מחיקת השם

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחיקת השם
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ב, ד'
משנה תורה לרמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ו'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ס"ה
ספר החינוך, מצווה תל"ז
שם השם שנמחק בריסוס גרפיטי בידי אנטישמים על אנדרטה לזכר השואה בעיר אוסטי נד לבם, צ'כיה

מחיקת השם הוא איסור הלכתי למחוק את אחד משבעת שמותיו הקדושים של הקב"ה. איסור זה נלמד מהפסוק "לא תעשון כן לה' אלֹוקיכם"[1] שנסמך לאמור על עבודה זרה "ואִבדתם את שמם מן המקום ההוא"[2].

מדיני האיסור

שבעת השמות שאינם נמחקים

שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' - 'ה' - 'ו' - 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'. וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, ב; שו"ע יו"ד רעו, ט).

דיני המחיקה

כל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב).

הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כגון 'חנון' 'רחום' וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקן (רמב"ם שם ו, ה).

מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב'). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.

כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ"א יו"ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע"ת או"ח יא, ג).

כוונת הכתיבה

איסור מחיקת השם שלמדנו חל על שם שנכתב לשם קדושה אבל מי שכתב שם בטעות, כיוון שלא התכוון- לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט).

וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה שם לאלילים וממילא לא ניתן להחיל קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב).

גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל, וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם שם ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א).

וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מסיונרים יחד עם הברית החדשה שהיא יסוד העבודה זרה הנוצרית, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז).

לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון "אל" כלשון סמיכות.

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה . שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה' (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שכיוון שהכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז).

וכן הדין לגבי שם היישוב בית-אל, שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם היישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. ובשדי חמד קונטרס באר בשדי במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

דינים נוספים

  • אסור למחוק כתובת קעקע בה כתוב אחד מהשמות.
  • אסור למחוק מספר תורה או מדף חול שם קדוש, ויש לגזרו ולגנזו בצורה מכובדת.
  • מותר למחוק שם שאינו קדוש (שנכתב לשם חול כגון שלום).
  • מותר למחוק בגרמא אך לא בידיים.

בשל דין זה נוהגים העיתונים הדתיים לציין בכל דף שיש בו פסוק או שם קדוש 'דף זה טעון גניזה' וכן לטשטש תמונות עם פסוקים או עם שמות השם.

מקרים חריגים

המקום היחיד שהותר למחוק שם קדוש הוא בבדיקת סוטה, שם כותבים את פרשת סוטה שבה יש שמות השם על מגילת קלף בדיו נמחקת, משרים את המגילה במים עד למחיקתה, ואחר כך משקים את הסוטה במים המשמשים לבדיקתה[3]

דיונים היסטוריים שיצאו מדין זה

מובא בגמרא (סוכה נג.) שכאשר דוד המלך חפר את היסודות לבנין בית המקדש הראשון התיר אחיתופל להטיל חרס עם שם קדוש אל מי התהום על מנת לעוצרם ולמנוע הצפת העולם, ולמדו זאת בקל וחומר מהיתר מחיקת השם בסוטה.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ד'.
  2. ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'.
  3. מקור הדין הוא בפסוק בבמדבר ה כג: "וכתב את-האלות האלה הכהן בספר ומחה אל-מי המרים", ובמדרש (ספרי במדבר נשא מב) מבואר כך: "גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני השלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו"
First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0