מילת גוי
מילת גוי היא ביצוע מילה באדם שאינו יהודי לשם מילה יהודית אך לא לשם גירות. האחרונים נחלקו בשאלה אם מותר למול גויים, והחל מאמצע המאה ה-18 דנו גם האם מותר למול את בניהם של יהודים וגויות.
מקור הדין
בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא שבה נאמר: ”ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר” (מסכת עבודה זרה דף כו עמוד ב), והגמרא שם מבארת: ”לאפוקי לשום מורנא, דלא (להוציא מילה לשם רפואה, שאסור למול)”.ראשונים רבים בארו שטעם הדבר הוא משום האיסור לרפא עובדי כוכבים בחינם, אך בשכר מותר כדי לא לעורר איבה.[1]
הרמב"ם פוסק שאסור למול גוי לשם רפואה, אך מותר למול אותו "אם נתכוון למילה":
גוי שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה - אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהגוים לא מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך, אם נתכוון הגוי למילה - מותר לישראל למול אותו
— היד החזקה לרמב"ם הלכות מילה פרק ג הלכה ז
הכסף משנה על דברי הרמב"ם הללו מבאר שכוונת הרמב"ם "נתכוון הגוי למילה" היינו לשם גירות, וכן באר הרב משה פיינשטיין,[2] ועוד. לעומת זאת, רבים בארו שהכוונה למילה לשם מצוות מילה, וחלקם התבססו על דברים שמופיעים בשו"ת הרמב"ם:
מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שהגוי עושה - נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה. ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה זאת מפי א-לוהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרתה או על פי דעה שראה לעצמו... ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי. ובכל עת שיבוא אלינו שנמול אותו לשם מילה - מותר לנו למולו, אף על פי שהוא נשאר בגיותו
— שו"ת הרמב"ם סימן קמח
מחלוקת האחרונים אם מילת גויים לשם מצווה מותרת
האחרונים נחלקו האם מותר למול גוי כאשר הכוונה היא לא לשם גרות ולא לשם רפואה. לדעת העטרת זהב[3] והטורי זהב[4] הדבר אסור, משום שבכך מטשטשים את סימן ההיכר של עם ישראל, וכלשון ה'עטרת זהב': "”כיון שאין כוונתו לגייר, למה נסיר חרפתו ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש?”". ולדעת הרב יונה לנדסופר בשו"ת מעיל צדקה[5] הדבר אסור גם מטעם גזרת חכמים שלא למכור לגוי בגד עם ציצית כדי שלא יתחזה על ידו ליהודי. וכן פסקו הרב צבי פסח פרנק,[6] הרב משה פיינשטיין,[2] ועוד.
לעומתם, לדעת השפתי כהן[7] כל עוד הגוי לא מל לשם רפואה - מותר למול אותו. וכן פסקו הרב יוסף מולכו,[8] הגר"א,[9] הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל,[10] הרב עובדיה יוסף,[11] ועוד.
מילת בני יהודים וגויות
לאחר שהחלה האמנציפציה, שבמסגרתה התירו העמים ליהודים להתחתן עם גויים בנישואים אזרחיים, הועלתה בפני הרבנים בקהילות שבהן הדבר היה נפוץ, שאלה אודות מילת בניהם של יהודים שנשאו גויות, שלפי ההלכה בניהם נחשבים לגויים כמו אימותיהם. ראשון לדון בשאלה זו הוא הרב דוד טעבלי שיף, רבה של בריטניה, שסביב שנת 1765[12] נשאל על ידי הרב נתן מז מפרנקפורט האם ילד שנולד ליהודי וגויה, וגדל כיהודי, נחשב ליהודי אף שלא טבל. הרב שיף משיב שאין המילה לבדה מחשיבה אותו ליהודי.[13] עמדה זו התקבלה פה אחד בקרב פוסקי ההלכה האורתודוקסיים מאז ועד היום.
