רבי משה מפראג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף משה מפראג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי משה מפראג
לידה ה'ת"י בערך
פראג
פטירה לאחר ה'תנ"ט
שם מלא רבי משה בן רבי מנחם גראף
מקום פעילות מרכז אירופה
מקום מגורים פראג, ניקולסבורג
תחומי עיסוק רב, מקובל, מחבר ספרים
חיבוריו ויקהל משה, זרע קודש מצבתה, חקל תפוחין
רבותיו רבי דוד אופנהיים
אב רבי מנחם (מנלי)
חותנים רבי אליעזר ליברמן בן רבי אייזק בינש

רבי משה בן רבי מנחם גראף[1] (ידוע גם כ"רבי משה מפראג" או "רבי משה פרעגר"[2]) היה רב, מקובל ומחבר ספרי קבלה שפעל במרכז אירופה במאות השבע עשרה והשמונה עשרה. נודע בעיקר בשל חיבורו "ויקהל משה", המשמש כמבוא לחכמת הקבלה, ופעילותו להפצת לימוד הקבלה. היה תלמידו של רבי דוד אופנהיים.[3]

ביוגרפיה

רבי משה נולד בפראג[4] בערך בשנת ה'ת"י (1650)[5], לרבי מנחם, שנודע בצדקותו[6].

בשנות לימודיו בפראג שילב בין לימוד התלמוד להעמקה בתורת הנסתר, בה מסר שיעורים קבועים. באותה תקופה עסק בכתיבת חיבורו חקל תפוחין, שבו ביאר מאמרים מורכבים מספר הזוהר[7]. במקביל, החל בפעילותו להפצת תורת הקבלה כאשר הביא לדפוס ספר קבלה נדיר - ע' שמות דמטטרון[8].

בג' בתמוז ה'תמ"ט (21 ביוני 1689) התרחשה שריפה שהחריבה את הרובע היהודי בפראג, בעקבות כך נדד עם משפחתו[9] לניקולסבורג, שם התקבל בכבוד על ידי רב העיר ורב מדינת מורביה, רבי אליעזר מנדל פאנטא שדאג לכל צרכיו וקבע עמו לימוד יומי בקבלה. אך נפטר כעבור זמן קצר (ב' בתמוז ה'ת"נ). בכתביו ביטא רבי משה את צערו על פטירתו בקיצור ימים של חברו ללימוד הקבלה[10]. כמו כן ביטא בכתביו את געגועיו לעיסוק בקבלה בקרב חכמי פראג. לעומת פראג, בניקולסבורג הייתה הקבלה נחלתם של יחידי סגולה בלבד[11].

לאחר פטירת רבי אליעזר מנדל פאנטא, התמנה רבי דוד אופנהיים לרב העיר. הרב אופנהיים עמד במהרה על גדולתו של רבי משה, קירבו אליו[12] ותמך בו כלכלית[13]. תחת חסותו של רבי דוד אופנהיים, הפך רבי משה לאחד מתלמידיו המובהקים. בעוד משפחתו השתקעה בניקולסבורג, המשיך רבי משה לנדוד ולהפיץ את תורתו. מדי פעם שב לניקולסבורג ולמד מפי רבי דוד אופנהיים[14]. בברודא (אונגריש ברוד) התגבשה סביבו חבורת תלמידים[15]. אחד מהם, רבי שמואל בן שלמה הכהן ש"ץ מברוד, שלימים סייע בהדפסת ספריו והוסיף להם הגהות משלו.

אף שראה בחיבורו המוקדם "חקל תפוחין" את יצירתו החשובה ביותר[16], הכיר רבי משה בנחיצותו של ספר מבוא ללימוד הקבלה, ולשם כך חיבר את ספרו ויקהל משה[17]. הספר כולל הקדמות על חשיבות וחובת לימוד הקבלה, "מאמר אדם דאצילות" - חיבור מאת מקובל אנונימי כהקדמה לקבלת האר"י[18], וסביבו פירוש של מחבר אנונימי וביאורו של רבי משה, "מסוה משה". בחלקו האחרון של הספר, תחת הכותרת המקורית "ויקהל משה", הופיעו דרושים מאת רבי משה.

