משה זמירי
משה זמירי (7 באפריל 1900- 27 באוקטובר 1953) היה ממקימי חבורת "חברה טראסק" התל אביבית וממייסדי חבורת הרועים בשיח' אבריק. זמירי נחשב לאחד ממעצבי פניה של האמנות הארצישראלית ומחלוצי הזמר העברי. יחד עם אלכסנדר פן חיבר אחדים מהפזמונים המפורסמים שנוצרו בשייח' אבריק. דמותו שימשה השראה ליצירותיהם של נתן אלתרמן, אלכסנדר פן ואליעזר שמאלי.
חייו
משה זמירי נולד בח' בניסן תר"ס, בעיר מלין שבאוקראינה. בהיותו בן חמש התייתם מאביו. בילדותו למד ב"חדר". בגיל 13 עלה ארצה עם אמו והשתקע בירושלים. למד בבית המדרש למורים "בבית הכרם". בשנת 1918 התנדב זמירי לגדוד העברי. אחרי שחרורו מהצבא הצטרף לגדוד העבודה על שם טרומפלדור ועבד בפלוגת ראש העין. לאחר פרישתו היה למזכיר של אגודת פועלי הרכבת.[1]
בקבוצת "חברה טראסק"
זמירי היה ממיסדי חבורת "חברה טראסק" התל אביבית ומחבריה הבולטים. הוא נחשב לאינטלקטואל של החבורה.[2]
"טראסק" פירושו ביידיש רעש, מהומה, אך יש לו גם פירוש נוטריקוני, שנתן המשורר אברהם שלונסקי: "טרינק סאמע קאניעק" (שתה אך ורק קוניאק). השם ניתן לחבורה בזמן שחלק ממייסדי הקבוצה שֵרתו ב"גדודים העבריים" במהלך מלחמת העולם הראשונה, אולם החבורה הוקמה עוד לפני מלחמת העולם, כנראה, בכמה מקומות בארץ בעת ובעונה אחת: בתל אביב של ראשית המאה ובקרב אנשי "השומר". בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה קבוצה של פועלי בניין בתל אביב שבעצם ימי המחסור הכלכלי ששרר בארץ ביקשה להעלות את המורל ולשמח את לבם של תושבי העיר. הם נהגו לשבת ולשיר על בקבוק יין, ערכו ריקודי הורה עד אור הבוקר ומסיבות עליזות, שמתכונתן שימשה לאחר זמן דגם למסיבות פורים ועדלאידע הפורימית של שנות העשרים. "חברה טראסק" היו ידועים בעזרתם לחלשים ולנדכאים. "חברה טראסק" התפרסמו גם במעשי הקונדס שלהם, שעוררו, לעיתים, את חמתם של התושבים בתל אביב הקטנה.[3]
אל החבורה הזאת התקרבו גם סופרים ואמנים אנשי הבוהמה התל אביבית כמו המשוררים אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, המלחין מרדכי זעירא הצייר יצחק פרנקל ואחרים.
אופייה של חבורת חברה טראסק התאים מאוד לזמירי. הוא היה חולם ואופטימיסט, בעל אמונה עזה בעתיד החיובי של ההתיישבות בארץ, למרות המצוקה וחוסר העבודה: "ראש האבירים במסדר הכּiסֶף הציוני".[4]
זמירי היה בוהמיין נודד, בעל לב רחום שביקש לעזור לכל נזקק, עד כי היו שכינו אותו "האביר המושיע".[5] בזיכרונותיו כתב זמירי:[6] "בראשית ברא אלוהים את האדם, והאדם – את יתר בני האדם, ומאז מתחילים השיכורים בעולם. השיכרון הוליד את הזמר והזמר הוליד את הריקוד, הריקוד הוליד את השמחה, והשמחה את הייאוש, והייאוש את הטראסק, והטראסק את ההפקרות ואת השחרור, ואת האור הגנוז שביין, בשמש, בכוכבים ובדם, - ותלה את העולם בכל יום על אצבע משולשת."[7]
בחבורת הרועים בשיח' אבריק
בשנת 1927 החליטו בני החבורה לעזור לאלכסנדר זייד בשמירת האדמות בשיח' אבריק מפני פלישת בדואים וייסדו את חבורת הרועים. בין חברי קבוצת הרועים היו יונה רסין, שמחה אייזן ויעקב מחט. זמירי הוא זה שיזם את היציאה לשיח' אבריק. רגישותו התרבותית, הזדהותו הרוחנית והחברתית עם תפיסת העולם שיש לבנות את הארץ ואת העם מחדש על יסודות בריאים, ונטייתו הרומנטית — כל אלה חברו יחדיו בנפשו והזינו את הרעיון של יציאה לחיי רועים בטבע.[8]
