משה ברון
 | |
| לידה |
15 בספטמבר 1916 ניקולייב, אוקראינה |
|---|---|
| פטירה |
25 במרץ 1981 (בגיל 64) ישראל |
| מקום קבורה | בית העלמין קריית שאול, ישראל |
| כינוי | בלש, מטוסיאן |
| השתייכות | |
| תקופת פעילות | 1931–1949 (כ־18 שנים) |
| דרגה |
 רב-סרן |
| בת זוג | בת שבע |
| מספר ילדים | 2 |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת העצמאות | |
| תפקידים אזרחיים | |
משה ברון (15 בספטמבר 1916 – 25 במרץ 1981) היה איש "ההגנה", ממקימי תעשיית הנשק המחתרתית, אחראי הביטחון של יישובי הנגב ערב קום המדינה, ומושל הנגב בצה"ל לאחר קום המדינה. פעל בשירות הביטחוני והציבורי במשך שנים רבות והיה דמות מפתח בהתבססות היישוב היהודי בנגב ובמערכת הביטחון הישראלית.[1]
ביוגרפיה
משה ברון נולד בשנת 1916 בעיר ניקולייב שבאוקראינה. בשנת 1921, בהיותו בן חמש, עלה לארץ ישראל עם משפחתו, שהתיישבה ברחוב רש"י בתל אביב. למד בבית הספר לבנים ולאחר מכן בבית הספר למסחר. בגיל 15, בשנת 1931, הצטרף ל"הגנה" והחל את דרכו בפעילות ביטחונית.
ברון היה מהדמויות המרכזיות בפיתוח ובניהול מערך ה"סליקים" – מחסני נשק סודיים, ובארגון ייצור נשק במחתרת. היה מראשוני אנשי התעשייה הצבאית (תע"ש) המחתרתית, ובין היתר פיקח על ייצור והסתרת רובי "סטן" במרתפים ובבתי מלאכה נסתרים, הרחק מעיני הבריטים. היה מעורב בהקמת "מכון איילון" ברחובות – מפעל תע"ש מחתרתי שהוסווה כקיבוץ, ובו יוצרו תחמושת ונשק עבור לוחמי ההגנה.[2][3] ברון נודע ביצירתיותו וביכולתו לארגן ולהסוות את הפעילות הביטחונית.[4]
בין השנים 1939–1947 ניהל את "החנות" ברחוב השרון 10 בתל אביב – מפעל מחתרתי לייצור חלקי נשק, אשר הבריטים פשטו עליו ב-1947 אך לא גילו את הסליק המרכזי. ברון היה מעורב בפעולות נועזות להברחת הנשק מהמקום.
תפקידיו הביטחוניים ערב קום המדינה
בשנת 1944 עזב את שירות הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) ומונה לקצין הביטחון של תע"ש. בתקופת "הסזון" היה אחראי ללכידת מחסני נשק של האצ"ל ולהעברת ארכיונים של הארגון לידי הש"י.
ב-1946, לאחר הקמת 11 הנקודות בנגב, מונה לאחראי הביטחון של כל יישובי הנגב החדשים. תפקידו כלל מיגון היישובים, אספקת נשק, ושמירה על קשרים טובים עם האוכלוסייה הבדואית המקומית.
מושל הנגב
עם הקמת מדינת ישראל, קיבל דרגת רב-סרן ומונה למושל הצבאי של הנגב. בתפקיד זה היה אחראי על ביסוס שלטון ישראל באזור, פיתוח תשתיות, שמירה על הביטחון והסדרת היחסים עם האוכלוסייה המקומית.
ברון שירת כמושל הנגב עד לשחרורו מצה"ל, אז פנה לתפקידים אזרחיים בחברות "עמידר" ו"שיכון ופיתוח".
משה ברון היה נשוי לבת שבע, לבית שניצר, אחותו הבכורה של אלוף-משנה אליעזר יפה. ההיכרות בינם קרתה בזמן פעילותם בהגנה. להם שני ילדים. המשפחה הייתה בין הראשונות שהתיישבו בשכונת צהלה בתל אביב, שנבנתה לקציני צה"ל.
חשיבות והשפעה
ברון נפטר בשנת 1981. תרומתו לביטחון המדינה, ליישוב הנגב ולפיתוח תעשיית הנשק המחתרתית נחשבת למשמעותית ביותר בתולדות היישוב והמדינה. ברון היה דמות מפתח במערך הביטחוני של היישוב היהודי ערב קום המדינה, ובמיוחד בפיתוח תעשיית הנשק המחתרתית ובהגנה על יישובי הנגב. פועלו תרם לביסוס ההתיישבות בנגב, להצלחת מבצעי ההגנה וליצירת תשתית ביטחונית למדינה שבדרך.
בגיליון "מחנה גדנע" משנת 1959[5] פורסמה כתבתו של יורם טהרלב אודות "מבצע חנות" בו שימש ברון כמפקד המבצע לסילוק הנשקים מהמחבוא בעקבות גילוי הסליק על ידי הבריטים.
הערות שוליים
- ↑ צהלה של פעם - משפחת ברון, באתר www.zahala.co.il
- ↑ מעריב | עמוד 13 | 28 אוקטובר 1987 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ↑ הי'קיםץהיה בית־חרושת ליצור כדורי סטנים | מעריב | 3 נובמבר 1987 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ↑ שלמה הלל, רוח קדים, ישראל: ספרי ידיעות אחרונות, משרד הביטחון, ינואר 2013, עמ' 56. (בעברית)
- ↑ במחנה גדנע (כתב עט), באתר הספריה הלאומית, 1959
משה ברון41617936Q134415299