל". (בקורות על אמנות ישראלית מודפסים על גבי בדי ענק)
  • 1996 – "ללא שם". מחיקת מוזיאונים גדולים (תצלומי אוויר של יישובים כמו חיפה או עין חרוד, עם מחיקת המוזיאונים לאמנות שבהם)
  • 1997 – "תשעה מתוך ארבע מאות" (המתייחסת לייצוג ההיסטוריה של קהילות היהודים במרחב המוסלמי -במקרה זה 9 עמודים מתוך 400) בספרי הלימוד בישראל, עם דוגמה מהספר "תולדות העם היהודי בדורות האחרונים" מאת ד"ר שמשון לייב קירשנבאום, שהיה בשימוש במוסדות חינוך בישראל בשנות ה-1960–1980
  • 2002 – Armspit (צילום כתם בדמות מפת ארץ ישראל בבית שחיו של האמן

תערוכות יחיד

1994 – גלריה לימבוס, תל אביב

1997 – Saalbau Rhypark, בזל, שווייץ

1998 – מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, ישראל

2002 – גלריה נוגה לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל

2007 – גלריה נוגה לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל

תערוכות קבוצתיות

  • 2014-"תחת מחיקה" מוזיאון תל אביב לאמנות
  • 2008-מוזיאון הרצליה לאמנות, ישראל
  • 2007-מוזיאון פתח תקווה לאמנות, ישראל
  • Palazzo delle Papesse - מרכז אמנות עכשווית, סיינה, איטליה
  • 2006-מרחב האמנים, ניו יורק, ניו יורק
  • אתגר, תל אביב, ישראל
  • 2005-מצפה רימון, ישראל
  • GropiusBau Museum, ברלין, גרמניה
  • 2003-Liquidacion Total, מדריד, ספרד
  • גלריית שדלה, ציריך, שווייץ
  • מרכז לאמנות גאלווי, אירלנד
  • Brecht פורום, ניו יורק, ניו יורק
  • אוניברסיטת בן-גוריון
  • OK המרכז לאמנות עכשווית, אוסטריה
  • מרכז עדן לאמנויות פלייס, נ 'אירלנד
  • בית הספר לדמיון ולמדיה דיגיטלית, ישראל
  • 2002-גלריה באדריכלות, תל אביב
  • "שפת אם / חזות מזרחית" מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל
  • 2000-אמני שטייניץ, תל אביב
  • 1999-קרן פפין, ניו ג'רזי
  • 1998-תערוכת סגל, CCNY, CUNY
  • Yerba Buena Center לאמנויות, סן פרנסיסקו, קליפורניה
  • מוזיאון ישראל, ירושלים, ישראל
  • Nexus לאמנות עכשווית מרכז, אטלנטה, GA
  • מוזיאון חיפה לאמנות
  • 1997-מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל
  • גלריית אמנות אפורה, אוניברסיטת ניו יורק, ניו יורק, ניו יורק
  • תערוכת סגל, CCNY, CUNY
  • פינית מוזיאון לצילום, הלסינקי
  • Skirball Museum, לוס אנג'לס, קליפורניה
  • מוזיאון באס לאמנות, מיאמי, פלורידה
  • המרכז לתרבות קוריאנית, ניו יורק, ניו יורק
  • תיאטרון ירושלים, ישראל
  • 1996-מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל
  • גלריה נוגה, תל אביב
  • מוזיאון ארד לאמנות, ישראל
  • מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, ישראל
  • 1995-"סלון הסתיו", תל אביב, ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, ישראל
  • גלריה גורדון, תל אביב
  • 1994-מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל, תל חי, ישראל
  • מוזיאון ישראל לאמנות, רמת גן, ישראל
  • 494 גלריה, ניו יורק, ניו יורק
  • "חמורו המעופף של המשיח", גלריה לימבוס, תל אביב
  • 1992- בית האמנים, ירושלים, ישראל
  • עין גלריית, סן פרנסיסקו, קליפורניה
  • מוזיאון לאמנות, טייוואן
  • 1989-דאוני מוזיאון לאמנות, לוס אנג'לס, קליפורניה
  • 1984-בית האמנים, ירושלים, ישראל

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מאיר גל- תשעה מתוך ארבע מאות -הדס שמואלי (2) (4).ppt, docs.google.com (בiw)
  2. 2.0 2.1 2.2 2.3 מאיר גל בסדרת "מפגשים מהסוג החזותי בעידן המודרני", עמלנט
  3. בן צבי, טל (עורכת), חזות מזרחית / שפת אם: הווה הנע בסבך עברו הערבי., קטלוג התערוכה
  4. לי, ורד (16 בדצמבר 2011). "המזרחים החדשים". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-7 באוגוסט 2018. 
  5. טלי תמיר, תערוכה - לימבוס (בעברית)
  6. 6.0 6.1 דנה גילרמן, "מאיר גל פותח תערוכה לא-פוליטית בתל אביב". הארץ (בעברית). 2002. בדיקה אחרונה ב-7 באוגוסט 2018. 
Stub Israelis.png ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראלים. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0