מרקוס טרנטיוס וארו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור משנת 1923 המתאר את וארו
פסלו של וארו בעיירה רייטי

מרקוס טרנטיוס וארו (Marcus Terentius Varro, מכונה גם Varro Reatinus; ‏116 - 27 לפנה"ס) היה מלומד וסופר רומאי.

ביוגרפיה

וארו נולד ליד ריאטה (כיום העיר רייטי במחוז לאציו שבאיטליה) למשפחה ממעמד הפרשים. הוא נשאר קרוב לשורשיו והיה בעל אחוזה חקלאית גדולה בעמק שבו נולד.

וארו, שתמך בפומפיוס, הגיע למשרה של פראיטור אחרי ששימש כטריבון, כקוואיסטור וכאיידיל. ב-59 לפנה"ס היה חבר ועדה שהכינה את תוכניתו של יוליוס קיסר ליישוב מחדש של קפואה וקמפניה. במשך מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר (49 - 45 לפנה"ס) פיקד על כוחותיו של פומפיוס בקרב אילרדה והשתתף בקרב פארסאלוס (9 באוגוסט 48) שבו צבאו של פומפיוס ניגף בפני כוחותיו של קיסר. וארו זכה במחילה, וקיסר מינה אותו למנהל הספרייה ברומא, אבל אחרי מות קיסר, מרקוס אנטוניוס הכריז על וארו כאויב המדינה. רוב רכושו הוחרם והוא איבד את משרתו בספרייה.

כאשר הרפובליקה הרומית הפכה לאימפריה וארו מצא את מקומו לצדו של אוגוסטוס קיסר ולבסוף זכה בחיי שקט ושלווה שאפשרו לו לעסוק במחקר ובכתיבה. הוא למד אצל הפילולוג לוקיוס אליוס סטילו ברומא, ומאוחר יותר היה תלמיד האקדמיה האפלטונית באתונה אצל אנטיוכוס מאשקלון.

יצירתו

מרקוס טרנטיוס וארו כתב למעלה מ-74 יצירות בלטינית על נושאים רבים ושונים, ובהם תשעה ספרי דיסציפלינה שעסקו בדקדוק, רטוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה, מוזיקה, רפואה ואדריכלות. סופרים מאוחרים יותר הגדירו את שבע האמנויות החופשיות (שכללו את שטחי הדיסציפלינה של וארו מלבד רפואה ואדריכלות) שהיוו את נושאי הלימוד הבסיסיים בימי הביניים. קטעים רבים מספריו שימשו את האנציקלופדיסטים הצרפתיים במרוצת המאה השמונה עשרה.

וארו ערך רשימת אנשים ששימשו במשרת קונסול רומאי - רשימה שנקראה "הכרונולוגיה של וארו". רשימה זו נועדה לקבוע את השנים המדויקות שבהן כיהנו הקונסולים בהיסטוריה הרומאית. אם כי נפלו טעויות ברשימה זו, היא הייתה מקובלת בציבור בעיקר משום שהייתה חרותה על שער הניצחון של אוגוסטוס קיסר ברומא.

רק משני חיבורים של וארו נותרו קטעים ניכרים, והם: 'על אודות השפה הלטינית' (De lingua Latina) ב-25 ספרים. מהם נותרו הספרים 5 ו-6 בשלמותם, וחלקים מן הספרים 10-7. החיבור היחיד שנותר בשלמותו הוא 'על אודות החקלאות' (De re rustica) בשלושה ספרים, שנכתב במתכונת של דו-שיח. נדונים בו בעיקר עניינים הנוגעים לגידול בקר, צאן, ציפורים ודבורים.

שרדו גם קטעים רבים קצרים מספריו האחרים שצוטטו בכתביהם של מחברי העת העתיקה ובהם קיקרו, פליניוס הזקן, ורגיליוס ואולוס גליוס. קווינטיליאנוס כינה את וארו "הגדול שבמלומדים הרומאיים". בין היתר, וארו חזה מראש את המיקרוביולוגיה, כאשר המליץ לאנשי תקופתו להתרחק מאדמת ביצה וטען כי מקומות אלה שורצים ביצורים קטנים שאינם נראים לעין, הנכנסים לגוף דרך הפה או האף וגורמים למחלה ולמגפה.

