משה כרמי
משה כרמי (ינובסקי) (דצמבר 1893 – 10 באוגוסט 1952) היה מחנך ישראלי. בנם של מייסדי פתח תקווה, תלמיד המחזור הראשון בגימנסיה העברית 'הרצליה', ממגויסי הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה ומאנשי התגבורת לקרב תל-חי, מראשוני קיבוץ עין-חרוד בעמק יזרעאל, וממניחי המסד למערכת החינוך הייחודית של התנועה הקיבוצית.
ביוגרפיה
משה ינובסקי נולד בפתח תקווה בחנוכה תרנ"ד, דצמבר 1893 (באותם ימים לא הונפקו עדיין תעודות לידה), בן בכור להוריו צִפורה לבית גולדברג ואברהם ינובסקי. אִמו צִפורה, שנולדה ביפו, הייתה בִּתו של חיים יהושע גולדברג, ה"מוכתר" הראשון של העדה היהודית בעיר זו. אביו, אברהם ינובסקי, עלה ארצה מרוסיה בימי העלייה הראשונה. הוא וצִפורה אשתו הקימו את ביתם במושבה פתח תקווה, בימיה הראשונים, ובה גידלו את שבעת ילדיהם: משה, נעמי, פסח, יעקב, פנינה, אבנר ומרים. אברהם ינובסקי הקים משתלה גדולה בפתח תקווה לגפנים, זיתים, הדרים ואקליפטוסים. מנערותו היה משה הבכור שותף לעבודות הבית והשדה. אחרי מות האם בדמי ימיה, התמסר משה הבכור לטיפול באחיו הצעירים. בילדותו למד ב"חדר" בפתח תקווה ואחר כך בבית הספר העממי מייסודה של יק"א (החברה היהודית להתיישבות), ששפת ההוראה בה הייתה צרפתית. הוא עשה חיל בלימודיו והצטיין בהישגיו. בנעוריו למד במחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה" שזה עתה נוסדה ביפו. חבריו הקרובים לספסל הלימודים היו אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת. יום אחד הופיע בכיתה והכריז בפני חבריו על שינוי שם משפחתו לשם עברי – כרמי. לדבריו בחר בשם זה כי חש ש"אח לגפן אני". באותם ימים החל ללמוד מוזיקה בכלל ונגינה בכינור, בפרט. הוא נכבש בקסמם של לימודים אלה ומימן אותם באמצעות מתן שיעורי נגינה פרטיים. בחופשת הקיץ לפני שנת הלימודים האחרונה יצא עם קבוצת חברים לחווה החקלאית בבן-שמן כדי להתנסות זמן מה בעבודת האדמה. בתום לימודיו יצא בשנת 1913 עם בוגרים נוספים מהגימנסיה לעבודה בדגניה ובכנרת. במלחמת העולם הראשונה גויס כנגן לתזמורת הצבא העות'מאני. אחרי שלוש שנות שירות החליט לערוק מהצבא מטעמים פציפיסטיים, ונענה לקריאת גולומב לסייע בתחזוקת אמצעי לחימה להגנת יישובי עמק הירדן. מאימת הטורקים נזרקו הרובים שהוחזקו בדגניה אל קרקעית הירדן במוצאו מהכנרת. משחלפה הסכנה גייס גולומב את משה כרמי, שהיה שחיין מצוין, כדי למשותם. במשך שעות רבות צללו השניים והעלו את כל הנשק המוסלק מקרקעית הירדן.
בשנת 1917 נענה להזמנת ברל כצנלסון לשמש כמורה בבן-שמן. בתקופה זו פִרסם שתי פואמות פרי עטו בכתב העת הספרותי "האדמה" בעריכת יוסף חיים ברנר ובכתב העת "אוהל", בעריכת מרדכי קושניר-שניר. בשנת 1918 הכיר משה כרמי את עבריה לבית וילקומיץ, בִּתם של אנשי החינוך ליבה סגל-וילקומיץ[1] ושמחה וילקומיץ, מייסד בית הספר הראשון בראש-פינה.