הוא סיפר כי באחד הימים נלווה לחברו השומר רסין כשהלה ירד לנגב לרכוש סוסה. למראה עדרי הבדווים נתעורר אצלו "חיזיון מעורר": ראינו לפנינו את עדרי היהודים בעתיד והנה גם הם נודדים צפונה לעת בצורת, בתוּרם אחרי השלפים הדשנים של ארצנו להשביע צאנם [...] הן המדבר היה הכוח המושך — מלת הקסם. אם כי לא ידענו מה ואיך, אך ערגנו למרחבים השוממים המחכים ליד גואלת, לחלוצים שיסתגלו למקצועות המדבר, ויחוללו בו תמורות בהתלהבות רבה. בדמיוננו ראינו לפנינו גם את עדרי הסוסים והגמלים שיהיו לנו, אך היסוד העיקרי — הצאן".[9]
יעקב מחט סיפר כי ההחלטה על המעשה החלוצי נפלה כשהתאספו בביתו של שמחה אייזן "על זנב דג מלוח ומעט משקה": "המטרה הייתה פיתוח ענף המרעה ועם זה שמירה על אדמות יהודים, שעדיין לא היו מיושבות. בהדרכת המופתי הגדול ומרעיו היו פולשים הערבים לשטחים ודורשים זכויות אריסות עליהן. נודע לנו שבשיח' אבריק נשאר אדם בודד עם עדר צאן, החבר גרשון פליישר, יחידי מגרעין של קבוצת רועים שהתפזרה. אחרי משא ומתן והבנה הדדית הצטרפנו אליו ויסדנו את קבוצת הרועים באדמות שיח' אבריק."[10] קבוצת הרועים העתיקה את המיתוס של פרישה מן העיר החטאה אל המדבר המטהר אל נוף הקדומים של שיח' אבריק ואל רעיית הצאן. בנוסף היה כאן גם מימוש של התיישבות חקלאית ברוח הציונות מתוך חיי שותפות.[11]
בשכנות לחבורת הרועים גרה משפחת אלכסנדר זייד, ששמרה על אדמות קק"ל והחבורה קיימה עימם יחסי רעות עמוקים.[12]
למרות המצב הכלכלי הקשה החזיקו אנשי חבורת הרועים מעמד בשיח' אבריק וישבו בה כשנתיים. הם אף השתתפו בתערוכה חקלאית ממשלתית בחיפה וקיבלו מידי הנציב העליון, הלורד הרברט פלומר, פרס ראשון על איל מובחר בצמרו. חרף נטיותיו הרומנטיות ואופיו הבוהמייני נרתם זמירי מיד עם בואו לשיח'–אבריק למשימה האפורה והמתישה של דאגה לקיום הקבוצה במקום, והיה לדוברה הראשי במשאה ומתנה עם המוסדות.[13] אך המוסדות המיישבים לא תמכו בחבורת הרועים מבחינה כספית ולבסוף עזבה החבורה את המקום בצער ובכאב.[14]
דמותו של משה זמירי שימשה השראה לדמותו של ציפור – אחד מהגיבורים של הספר "אנשי בראשית", המבוסס על דמותו של אלכסנדר זייד וחייו בשיח' אבריק, שכתב אליעזר שמאלי: "בדמות של 'ציפור' ב'אנשי בראשית' תיארתי את זמירי – ראש חברת טראסק, הבוהמה המפורסמת בימים ההם בתל אביב. זמירי היה חורז חרוזים ומלחין לחנים והיה חביב על כולנו. תמיד היה לבוש בגדי שבת ובת צחוק נצחית התלוננה עולמית על פניו. הוא היה מבאי בית זייד וחיבבו אותו מאד".[15]
שנות השלושים של המאה העשרים ואילך
לאחר התפרקותה של חבורת הרועים עבר משה זמירי לתל אביב ועבד בתור צַבָּע. הוא גם ארגן את אגודת הצבעים בתוך הסתדרות העובדים הכללית. במאורעות תרצ"ו התנדב לפלוגת משוחררי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי למלחמה בכנופיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ובשנת 1943 התגייס לבריגדה העברית.[16]במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל, ולאחר סיומה התמסר לשיקום כפרים ערבים כדי להכשירם לקליטת העולים.[17]