וארו על הדת היהודית

בחיבור "Antiquitates Rerum Humanarum et Divinarum", שנכתב בין 63 ל-47 לפנה"ס והגיע לידינו בתיווך אוגוסטינוס, נדרש וארו להיעדרם של צלמים בדת היהודית והוא משוה אותה לדת הרומית. על פי אוגוסטינוס, וארו "אומר שבמשך למעלה מאה ושבעים שנים סגדו הרומאים הקדמונים לאלילים ללא צלם. 'לו נמשך נוהג זה עד ימינו אנו', הוא אומר, 'או אז היינו אדוקים יותר בעבודת האלילים'. וכתימוכין לדעתו זו הוא מביא כראיה, בין השאר את דוגמת העם היהודי... הוא העריך בחכמה שאלילים בצורת דמויות מטופשות עלולים בנקל לעורר בוז".[1] זוהי אחת ההתבטאויות האוהדות ביותר של מחבר פגאני על הדת היהודית ומנהגה לעבוד א-ל ללא צלם. משתמע ממנה שהיהודים נראים לו "דתיים" יותר במובן המסורתי, מאשר הרומאים, מכיוון שלא בגדו במנהג האבות שלהם. וארו ראה ביהודים עם שדרכו תואמת את מנהגי רומא העתיקה. פולחנם נטול הצלמים תואם את מה שהיה פעם גם האידיאל של הדת הרומית המקורית, אך התדרדר לעבודת אלילים המחליפה את האלילים בפסלים.[2]

בספרות היוונית-רומית הפגאנית, אחת הדרכים להבין את המוזרות של תפיסת האלוקים ביהדות ולשלבה בפנתאון היווני או הרומי, הייתה להכריז על אלוקי היהודים כבכיר האלילים וכך לזהותו עם יופיטר או זאוס. על פי אוגוסטינוס, גם וארו הציע את האפשרות הזאת, ככל הנראה לראשונה: "וארו, אחד מתוכם...חשב שאלוקי היהודים זהה ליופיטר, וסבר שאין זה משנה באיזה שם הוא קרוי, כל עוד מתכוונים לאותו הדבר... מכיוון שהרומאים בדרך כלל אינם סוגדים לאף ישות העולה על יופיטר...והם חושבים אותו למלך כל האלילים, ומאחר שלתפיסתו היהודים עובדים את הא-ל העליון, הוא לא יכול היה אלא לזהותו עם יופיטר".[3][2] אוגוסטינוס מזכיר בשני מקומות נוספים את העובדה שוארו מזהה את אלוקי היהודים עם יופיטר[4] ואילו לידוס (אמצע המאה ה-6 לספירה) מציין שוארו אומר על הא-ל היהודי "שהוא נקרא 'יהו' (Iao) ב(שירי) המסתורין הכלדיים (Chaldaean mysteries)".[5] "יאו" (יהו) נזכר גם אצל בן דורו של וארו, דיודורוס סיקולוס, ומאוחר יותר אצל קורנליוס לבאו.

מלבד דבריו על היהודים ודתם, וארו מזכיר גם את ארץ יהודה - בדיווחו על אירועים שהתרחשו בזמן שפומפיוס ניהל מלחמה באזורים הסמוכים לה,[6] ובהתחסו לתמרים שלה: "עצי התמר של סוריה נושאים פירות ביהודה, אבל אינם יכולים להוציא פרי באיטליה".[7]

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XXXV. Varro, pp. 207-212

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Augustinus, De Civitate Dei, IV, 31
  2. 2.0 2.1 פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 2 הא-ל היהודי, עמ' 58-57, 265; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  3. Augustinus, De Consensu Evangelistarum, I, 22:30
  4. Augustinus, De Consensu Evangelistarum, I, 23:31; 27:42
  5. Lydus, De Mensibus, IV, 53
  6. (Plinius, Naturalis Historia, XXXIII, 136 (XXXIII, Chapter 47
  7. Varro, Res Rusticae, II, 1:27
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0