בטבת ה'תנ"ו שב מברודא לניקולסבורג כדי להתכונן למסעו אל בית הדפוס להדפסת ספר "ויקהל משה"[19]. בעת שהותו בניקולסבורג, נקרא רבי משה על ידי רבי דוד אופנהיים לסייע בהוצאת דיבוק ידוע שנאחז בנער במשך למעלה משש שנים, המקרה המפורסם ביותר בו השתמש רבי משה בקבלה מעשית. בשבט ה'תנ"ו, ביצע את הוצאת הדיבוק יחד עם דייני העיר, במעמד פומבי בנוכחות אלפי אנשים, יהודים ולא-יהודים, לרבות אנשי השלטון. תיאור מפורט של האירוע, הנושא את הכותרת "מעשה ה' כי נורא", נחתם בידי רב העיר רבי דוד אופנהיים ורבנים נוספים, ונדפס עוד באותה שנה כנספח לספרו "זרע קודש מצבתה"[20].

בעקבות אירוע הדיבוק ותנאי מזג האוויר הקשים נשאר רבי משה בניקולסבורג, שם חיבר את ספרו "זרע קודש מצבתה" העוסק בתיקוני תשובה. הוא החליט להקדים את הדפסת ספר זה לפני "ויקהל משה", מתוך הכרה שהחטא הוא המונע מאנשים לעסוק ברזי התורה[21]. הספר נדפס עוד באותה השנה בפירט.

חיבורו האחרון הידוע, "ויקהל משה", יצא לאור בשנת ה'תנ"ט (1699) בדסאו. לאחר מכן נעלמים עקבותיו[22].

משנתו והגותו

רבי משה פעל בתקופה סוערת בתולדות יהדות מרכז אירופה, לאחר פרעות ת"ח ות"ט והופעת שבתי צבי, שלוותה במתחים משיחיים ובתופעות של ניצול לרעה של תורת הסוד.

תפיסת עולמו הקבלית

רבי משה מציג תפיסה היסטורית-רוחנית קבלית. הוא זיהה את שנת ה'של"ה (1575) כנקודת מפנה שבה נפתחו שערי הסוד בעולם, וקבלת האר"י קיבלה משמעות של תורת גאולה. משנת ה'ש"ץ (1630) ואילך מחויב כל אדם לתקן את נשמתו ואת העולם באמצעות העיסוק בספר הזוהר ותיקוני הזוהר על פי דרכו של האר"י. הוא מדגיש את "התנוצצות הנשמות מעולם התיקון" ואת הייחוד המתמיד – יסודות מרכזיים בתורת האר"י בעניין הגאולה[23].

גישתו לקבלה מעשית

רבי משה התיר את יישום הקבלה המעשית רק במקרי פיקוח נפש מובהקים, כגון הוצאת דיבוק או שימוש בקמעות למקשה לילד[24]. בפועל, הוא נודע בפעילותו במקרים אלו[25].

מאבק במעוותי הקבלה

רבי משה ראה בלימוד הקבלה חובה בסיסית, ובמקביל זיהה בו כלי חיוני למאבק במי שעושים בתורת הסוד שימוש פסול[27]. הוא ביקר בחריפות במיוחד את מחשבי הקיצין שהתיימרו להסתמך על הקבלה[28], והצביע על מספר עיוותים חמורים בדרכם: המצאת רעיונות שאינם מעוגנים במסורת המקובלים, ניצול הקבלה לצורכי פרנסה אישית[26], שימוש מוטעה בגימטריות, הפצת נבואות שווא והבטחות כוזבות, עיסוק בחישובי קץ הגאולה בניגוד לאזהרת חז"ל והרחקת הגאולה על ידי כך[29].

הפצת תורת הקבלה

מפעל חייו העיקרי של רבי משה היה הפצת לימוד הקבלה. חרף ההתנגדות הרווחת להדפסת ספרי קבלה[30], פעל רבי משה להפצת תורת הקבלה באמצעות הדפסת ספריו. חיבוריו, ובמיוחד "ויקהל משה", זכו להסכמות מרבנים חשובים, שחלקם אף האיצו בו להביאם לדפוס[31].

יחס הרשויות להדפסת ספרי קבלה עלול היה להיות עוין במיוחד. בשנת 1712, במסגרת מנגנון הצנזורה בפראג, נערכו חיפושים בבתיהן של 42 משפחות יהודיות, במהלכם נתפסו מאות ספרים, ובהם 12 עותקים של "ויקהל משה". בדו"ח החיפוש סווג הספר כ"בעל תוכן מזיק", לצד ספרי תלמוד לא מצונזרים וספרי קבלה אחרים. הצנזורים אף ציינו בביקורת כי רב העיר, רבי דוד אופנהיים, בתקופת כהונתו כרבה של ניקולסבורג, אישר את הדפסת "ספר מביש זה"[32].