משה זמירי שילב עבודת כפיים עם עבודה רוחנית כמבקר אמנות. הוא היה בעל ידע רחב ומגוון בתרבות העברית ובתרבות העולם. מעייניו היו נתונים לצמיחתה של האמנות הארץ ישראלית המתחדשת לסוגיה: ציור, שירה, מוזיקה ותיאטרון. הוא היה אמן התורה שבעל פה. אלכסנדר פן, אמר עליו כי היה כוח מפרה "אימפורביזטור של האידיאות המפרות" שכוחו לא היה בכתב אלא בעצם הווייתו, דיבורו והתלהבותו המדבקות.[18] הוא מיעט לכתוב והתרחק מאור הזרקורים. עם זאת פרסם בירחון "גזית" סקירות אמנות וביקורות בעיקר על ציור.[19]
שיחותיו המרתקות של זמירי שמשו מוקד השראה למשוררי הדור. דבריו הנלהבים בשבח עץ הזית שהוא "עץ חכם, לכאורה לא תואר ולא הדר לו – ומה עמקו צפונותיו!" השפיעו על חבריו המשוררים. שירו של אלתרמן "עץ הזית" (1938) נכתב בהשראת השיחות הללו,[20] וככל הנראה גם השיר "עץ הזית" (1944) מאת אלכסנדר פן.[21]
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקיבוץ גבעת השלושה. משה זמירי נפטר ביום י"ח בחשוון תשי"ד, 27.10.1953. בנו הוא הצייר יהויה זמירי (1927 – 2014).[22]
תרומתו לזמר העברי
משה זמירי היה ממעצבי פניה של האמנות הארץ ישראלית בכלל והזמר העברי בפרט. הוא ביקש ליצור אמנות עברית אותנטית שתבטא את החיים החדשים בארץ ישראל. את שאיפתו זו ניסה לממש הלכה למעשה וקיווה שיצירות הרועים תצמחנה מחיי השדה, מההיצמדות לאדמה. משה זמירי שקד על כתיבת שירים מהווי הרועים והם לוו במחולות ובנגינה בחליל ובמצלתיים ובתופים. דוד זמיר, שהדריך את קבוצת הרועים בשיח' אבריק, כינה אותו "הראשון במשוררי העדר".[23]
אנשי חבורת הרועים אהבו מאוד את השירה ולפי עדותם עלה קול זמרת החברים מן הבוקר ועד הערב, בשעת המלאכה ובשעת מנוחה, בשדה ובאוהל, והם אף חיברו פזמונים בעצמם. קשה לדעת במדויק אילו שירים חוברו בקבוצת הרועים, הן בשל התיעוד המועט שהשתמר מאותה תקופה והן משום שאנשי חבורת הרועים עצמם, לא ייחסו משמעות לאזכור מחבר השיר. כמה מאנשי חבורת הרועים סיפרו כי משה זמירי חיבר אחדים משירי הרועים המפורסמים: "שאנו למדבר",|"במצלתיים בתופים", "על שקתות המים", "מעמק לגבעה" ו"במעיין".[24] משה זמירי עצמו לא אמר בשום מקום במפורש כי הוא שחיבר את השירים. ברשימתו "כיצד נוצרו השירים בשיך אבריק?[25] תיאר את הרועה ששר שירי רועים ולא הזכיר את שמו במפורש. המלחין יהודה שרת הקדיש חוברת מיוחדת לשירי שיח' אבריק. החוברת כוללת: "לקט שירים, שהיו מושרים בפי חברי קבוצת הרועים, בשיך-אבריק תרפ"ז – תרפ"ט ושרת ציין כי השירים שאסף נמסרו לו מפיו של משה זמירי, אך לא נטען כי הם שלו.[26] בשנות השישים של המאה העשרים המשורר אלכסנדר פן, שהיה מקורב לחבורת הרועים ונמנה עם ידידיו הקרובים של זמירי, הצהיר במכתביו לאקו"ם,[27] כי הוא מחברם של חמשת שירי הרועים שיוחסו לזמירי. את דבריו של פן חיזקה גם עדותו של יעקב מחט שכתב בזיכרונותיו: "גם המשורר אלכסנדר פן היה בין מבקרינו הקבועים ובהשראת המקום והחבורה כתב שירי רועים".[28] אולם גם פן, מסיבותיו שלו, נמנע במשך שנים רבות לציין כי הוא כתב את שירי הרועים.[29] מצב זה גרם לכך שרוב השירים הופיעו במשך שנים רבות בשירונים ללא שם המחבר, לעיתים עם הכותרת: "עממי", "לא ידוע" או "פלשתינאי".[30]