מכתב הרבנים אדלר
בניסן תרי"ב, 1852, התפרסם בכתב העת הגרמני-תורני שומר ציון הנאמן, מאמר שכתב הרב גבריאל אדלר משווייץ, אחיינו של הרב דוד שיף, בשם אחיו הרב נתן מרקוס אדלר, שהיה רבה של בריטניה באותה העת. במאמר זה הוא כותב כי בעקבות תופעת הבהלה לזהב בקליפורניה ובאוסטרליה, החלו היהודים שבאו לשם לשאת נשים גויות, ומתחילה עמדתו של הרב נתן אדלר הייתה להתנגד למילת בניהם כל זמן שלא מגיירים אותם, אולם ”הם צוחו ככרוכיא אם אינם רשאים למול בניהם כשהם קטנים, לבסוף יטמעו בין הנכרים, וגם אביהם יצאו עמהם מן הדת, על כן דעתי להתיר מילה בלא בית דין שיודיעו קבלת המצוות לקטן שמצי לטבול בפניו”. אך יש ”להזהיר אבותם שאם יגיעו הנמולים לכלל דעת, שצריכים עוד לילך למקום בית דין ולטבול בפניהם”.[14]
קונטרס 'וכתורה יעשה'
כ-45 שנים לאחר מכתבם של הרבנים אדלר, וזמן קצר לאחר שהותרו בחוק נישואים אזרחיים של יהודים וגויים בהונגריה, פרסם הרב שלום קוטנא קונטרס בשם "וכתורה יעשה", שבו הוא יוצא כנגד היתרם של הרבנים אדלר, וסובר שאין להתיר את מילת בני היהודים והגויות, הן משום שהדבר עלול לגרום לתקלות שיסברו שהם יהודים, והן משום שהדבר מעודד נישואי תערובת:
ובזה יצא שגגה גדולה במחילת כבוד הרבנים הגדולים האתנים הנאמנים, הגאון אב"ד עיר לונדון זצ"ל (הרב נתן אדלר), ואחיו הדומה לו (הרב גבריאל אדלר), שהחליטו בפסק אחד הנדפס בעלה שומר ציון הנאמן משנת תרי"ב סימן קכ"ה, על המאורעות כאלה במדינות קאליפארניען אשר שם הזהב... אבל לעקר גבולי ומשפטי קבלת הגירות למען הסתפח בנחלת ה' בנים זרים, אשר כפי הראות יהיו לצורי מכשול ולאבני נגף לבית ישראל, ואם הגדילו יכולין למחות במקהלות ה' אשר בקל יהיה להם יד ושם בקהל ועדה, וימחו ביראי ה' לעבוד את ה' באמת ואמונה, וכי זכות הוא להם?
פולמוס דער איזראליט
בשנת תרכ"ה, 1865, שלח הרב ד"ר יששכר בער אילווי, שהיה רב קהילת "שערי חסד" בניו אורלינס ומתלמידי החת"ם סופר, שאלה לרב מאיר להמן, עורך העיתון היהודי-גרמני דער איזראעליט, שיפרסם בעיתון שאלה לרבני גרמניה אודות יהודים שנשאו גויות וילדו להם בנים, ורצונם למול את בניהם כדי שיאפשרו לבנים להיקבר בבית הקברות היהודי, וזאת למרות שאינם מקיימים אורח חיים יהודי:
אך עתה זה ימים אל כבירים באו הנה יהודים רבים אשר ישבו מקדם בכפרים ובערי הפרזות לשבת בעירנו ולהמליט את עצמם מחרדת ומהומת מהלחמה, ורבים מהאנשים האלה דומים למי שאין לו אלוה - נשיהם הן נכריות, בניהם אינם נמולים, ואינם מבדילים בין קדש לחול, בין טמא לטהור, בין אסור למותר לנו, ומאלה פרצה הרעה בעירנו. ויראו בחורי בני ישראל את בנות העמים, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. וילכו ממנו וימאסו בחלקם ונחלתם, כי רק באחת עודם הם דבקים, והוא באחוות הארץ, אחוות קבר הם מבקשים בתוכינו למתיהם. כי אינם רוצים להקבר עם אלה אשר חיו עמם כל ימי הבליהם. וכאשר כי הוא חוק בכל הקהלות