בפברואר 1920 נמנה עם כוח התגבורת שעלה ליישובים המבודדים באצבע הגליל, ובהוראת יוסף טרומפלדור יצא למשימות סיור ליליות שביצע ביחידוּת. בשנת 1921 יצאו עבריה ומשה כרמי לתקופת לימודים בגרמניה. משה למד בברלין בקונסרבטוריון למוזיקה, ובאוניברסיטה למד בוטניקה, זואולוגיה, גאולוגיה, ביולוגיה והשתלם בהוראת מקצועות המלאכה בסמינר למורים בלייפציג. עבריה השתלמה בתחום הגננות והשתלנות בברלין.
ב-1924 הצטרפו משה ועבריה כרמי עם בנם הבכור אשכול לקיבוץ עין-חרוד ששכן ליד מעיין חרוד, ובו בנו את ביתם המשפחתי. לזוג נולדו שני בנים ושלוש בנות:
- אשכול כרמי (1924–2001) חבר קיבוץ ניר-אליהו, חלילן, נוטע ומגדל צמחי מרפא;
- פרופ' דליה כהן (1926–2013 ) כלת פרס ישראל למחקר מוזיקלי לשנת 2012, ראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה באקדמיה הישראלית למוזיקה;
- עופר כרמי (1929–1979) כנר בתזמורת הפילהרמונית הישראלית; מורה לכינור ופיתוח שמיעה. הופיע כסולן ברסיטלים של מוזיקה קאמרית באולם וויגמור שבלונדון, וברחבי הארץ הופיע עם הפסנתרנים, ג'רום לוונטל, גלילה ריבנר ואלדד נויימרק. מייסד רביעיית תל אביב, והיה חבר ברביעייה הישראלית בשנות החמישים של המאה העשרים.
- אילה בשור, חברת קיבוץ עין-חרוד וחברה בהנהלת המשכן לאמנות על שם חיים אתר;
- סמדר כרמי-גיברמן, מוזיקאית, נגנית פסנתר ועוגב, מנצחת על מקהלה, מלמדת ומרצה בנושאי מוזיקה במכון "כרם" בירושלים וברחבי הארץ.
משה כרמי נפטר בעין-חרוד בי"ט באב תשי"ב, בן 58 במותו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו.
בהלווייתו ספד לו ידיד נעוריו, משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ דאז, באמרו:
השאיפה לנעלה מילאה את כל יֵשוּתו. אהבת היופי, דבֵקוּת באמנות, הפלגה לעולמות עליונים של שירה. ועם זה תשוקה עזה לדעת ומוח צלול להבין ולרדת לחקר הדברים. תפיסה ללא מאמץ, הבנה ללא יגע, כאילו תמיד הוא שרוי ברוח הקודש. כליל כישרונות. מתיז ברקים של מחשבה, שופע השראה ומשוּבת נעורים מתרוננת. וכושר רעות ויכולת אהבה בלי מצרים, עד כלות הנפש. ולב פתוח. גישה אל האדם ללא מחיצות. אהבת הבריות וִיקוד של כּוֹסֶף לחברה חדשה ולמפעל שכולו אור.
— משה שרת, "משה כרמי", אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, 1969
פועלו החינוכי
מיד בבואו לעין-חרוד השתלב משה כרמי בסגל ההוראה של בית הספר המקומי שהפך בשנת 1927 לבית הספר המשותף לקיבוצים השכנים עין-חרוד ותל-יוסף (כיום "בית הספר המקיף עמק חרוד"). בשנים 1925–1952 הוא היה עמוד תווך במוסד חינוכי זה. את אוצר הידע שלו בתחומים הרבים – עברית, תנ"ך, ספרות, שירה, טבע, מולדת, היסטוריה, ערבית ומוזיקה – הנחיל לדורות של תלמידים. משה כרמי הדריך את חניכיו במסעות רגליים ברחבי הארץ והטמיע בהם את ערכי העבר המקראי, הציונות וידיעת הארץ. כמי שהשפה הערבית הייתה שגורה על פיו והיה בן-בית בכפר הערבי, הוא הכיר לתלמידיו את אורחות החברה הערבית והקנה להם את יחס הכבוד כלפי ערביי ארץ ישראל ומורשתם.