מחקר בכתבי היד של שירי הרועים שנמצאו בארכיונו של זמירי (הן כתבי יד של זמירי והן כתבי יד של פן) וכתבי יד של שירי הרועים בכתב ידו של פן שהיו שמורים אצל השחקנית חנה רובינא, גילה כי זמירי אכן כתב שירי רועים אחדים.[31]
ההימנעות מרישום שמו כמחברם של השירים נבעה ככל הנראה מצניעותו ובעיקר מרצונו להפוך אותם לשירי עם. בכוונת מכוון טשטש את שם הכותב והבליט את "טבעיותם" של השירים, אשר נוצרו כביכול מאליהם, מתוך געיית הכבשים והדר הטבע. השיר התנגן מעצמו, החליל שר את שירו והרועה הוא רק "הצינור" להוצאת השיר ולהפצתו ברבים.[32]
שירי הרועים שכתב זמירי מורכבים משתיים שלוש שורות החוזרות על עצמן, החריזה מועטת ובלתי סדירה. אליהן הוסיף את קריאות הרועה וקולות העדר: אוֹ, אָח, מֶה וכדומה. קריאות אלה היו חלק בלתי נפרד מהשיר.[33] זמירי יצר בכוונה שירים שהיו פתוחים לשינויים שהוא וחבריו בחבורת הרועים הכניסו בהם, לפי הלך רוחם. עיקר כוחם של השירים היה בשילוב של אלמנטים אחדים: מילים, מנגינה, כלי נגינה כמו תוף וחליל וביצוע של חילופין בין שירת יחיד לבין שירת הציבור.[34]
זמירי נתן אפוא לשירים את הנוסח הראשון, הגולמי. הוא שיתף פעולה עם אלכסנדר פן בכתיבת שירי הרועים, והם הפכו בידי פן כחומר גלם ליצירה חדשה: פן נטל את השירים והעניק להם לבוש אמנותי.[35]
לקריאה נוספת
- משה זמירי, שנה לפטירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, גבעת השלושה, חשון תשט"ו, 1955.
- חגית הלפרין, מעגבנייה עד סימפוניה, השירה הקלה של אברהם שלונסקי, הוצאת ספריית פועלים ומכון כץ אוניברסיטת תל אביב, 1997.
- חגית הלפרין, צבע החיים, אלכסנדר פן חייו ויצירתו, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ אוניברסיטת תל אביב, 2010.
- אילן שחורי, חלום שהפך לכרך, תל אביב לידה וצמיחה הוצאת אביבים, 1990
קישורים חיצוניים
- מיכל סדן, בעקבי הצאן – רועי הצאן בתמלילי שירי הזמר העבריים, עיונים בתקומת ישראל, 2014, עמ' 295 – 325.
- אתר שלונסקי, המנון הטראסק http://shlonsky.org.il/
- מוטי זעירא, מחברה 'טראסק' לקבוצת הרועים, לתולדותיה של קבוצת הרועים בשיח' אבריק, 1927- 1928, קתדרה, 131, ניסן תשס"ט, עמ' 65 – 90.http://aleph.nli.org.il/nnl/rmb01/01/50/40/00/RMB01.000480150.html
הערות שוליים
- ^ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך י', 1959, עמ' 3602- 3603
- ^ נתן דונביץ, "רזניק של הרצליה", הארץ, 10.10.1955
- ^ מרדכי נאור, מסיפורי ארץ אהבתי, הוצאת משרד הביטחון, 1979, עמ' 120 – 122.
- ^ דוד זמיר, "לזכר נעדרים", משה זמירי (שבעה למותו), חתום: קיבוץ מרחביה, על המשמר, 5.11.1953.
- ^ מו"ש, "משה זמירי ז"ל", הארץ, 6.11.1953
- ^ משה זמירי, למלאת שנה למותו, הוצאת קיבוץ גבעת השלושה, חשוון, תשט"ו, 1955, עמ' 35.
- ^ "אצבע משולשת" היה הסמל של חברה טראסק
- ^ מוטי זעירא, "מחברי 'טראסק' לקבוצת הרועים, לתולדותיה של קבוצת הרועים בשיח' אבריק", 1927- 1928, קתדרה, 131, ניסן תשס"ט, עמ' 65 – 90.
