משה הר-אבן
ד"ר משה הר-אבן (1896 – 1959) רופא פסיכיאטר, מראשוני תנועת הנוער בית"ר והצה"ר בארץ ישראל, מעורכי העיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם".
תולדותיו
משה הר-אבן נולד בשנת 1896 בעיירה ליפקאני, בבסראביה אז באימפריה הרוסית. אביו הוא הסופר הנודע יהודה שטיינברג (1863 – 1909). בן-דודו הוא הסופר יעקב הר-אבן. עלה לארץ ישראל בשנת 1913. המשורר חיים נחמן ביאליק היה אפוטרופוסו באותה תקופה. הוא נרשם ללימודים בגמנסיה הרצליה בתל אביב, ובה פגש בין התלמידים, את אבא גייסינוביץ' (אחימאיר), שלמד כיתה מתחתיו. לימים סיפר אחימאיר על הר-אבן, כי הוא "ידע עברית, אך דיבר רוסית, גרמנית וצרפתית".[1]
לאחר מכן נסע לאירופה ללמוד לימודים גבוהים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד באוניברסיטאות מדריד שבספרד ואוניברסיטת וינה שבאוסטריה. בווינה פגש את זיגמונד פרויד והיה לתלמידו בתורת הפסיכואנליזה.[2] לדברי ארתור קסטלר, הסופר היהודי הנודע, שהיה לאחד מחבריו הקרובים של הר-אבן, הוא למד תחילה אצל פרויד, ואחר כך היה עוזרו של הפרופסור וילהלם שטקל בווינה.[3]
הר-אבן חזר לאחר לימודיו לארץ ישראל והצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית בהנהגתו של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. לפי ד"ר אב"א אחימאיר, השתייך הר-אבן למניין המייסדים הראשון של חברי הצה"ר בארץ ישראל, בהם האחים וינשל, אלכסנדר יבזרוב, יצחק בן ימיני, ד"ר מ. גלעדי, ולפגאנג פון וייזל ואחרים.[4] היה ממייסדי הצה"ר יחד עם ד"ר יעקב וינשל, דוד מלמד ומנחם ארבר ואחד מפעיליה הבולטים בתל אביב. ב-17 באוקטובר 1927 מונה על ידי מנחם ארבר, נציב בית"ר בארץ ישראל, לעמוד בראש הוועדה לעבודה תרבותית של התנועה. על פי יוסי אחימאיר, מאמריו של הר-אבן פזורים בדפי העיתונות של התנועה הרוויזיוניסטית; וברשותו כתב יד של שיר בשם: "בית"רי", ושורת הסיום שלו: "בית"רי – הוא נולד עם כוכב!"; והשמות ד"ר מ. הר-אבן ודב פרנקל רשומים עליו. דב פרנקל היה משורר עברי ציוני, שחיבר רבים משירי בית"ר ומחתרות אצ"ל ולח"י ואחרים;[5] אולם אי אפשר לטעות בכתב ידו של הר-אבן.[6]
בראשית שנות השלושים, היה פעיל ב"ברית הבריונים" בהנהגת חברו ד"ר אחימאיר. השתתף בהפגנות נגד מפקד האוכלוסין, אשר יזמו שלטונות המנדט הבריטי. ד"ר הר-אבן היה לפרק זמן העורך האחראי של "חזית העם" ופרסם מאמרים בעיתון.
שבוע לאחר רצח ארלוזורוב, נאסר, בשל פעילותו בתנועה הרוויזיוניסטית, יחד עם ד"ר אב"א אחימאיר, חבר מערכת העיתון ומראשי "ברית הבריונים". בבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, וישב בתא אחד עם ד"ר אב"א אחימאיר, ד"ר יהושע השל ייבין וצבי רוזנבלט, "הנאשם השני", בפרשת רצח ארלוזורוב.[7]
תפקידו ב"חזית העם" וחברותו בברית הבריונים, יחד עם עדות השקר של רבקה (בייקה) פייגין, בפרשת רצח ארלוזורוב, הביאו למעצרו. היא סיפרה לחברים בהסתדרות הכללית, כי ד"ר הר-אבן סיפר לה, שהאדם שלכאורה השתתף ברצח ארלוזורוב, יחד עם אברהם סטבסקי, היה בית"רי בשם צבי רוזנבלט.[8]
לאחר שחרורו מהכלא, יצא בשליחות תנועת בית"ר בארץ ישראל אל סניפי התנועה בפולין.[9] בוועידת הצה"ר בפולין בימים 25 – 27 בפברואר 1934, השתתף כנציג במשלחת חברי בית"ר מארץ ישראל. בוויכוח שהיה לגבי מקומם של חברי ברית הבריונים בבית"ר ובהצה"ר, טען הר-אבן שיש לרומם אותם.[10]
עדות מעניינת על דמותו של הר-אבן בשנות השלושים בתל אביב, מסר הסופר היהודי ארתור קסטלר. הר-אבן היה לאחד משלושת ידידיו הקרובים, בתקופת שהותו בתל אביב, בצד ד"ר בנימין זאב פון-וייזל וד"ר יעקב וינשל.[11] קסטלר תיאר את ד"ר הר-אבן כפי שהכירו בשנות השלושים לחייו: ”אדם גבה-קומה, גרום, מקורח ובעל פנים טאטאריים עליזים, וכל הופעתו אמרה הטמאן קוזאקי יותר מאשר פסיכואנאליטיקאי יהודי. במשך שלוש השנים שחייתי במזרח התיכון ... היה הוא היחיד הקרוב לי ביותר; אך מעולם לא ניסה לבדקני בדיקה פסיכואנאליטית.”.[12] קסטלר הביע פליאתו, על ההיגיון ההפוך הפוקד את העיר העברית הראשונה: ”היה אפשר לחשוב שפסיכואנאליטיקאי ולא כל שכן הפסיכואנאליטיקאי היחיד בעיר, היה צריך לשגשג ולעלות לתל-אביב הכל-יהודית כעלות השמרים בחבית השכר. אך ההפך היתה האמת.”.[13]
במקביל, הר-אבן סבל מקשיי פרנסה רבים, עד כדי חרפת רעב. עזב את ארץ ישראל והשתקע בז'נבה שבשווייץ, ונעשה שם פסיכואנליטיקאי מצליח.[14]
בהשפעת חברו אב"א אחימאיר, שב ועלה כהן לארץ ישראל לאחר קום המדינה. עד יומו האחרון עבד בבית החולים גהה ליד פתח תקווה. ונהג להתנייע אל מקום עבודתו, מדירתו ברמת גן, כשהוא רכוב על אופנוע. הוא נפטר משטף דם במוח. הותיר אחריו רעייה גיורת, שנתקשרה אליו מאוד, ושבורה בנפשה חזרה לשווייץ.