בעירנו שלא לקבור ערל על אדמת קודש, החלו למול את בניהם, וכאשר ראיתי הרעה הזאת כי בני נכר נמולו לא לשם גרות, כי אין אחד מכל הבנים אשר נמולו אשר נטבל אחר כך, הלכתי אל אבותם ואמרתי להם: 'דעו כי אין לבניכם חלק ונחלה בישראל אם לא יטבלו, ואף כי נמולים הם, כערלים יחשבו. הן אמת הדבר האבות היו רוצים להיות להם הטבילה, אבל הנשים הנכריות לא הסכימו עם האבות, ולא הרשו לטבול את בניהם, כי יודעות הנה שהטבילה היא העיקר להמעשה המביא הבן היולד בתוך הברית, כי כן הדבר באמונתם, ולכן מסכימים יותר להיותם נמולים מלהיותם נטבלים. והנה אין אחד מכל הילדים האלה אשר נולדו מן הנכריות אשר נטבל. ועל כן כתבתי אגרת לכל שלשת המוהלים אשר בעירנו, וצויתים לבלימולו עוד את בני הנכריות, אף כי אביהם ישראל הוא
אחד השיבים לשאלה בעיתון דער איזראליט, הרב צבי הירש קלישר, מתאר את המקרה מנקודת מבט שונה: ”"אשר קרה בארלעאנס באנשים אשר חטאו לנפשותם להקשר עם נשים נכריות והולידו בנים. ואף על פי שחטאו - לב ישראל הכה שורש בלבם למול להם כל זכר, ואמותיהן הגם שלא מחו במילה - לא הרשו הטבילה, והרב דשם אסר להם המילה, כי יחם לבבו הטהור על הפושעים, על כן גזר אומר כי חטא ועון יחשב למוהל שימולם, ופסל את המוהל העובר על זה, ולאב ההוא יימצא עון".”[15]
ארבעה רבנים גרמנים השיבו לשאלה: הרב ד"ר מאיר להמן (עורך העיתון), הרב ד"ר זאב פיילכנפלד והרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר אסרו למול אותם, ואילו הרב צבי הירש קלישר סבר שמותר ואף מצווה למול. בעקבות המאמרים בעיתון, שלח הרב קלישר לרב הילדסהיימר מכתב בשושן פורים תרס"ה (1865) בו הוא פורס את משנתו בעניין, ובעקבות זאת התפתחה ביניהם חלופת מכתבים.[16]
פולמוס 'וילקט יוסף'
בשו"ת המהר"ם שיק[17] מובאת תשובת הרב משה שיק בה הוא מתייחס למכתבם של הרבנים אדלר, ומביע את עמדתו הן ביחס לגיור בני יהודים וגויות והן ביחס למילת בניהם ללא גיור. בעקבות זאת התעורר פולמוס בכתב העת ההונגרי-תורני וילקט יוסף כרך י' (משנת תרס"ח, 1908) סביב שאלת מילת בני הגויות, כאשר חלק מהרבנים מצדדים בפסק המהר"ם שיק וחלקם מסתייגים ממנו. בין המגיבים שם היו: הרב יהודה גרינפלד,[18] הרב חיים יששכר גרוס,[19] הרב משה אריה במברגר,[20] הרב סיני שיפר[21] והרב משה דוד גרוס.[22]
פולמוס הרב יעקב מאיר
בכ"ח בסיוון תרפ"ו, 10 ביוני 1926, הגיע הרב יעקב מאיר, הרב הראשי והראשון לציון בארץ ישראל, לעיר הנמל קונסטנצה שעל גדות הים השחור בדרום מזרח רומניה. בעת ביקורו שם נשאל על ידי בני קהילת הספרדים בעיר האם מותר למול את בני הנוצריות הנשואות ליהודים, והרב מאיר הורה להם שכן, והעיד שכך המנהג בארץ ישראל. רב הקהילה האשכנזית בעיר, הרב יוסף חיים שכטר, תמה על כך ודן עימו בעניין, ושלושה ימים לאחר מכן, בא' בתמוז, שלח מכתב לרב חיים מרדכי רולר על מנת שייתן גיבוי הלכתי לעמדתו שאין למול את בני הנוצריות החיות עם יהודים.