- ^ מ' שלם וד' זמיר, הרועה העברי, חיפה תשי"ז, עמ' 54
- ^ יעקב מחט (אבו עדרי), "יעקב מחט מספר", חוברת משוכפלת, נמצאת במוזיאון לתולדות תל אביב
- ^ מוטי זעירא, "מחברי 'טראסק' לקבוצת הרועים, לתולדותיה של קבוצת הרועים בשיח' אבריק", 1927- 1928, קתדרה, 131, ניסן תשס"ט, עמ' 71.
- ^ עדות לקשר הקרוב בין משה זמירי לאלכסנדר זייד ראו: תיק אלכסנדר זייד, המכון לחקר תנועת העבודה על שם פנחס לבון, IV-104
- ^ מוטי זעירא, "מחברי 'טראסק' לקבוצת הרועים, לתולדותיה של קבוצת הרועים בשיח' אבריק", 1927- 1928, קתדרה, 131, ניסן תשס"ט, עמ' 74.
- ^ יעקב מחט (אבו עדרי), "יעקב מחט מספר", חוברת משוכפלת, נמצאת במוזיאון לתולדות תל אביב יפו.
- ^ אליעזר שמאלי במכתבו אל חגית הלפרין מיום כ"ו בשבט תש"מ.
- ^ דוד זמיר, "לזכר נעדרים, משה זמירי (שבעה למותו)", על המשמר, 5.11.1953
- ^ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך י', 1959, עמ' 3602 – 3603.
- ^ משה זמירי, למלאת שנה למותו, הוצאת קיבוץ גבעת השלושה, חשוון תשט"ו, 1955.
- ^ ראו למשל ביקורותיו: משה זמירי, "על תערוכת אמנים מודרניים", הארץ, 31.5.1927 ; משה זמירי, "למקוריותה של יצירתנו", גזית, כרך א, חוב' 2, (1932-33), משה זמירי, "מנחם שמי בבגרותו", גזית, כרך י"ב, 1952- 1953.
- ^ יוסף סערוני, "פן ופניו, דיוקן וסביבתו", סימן קריאה, בעריכת מנחם פרי, חוברת 2, מאי 1973, עמ' 295- 309.
- ^ על עץ הזית אצל משוררי המודרנה, ראו: חיה שחם, עץ הזית: סמן אידאולוגי לכל עת בספרות העברית והישראלית, מכון בן-גוריון, 2012
- ^ זמירי יהויה, באתר www.palmach.org.il
- ^ דוד זמיר, "לזכר נעדרים, משה זמירי (שבעה למותו)", על המשמר, 5.11.1953
- ^ חגית הלפרין, שלכת כוכבים, אלכסנדר פן, חייו ויצירתו עד 1940, פפירוס, 1989, עמ' 191 – 199.
- ^ משה זמירי, "כיצד נוצרו השירים בשיך אבריק?" רשימה בכתב יד בארכיונו שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב.
- ^ יהודה שרת (עורך), ענות, מס' ו', שבט תרצ"ט.
- ^ חגית הלפרין, צבע החיים, חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 184.
- ^ יעקב מחט, "יעקב מחט מספר", חוברת משוכפלת, נמצאת במוזיאון לתולדות תל אביב יפו.
- ^ על הסיבות לכך ראו: חגית הלפרין, צבע החיים, חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 182 - 186.
- ^ Jewish Community, New York 1934
- ^ חגית הלפרין, שלכת כוכבים, חייו ויצירתו של אלכסנדר פן עד 1940, הוצאת פפירוס, עמ' 191 -199 וכן: חגית הלפרין, צבע החיים, חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 69 -73.
- ^ משה זמירי,"כיצד נוצרו השירים בשיך אבריק?", רשימה בכתב יד בארכיונו במרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב.
- ^ חגית הלפרין, שלכת כוכבים, אלכסנדר פן, חייו ויצירתו עד 1940, פפירוס, 1989, עמ' 191 – 199
- ^ חגית הלפרין, שלכת כוכבים, אלכסנדר פן, חייו ויצירתו עד 1940, פפירוס, 1989, עמ' 191 – 199.
- ^ חגית הלפרין, "שירי שיח' אבריק", עתמול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, כרך ו', גיל' 6, יולי 1981, עמ' 3- 5.
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "משה זמירי".