מחנה הריכוז פוסטקוב
.JPG) | |
| שחזור של המחנה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה ריכוז |
| מדינה | פולין |
| שמות אחרים | היידלאגר (גרמנית) |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | יוני 1940 |
| תאריך סגירה | 1944 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה |
מפקד המחנה: רוף. ראש המחנה היהודי: פולדי |
| השתייכות האסירים | יהודים, פולנים |
| נתונים | |
מחנה הריכוז פוסטקוב (בכתיב יידי פוסטקאוו, בגרמנית: היידלאגר) היה מחנה ריכוז של כוחות הכיבוש הנאציים, שהיה ממוקם ליד העיר דמביצה (בפולנית: Dębica; ביידיש: דעמביץ) בפולין. מחנה זה היה מחנה הריכוז הראשון בפולין שהנאצים גירשו אליו יהודים מהגיטאות. במחנה היו חלקים נפרדים ליהודים ולאסירים פולנים. המחנה שימש מחנה עבודה ופעלו בו בתי מלאכה שפעלו עבור ה-SS.
המחנה הוקם ביוני 1940 בגליציה המערבית.[1] המחנה נסגר בידי הנאצים עם התקרבות כוחות הצבא האדום ב-1944.
ביוני 1940 נשלחו למחנה יהודים שנחטפו מגטו דמביצה. ב-1942 גורשו למחנה חלק מיהודי מיילץ.[2] בנובמבר 1943 נסגר מחנה שבניה והיהודים שבו הועברו למחנה פוסטקוב. לפי דפי עד ביד ושם, נרצח במחנה הסופר והמשורר החרדי המפורסם ר' אלימלך שטייאר[3].
ב-28 בספטמבר 1943 ביקר במחנה היינריך הימלר בליווי הפמליה המלאה שלו.
ביוני 1944, עם התקדמות כוחות הצבא האדום, המחנה פורק, והאסירים היהודים שבו נשלחו לאושויץ. הכוונה המקורית הייתה להוביל אותם היישר לתאי הגזים, אך בעקבות צורך שהתעורר בעובדים הועברו אנשי הקבוצה למחנה העבודה גלייביץ, בו הוחזקו עד שחרור המחנה בידי הרוסים.[4]
החיים במחנה
חיים שלמה פרידמן, יליד קרקוב, מספר על הריכוז במחנה[5] ”לא אחת התנפלו על אזור מסוים וסחבו את כל הגברים לעבודה במחנה הריכוז 'פוסטקאוו' שנמצא ביער לא הרחק מהעיר דמביץ, אלפי יהודים ממקומות שונים רוכזו שם במטרה לחסלם באמצעות הרעבות ומכות רצח. כן קיננו שם מחלות קטלניות, שכתוצאה מכך מתו שם מאות ואלפים. חלקם נורו למוות, גם זאת בשיטה מיוחדת בצורת משחק; מדי יום הובלו כמה עשרות יהודים לשטח מיוחד ורחב ידיים, שם 'התאמנו' עליהם הרשעים בקליעה למטרה... אלפי יהודים נפלו כזבובים במחנה זה. כאשר אך נתרוקן המחנה, דאגו הרשעים למלאותו שוב ביהודים”.
יונה שטיינר, יליד העיירה גרוניק, גורש למחנה פוסטקוב בגיל 13 והוא מתאר את המחנה ”הייתי כלוא בפוסטקוב ארבעה חודשים. בדרך כלשהי שרדתי... בכל ארבעת החודשים ששהיתי במחנה לא התרחצנו ולו פעם אחת. המזון שקיבלנו הלך והצטמצם עד שהפך לכוס מים חמים עם קצת צבע בבוקר, וכיכר לחם אחת שחולקה בין עשרים איש. בכל אותם ימים הילד בן השלוש-עשרה שצעד בסך לשדות, חפר תעלות, פרק פחם, הביט במתים המובלים משם, נזהר ממלקות...”[6]
בשנת 1943 שהו במחנה רק בעלי מלאכה, והוקלו מעט התנאים בו: במקרה בריחה של אסיר פולני, נענשו האסירים הפולנים בשלילת החבילות המזון שנשלחו אליהם, למשך שבוע. במקרה כזה הגרמנים מסרו את החבילות ליהודים. פעם בשבוע הותר ליהודים להשתמש במקלחות המים החמים שבחלק הפולני.[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ באותו זמן בשטח גנרלגוברמן. כיום בפולין
- ^ וסף אלגזי (גלילי) קול העם, 27.9.1964
- ^ המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין / ר' אלימלך שטייאר הי"ד
- ^ "זכרונות אליהו", אליהו שופט, 1992, עמודים 126-128
- ^ "לא אמות כי אחיה", יצחק אייזיק אוביץ, אנטוורפן, ה'תשמ"ז, עמוד נט
- ^ אתר יד ושם
- ^ "זכרונות אליהו", אליהו שופט, 1992, עמודים -125-124