כתביו
משה כרמי הותיר בעיזבונו אוסף כתבים גדול. כתבי יד רבים משנות עלומיו – הגות, שירים וחלומות נעורים – נשרפו בדגניה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. הוא פִרסם מעט מזעיר מיצירתו האמנותית והספרותית (שירים, פואמות, לחנים, יומנים, מכתבים ופרקי הגוּת), אך רבות מיצירותיו הועלו בהצגות בבית הספר, במופעים ובחגים בקיבוצו.
כתבים שפורסמו בחייו:
- הפואמה "אגדת החיטה", בכתב העת "האדמה" בעריכת יוסף חיים ברנר (ירחון שיצא בשנים 1919–1921 כמוסף ספרותי בעיתון "קונטרס" של "אחדות העבודה").
- הפואמה "קטעים", בקובץ "אוהל לדברים שכתב", בעריכת מרדכי קושניר, תר"ף.
- הפואמה "כדוריה וסביבוני" (לא ידוע אם הודפסה).
- עם גילוי מערת האדם הקדמון במצוּק נחל עמוד בגליל, בואכה בקעת כינרות, החל בערוב ימיו בכתיבת הרומן "ילדי נחל העמוד", על חיי האדם הקדמון בגליל ועל היווצרות השפה העברית.
לאחר מותו קובצו מבחר כתביו בספר:
- משה כרמי, דליות הגפן: כתבים ומכתבים, עין-חרוד: הוצאת עיינות, 1954.
במלאת 20 שנים להסתלקותו הוציאו תלמידיו ומשפחתו ספר ובו אסופת רשימות ומאמרים לזכרו (בכותבים: בני המשפחה, הסופר דוד מלץ, המשורר זרובבל גלעד, נחום ניצן, אשר גולן, גיל לביא, מיכאל אודם, מיכה יקיר, חיים שפרוני):
- עבריה כרמי ויהודה רון-פולני (עורכים), ניגון והֵדו, עין-חרוד, 1973
הנצחה
- דמותו של משה כרמי הונצחה בספרי זיכרונות שכתבו ראשוני היישוב העברי או שנכתבו עליהם (אסתר ראבּ, נסיה שפרנסקי ועוד); וכן בפרסומים מחקריים על ראשית הקמת כוח המגן העברי (לפני ייסוד ארגון 'ההגנה'), על ההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל ועל עיצובו של החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית. בולטוּת ניכרת להנצחת זכרו עולה מספריהם האוטוביוגרפיים של חניכיו, ומספרי זיכרון שנכתבו על חניכיו שנפלו במערכות ישראל או שהלכו לעולמם.
- חדר המוזיקה בקיבוץ עין-חרוד איחוד נקרא: "חדר המוזיקה על שם משה ועבריה כרמי" (תרומת שלמה רוזנברג).
- בפרספקטיווה היסטורית ניכרת השפעת אישיותו של משה כרמי ודרכו הציונית על עיצוב עולמם הרעיוני והלאומי של חניכיו בני דור תש"ח וממשיכיהם – הלוחמים והמפקדים הקרביים ביחידות הפלמ"ח במערכה לעצמאות ובמלחמות ישראל, וכן אנשי יצירה ורוח (זרובבל גלעד, משה טבנקין, נחמיה שיין, עובד מיכאלי, יוסף טבנקין, דֶני אגמון, ניר דורסיני, יאיר בן-צבי, יאיר בן-ארי, רבקה גוילי ועוד).
- גליה שנברג, "המיתוס של משה כרמי בהוויית עין-חרוד", עבודת גמר, אוניברסיטת חיפה, 1996
- נכדתו של משה כרמי, המלחינה הדס כרמי, הקדישה לסבה את היצירה לחליל סולו, "נופי מולדתי".
לקריאה נוספת
- משה שרת, "משה כרמי", אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, 1969, עמ' 26
- תקליטור של המופע "עין-חרוד בת 90: חיי המוזיקה מראשיתה ועד היום", עין-חרוד, 2011 (בתקליטור מוקלטים שירים רבים שחיבר משה כרמי – שירי חג ומועד, שירי עבודה ועוד)
קישורים חיצוניים
- סיפורו של משה כרמי, בפודקאסט "פה ושם בארץ ישראל"
- דוד תדהר (עורך), "משה כרמי (ינובסקי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3388
הערות שוליים
- ^ חיים קלר, "לזכר נעדרים: ליבה וילקומיץ-סגל", דבר, 24 בדצמבר 1941