הרב רולר שלח את השאלה לרב יוסף חיים זוננפלד, על מנת שיחווה דעתו אודות פסקו של הרב מאיר, ואודת עדותו בדבר מנהג ארץ ישראל בעניין. הרב זוננפלד כתב לו בחריפות[23]:
"ונבהלתי משמוע הבשורה מחכם פלוני, והוא באמת עם הארץ גמור, כמעט שאין צריך להשיב עליו לכל מי שיודע פרק בהלכה ברורה... וברור אצלי שהחכם הזה אירע לו מעשה כזה ולא נתן דעתו על בירור ההלכה, ולפי מיעוט דעתו חשב שיש בזה מצוה, ושוב לאחר שנכשל לא רצה להודות על האמת ותלה בוקי סרוקי ברבינו הבית יוסף ז"ל... ועל כל פנים ראוי לפרסם זה ברבים כי זה שקר מוחלט ואין כאן מנהג ואינו אלא חוכא וטלולא"
.במקביל שלח הרב רולר את השאלה גם לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב הראשי האשכנזי בארץ ישראל באותה תקופה, ועמיתו של הרב יעקב מאיר. הרב קוק באר לרב רולר את פסיקתו של הרב יעקב מאיר[24]:
ובודאי גם כבוד עמיתי הרב הגאון הנשיא רבי יעקב מאיר שליט"א גם כן, דבריו לא היו כי אם באופן זה כשיש מקום לומר שתהיה כאן גירות ממש על דעת בית דין בחינוך יהדותי וקבלת מצות כדין תורה, ולא באופן שישאר הילד בגיותו, ויהיה נימול רק כדי לחפות על חרפת האב, הקשור עם הנכרית. לא תהיה כזאת בישראל
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, דין מילה לגויים, באתר פניני הלכה
- הרב יאיר וייץ, פולמוס מילת בני הנוכריות בכתב העת 'וילקט יוסף', באתר ישיבת הר ברכה
- הרב אוהד פיקסלר, מילת גוי, באתר ישיבת הר עציון
הערות שוליים
- ^ רש"י, תוספות וריטב"א שם (דיבור המתחיל: "לאפוקי"), ועוד.
- ^ 2.0 2.1 אגרות משה יורה דעה חלק ב' סימן ז'.
- ^ יורה דעה סימן רס"ג סעיף ה'.
- ^ יורה דעה סימן רס"ג סעיף ג'.
- ^ סעיף י"ד.
- ^ שו"ת הר צבי יורה דעה סימן רט"ו.
- ^ יורה דעה סימן רס"ג סעיף ח'.
- ^ בספרו 'שולחן גבוה' יורה דעה סימן רס"ג ס"ק ט"ז-י"ז.
- ^ בהגהותיו על שולחן ערוך יורה דעה סימן רס"ג סעיף קטן י"ג.
- ^ שו"ת משפטי עוזיאל חלק ב' יורה דעה סימן מ"ה חלק שני סעיף ד.
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ב' יורה דעה סימן י"ט.
- ^ כך עולה מעדותו של הרב שלום קוטנא, שבקונטרס "וכתורה יעשה" שיצא לאור בשנת תרנ"ז, 1897, מעיד: ”אציע ואערכה אפס קצת ממה שנאמר כבר בזה מפי סופרים וספרים וכתשובת הרב הגאון אשר נאמר עליו "זיו הכהונה" מו"ה דוד טעבלי הכהן שיף זצ"ל, שהיה רב ואב"ד בעיר לונדון זה יותר מק"ל שנים... והוא מראש משפחת "אדלר" ששמם בכהונה עבודת הקודש בעיר לנדון וכל מדינת בריטאניא. נמצא כתוב בספרו לשון זהב על מה ששאל לרעו כנפשו, הרב הדיין הגאון מו"ה נתן מ"ז מב"ד רבא דק"ק פ"פ דמיין. והשואל והמשיב, כנראה ממרוצת המכתבים, היו תלמידים מובהקים מבעל פני יהושע, אשר היה אור תורתו זורע בפרנקפורט דמיין”.
- ^ 'לשון זהב' חלק השו"ת סימן כ"א.
- ^ 'שומר ציון הנאמן' מחברת רביעית סימן קכ"ד.
- ^ תיאור השאלה מתוך מכתבו של הרב צבי הירש קלישר, הובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א' יורה דעה סימן רכ"ט.
- ^ חלופת המכתבים מתועדת בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א' יורה דעה סימן רכ"ט.
- ^ חלק יורה דעה סימן רמ"ח.
- ^ וילקט יוסף כרך י' סימן מ"ב.
- ^ סימן ס"ז.
- ^ סימן פ"ח.
- ^ סימן ק"ד.
- ^ סימן קצ"ט והמשך בסימן רי"ב.
- ^ המכתב מובא בכתב העת אוהל מועד חלק א סימן קי"ב (שיצא בשנת תרפ"ו, 1926), ובספר 'באר חיים מרדכי' של הרב חיים מרדכי רולר, חלק א' חושן משפט סימן ע.
- ^ שו"ת דעת כהן סימן קמ"ט.