מכתביו
- משה הר-אבן, "פלוגת השלושה עשר" בכלא, בתוך: יוסף אחימאיר ושמואל שצקי, הננו סיקריקים – עדויות ומסמכים על "ברית הבריונים", תל אביב: הוצאת "ניצנים", תשל"ח 1978, עמ' 76 – 78.
- תיק משה הר-אבן בארכיון "בית אבא" ע"ש ד"ר אב"א אחימאיר, רמת גן.
- ד"ר משה הר-אבן, דב פרנקל, בית"רי (שיר), האומה, 78 - 79, אביב קיץ תשמ"ה 1985, עמ' 104.
לקריאה נוספת
- יוסף אחימאיר, ד"ר משה הר-אבן – בין קסטלר לאחימאיר (בשולי הספר "בכבלי המערב" לארתור קסטלר), "האומה", 78 - 79, אביב–קיץ תשמ"ה 1985, עמ' 98 – 104.
- ח. בן-ירוחם, ספר בית"ר, א-ב, הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב תשכ"ט 1969 – תשל"ו 1976.
הערות שוליים
- ^ יוסי אחימאיר, ד"ר משה הר-אבן – בין קסטלר לאחימאיר (בשולי הספר "בכבלי המערב" לארתור קסטלר), "האומה", 78 - 79, אביב – קיץ תשמ"ה 1985, עמ' 99.
- ^ יוסי אחימאיר, ד"ר משה הר-אבן – בין קסטלר לאחימאיר (בשולי הספר "בכבלי המערב" לארתור קסטלר), "האומה", 78 - 79, אביב – קיץ תשמ"ה 1985, עמ' 99.
- ^ ארתור קסטלר, בכבלי המערב – הדרך אל הציונות וממנה, (עורך: יוסף נדבה), ירושלים: אגודת חשמונאי – ספריית 'יתד', תשמ"ה 1984, עמ' 60.
- ^ יוסי אחימאיר, ד"ר משה הר-אבן – בין קסטלר לאחימאיר (בשולי הספר "בכבלי המערב" לארתור קסטלר), "האומה", 78 - 79, אביב – קיץ תשמ"ה 1985, עמ' 99.
- ^ שיריו הנודעים של דב פרנקל הם: "גלי ירדן", "הבית"רייה", "ים כנרת", "לא לשווא חבר נפלת" ו"שומרייה".
- ^ כתב היד של השיר מצוי בתיק משה הר-אבן, בארכיון "בית אבא", ע"ש אב"א אחימאיר, רמת-גן.
- ^ ראו: יוסף נדבה (עורך), הנאשם השני, מאבקו של צבי רוזנבלט לגילוי האמת, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשמ"ו 1986, עמ' 49.
- ^ ראו: זאב ז'בוטינסקי, איגרות 1932 – 1933, איגרת 274, הערה 5, עמ' 254 – 255.
- ^ ראו: ח. בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך שני (חלק ראשון), עמ' 236.
- ^ ח. בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך שני (חלק ראשון), עמ' 344.
- ^ הסופר והרופא, אחיו של עו"ד אברהם וינשל, איש התנועה הרוויזיוניסטית בחיפה; ראו: ארתור קסטלר, בכבלי המערב – הדרך אל הציונות וממנה, (עורך: יוסף נדבה), ירושלים: אגודת חשמונאי – ספריית 'יתד', תשמ"ה 1984, עמ' 10).
- ^ ארתור קסטלר, בכבלי המערב – הדרך אל הציונות וממנה, (עורך: יוסף נדבה), ירושלים: אגודת חשמונאי – ספריית 'יתד', תשמ"ה 1984, עמ' 60 – 61.
- ^ ארתור קסטלר, בכבלי המערב – הדרך אל הציונות וממנה, (עורך: יוסף נדבה), ירושלים: אגודת חשמונאי – ספריית 'יתד', תשמ"ה 1984, עמ' 61.
- ^ ראו: ארתור קסטלר, בכבלי המערב – הדרך אל הציונות וממנה, (עורך: יוסף נדבה), ירושלים: אגודת חשמונאי – ספריית 'יתד', תשמ"ה 1984, עמ' 61, 90.
