מרטה וינשטוק-רוזין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרטה וינשטוק-רוזין
לידה 1935 (גיל: 89 בערך)
ענף מדעי רוקחות
מקום מגורים

אוסטריהאוסטריה אוסטריה
בריטניהבריטניה בריטניה

ישראלישראל ישראל
תרומות עיקריות

פיתוח תרופת ה"אקסלון" לטיפול באלצהיימר
השתתפה בפיתוח התרופה "רסג'לין" לטיפול בפרקינסון

מרטה וַינשטוֹק-רוֹזִין (נולדה ב-1935) היא פרמוקולוגית ישראלית, כלת פרס ישראל לרפואה. חקרה טיפולים תרופתיים במחלות ניווניות של מערכת העצבים המרכזית ופיתחה את תרופת האקסלון לטיפול במחלת האלצהיימר.

קורות חיים

מרטה וינשטוק-רוזין נולדה בשנת 1935 בווינה שבאוסטריה. בשנת 1939, לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, נמלטה עם משפחתה לאנגליה. עם הגיעם לאנגליה נלקח אביה למעצר, בהיותו אזרח של מדינת אויב.

בתום מלחמת העולם השנייה, התחילה ללמוד לנגן בכינור, והשתתפה בתזמורת בית הספר בו למדה, ובמשך שנים כנגנית חובבת בתזמורת החובבנית הידועה "בן אורי".

בשלהי שנות ה-50 נישאה לארנולד רוזין, לימים פרופסור לרפואה, מנהל המחלקה הגריאטרית במרכז רפואי שערי צדק ויקיר ירושלים. בשנת 1969, עלו בני הזוג לישראל עם שלושת ילדיהם, וכעבור שנה נולד ילדם הרביעי.

דרכה באקדמיה

בשנת 1956 התקבלה וינשטוק-רוזין ללימודי רפואה באוניברסיטת לונדון (דבר שנחשב קשה לאישה באותה התקופה), אך העדיפה ללמוד פרמקולוגיה והחלה את לימודיה לתואר ראשון בבית הספר לרוקחות של אוניברסיטת לונדון, ובסיומם המשיכה לתואר שני.

בשנת 1961 קיבלה תואר דוקטור לפרמקולוגיה בבית הספר לרפואה סנט מרי בלונדון, וב-1963 (כשהיא בת 28) מונתה למרצה בפרמקולוגיה בבית הספר זה.

למדה אימונולוגיה, ובעקבות זאת עבדה במרפאת אלרגיה, וחקרה כיצד פועל חיסון לאלרגיה לאבקת פרחים.

בשנת 1969, לאחר עלייתה לישראל, החלה לעבוד במחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 19761977 יצאה לשנת שבתון בNIH בארצות הברית, כחוקרת בכירה. שם עבדה עם פרופ' ג'וליוס אקסלרוד ופרופ' ארווין קופין, ובמהלך שנה זו פרסמה כ-8 מאמרים בעיתונים יוקרתיים.

בשנת 1977 הצטרפה לבית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית בירושלים כפרופסור. בשנת 1981 מונתה לפרופסור מן המניין.

בשנת 1983 מונתה לראש המחלקה לפרמקולוגיה. בשנת 2003 עברה למעמד של פרופסור אמריטה.

פיתוח תרופת האקסלון

בשנת 1977 עם הצטרפותה לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, החלה לחקור כיצד חומרים אופיאטיים (חומרים משככי כאבים) גורמים לדיכוי נשימה. היא גילתה כי חומרים אלו מקטינים את השחרור של אצטילכולין בתאי הנשימה בגזע המוח. בעקבות זאת, היא פיתחה טיפול של נתינת מורפין יחד עם פיזוסטיגמין המעכב את פעילותו של כולין-אסטראז, ומונע פירוקו של אצטילכולין[1].

הטיפול הצליח לבטל את דיכוי הנשימה ואף שיפר את יעילות משככי הכאבים. וינשטוק רוזין פיתחה נגזרות יציבות של פיזוסטיגמין בעלות רעילות נמוכה כדי לסייע ולהשלים את הטיפול בכאבים. וינשטוק רוזין ועמיתיה מצאו כי החומרים האלו לא היו פעילים בגזע המוח כמו שקיוו, אך היו פעילים בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדמית.

וינשטוק-רוזין סיפרה בראיון איתה[1] כי ב-1984 נתקלה במאמר שדיווח על הקשר בין ירידה בכמות האצטילכולין בהיפוקמפוס ובקליפת המוח לבין פגיעה בזיכרון ובתפקוד הקוגניטיבי במחלת האלצהיימר. בעקבות מאמר זה וינשטוק-רוזין המשיכה במחקרה, ואכן בניסויים שביצעה נראה כי תרכובת הריבסטיגמין שווינשטוק-רוזין ועמיתיה פיתחו שיפרה את מצב הזיכרון בחיות מעבדה. תרכובת הריבסטיגמין היא התרכובת עליה מבוססת תרופת האקסלון לטיפול במחלת אלצהיימר.

לאחר שחברת טבע לא גילתה עניין בתרופה, היא נמכרה לחברת סנדוז (היום חלק מחברת נוברטיס), ומכירותיה הגיעו לשיא של מיליארד דולר לשנה. לפי דרישת החברה נשמרה זהותה של וינשטוק-רוזין כמפתחת התרופה בסוד, בנימוק של חשש מהחרם הערבי, ורק כעבור יותר מעשר שנים בוטלה הגבלה זו.

פיתוח תרופת הלדוסטיג'יל

בשנות האלפיים מפתחת וינשטוק-רוזין, יחד עם פרופסור מוסא יודעים (מפתח תרופת האזילקט למחלת הפרקינסון), תרופה נוספת. מטרתה לטפל במחלת ה-MCI - ליקוי קוגניטיבי מתון, הנובעת מהפרעה ניוונית של מערכת העצבים ומאופיינת בבעיות בזיכרון, בשיפוט ובשפה ומבשרת במקרים רבים את תחילתה של מחלת אלצהיימר[2].

התרופה החדשנית מבוססת על שילוב נגזרות אזליקט ואקסלון, ומשמשת כתרופה רב-ייעודית - התוקפת אזורים ספציפיים במוח, וכן בכמה חזיתות. היא נמצאת בשלבי פיתוח וניסויים קליניים מתקדמים, אך טרם אושרה לשימוש על ידי הרשויות.

תארים ופרסים

מרטה וינשטוק-רוזין זכתה בפרסים רבים לאורך הקריירה המחקרית שלה, ביניהם:

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרטה וינשטוק-רוזין בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0