בעוד רבי דוד אופנהיים תמך בהפצת כתביו, רבי אלעזר פלקלס, שכיהן מאוחר יותר כרב בפראג, קובל בדרשתו על הלומדים בספר "ויקהל משה" ובספרי קבלה אחרים בטרם התבססו בלימוד השולחן ערוך[33]. הוא אף הצדיק את גזירות השלטון שאסרו על החזקת ספרי קבלה, מתוך חששו מהשפעת הפרנקיסטים[34].

במחקר

  • גרשם שלום זיהה את רבי משה כעד מפתח למתח המשיחי שליווה את התפשטות קבלת האר"י במאה ה-17. שלום ייחס חשיבות מיוחדת לעדותו, במיוחד מכיוון שרבי משה לא השתייך לשבתאים. לדעת שלום, עדותו מצביעה על הזיקה העמוקה בין קבלת האר"י לציפיות המשיחיות, שהיוו גורם מרכזי בהתפתחות השבתאות[35].
  • משה אידל, לעומתו, מדגיש את עדותו על התפוצה המוגבלת של כתבי האר"י. לטענתו, כתבים אלו לא היו נפוצים, הן לפני הופעת שבתי צבי והן לאחריה[36]. אידל סבור שעדותו המאוחרת של רבי משה (משנות ה-90 של המאה ה-17) על הקשר בין קבלת האר"י לגאולה, משקפת את השפעת האירועים השבתאיים עצמם, וכי הרעיונות המשיחיים התגבשו רק בעקבות השבתאות[37].

משפחתו

נראה שאביו, רבי מנחם, נפטר ונקבר בפראג בין שנת ה'תל"ח[38] לה'תמ"ט[39]. רבי משה נשא לאישה את בתו של רבי אליעזר ליברמן בן רבי אייזק בינש, שנודע כחסיד ומקובל[40].

צאצאיו:

  • בנו ר' יעקב יוסף צורף, נפטר בשבט ה'תק"ב ונקבר בניקולסבורג[41].
  • ייתכן שהיה לו בן נוסף בשם ר' אייזק[42].

מצאצאיו המאוחרים נודע נינו, הרב יעקב אורי שרגא פייוויל מזלאטאווא(אנ'), מחבר הספר "בית יעקב אש"[43].

חיבוריו

  • ויקהל משה - חיבורו העיקרי, המשמש כמבוא לחכמת הקבלה[44]. נדפס מספר פעמים.
  • זרע קודש מצבתה - תיקוני תשובה, פירט, ה'תנ"ו. מהדורה נוספת של הספר, יחד עם בת מלך לרבי שמעון בן דוד אביוב, נדפסה בוונציה בשנת ה'תע"ב.[3][45].
  • חקל תפוחין – ביאור מאמרים מספר הזוהר. החיבור נותר בכתב יד ולא הגיע לידינו.

הערות שוליים

  1. ↑ ע' שמות דמטטרון, תלח (לא צוין הדפוס), שער הספר
  2. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף לד עמ' ב; זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו, הקדמת המחבר.
  3. ^ 3.0 3.1 "MOSES BEN MENAHEM (PRÄGER)", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  4. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ה עמ' א, ההקדמה השניה
  5. ↑ עזריאל גינציג(אנ') (מחבר), ‏Die "Wundermänner" im jüdischen Volke ihr Leben u. Treiben, עמ' 102
  6. ↑ ”נותן טעם בר נותן טעם צדיקא בר צדיקא” (ויקהל משה, דעסוי, תנט, הסכמת רבי שמשון ורטהיימר)
  7. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, החל מדף ו עמ' א
  8. ↑ ע' שמות דמטטרון, ה'תל"ח (לא צוין הדפוס), שער הספר. לצורך הדפסת החיבור נסע ככל הנראה לוילהרמסדורף(אנ') ראה: דף הספר באתר הספרייה הלאומית.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ו עמ' ב
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ה עמ' ב, ההקדמה השניה
  11. ↑ [9]. על המקובלים בפראג ובניקלסבורג, ראה: רבי חיים נתן דמביצר, כלילת יופי - חלק ב, קראקא, תרנג, דף קכב עמ' ב
  12. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף א עמ' ב, הסכמת רבי דוד אופנהיים
  13. ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו, הקדמת המחבר; [10]
  14. ↑ מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו. בין היתר, ביקר בקהילות שונות בתחומי ממלכת הונגריה: ”אנה אני בא, כי זה משה האיש, אשר נסתי וברחתי מפניו כל מדינות־הגר באשר יראתי מפניו, גם פה אין לי מנוחה ממנו. ומי הביאו הלום?” (בהמשך שם). כמה פעמים שהה בתקופת הימים הנוראים בווינה בבית מדרשו של רבי שמשון ורטהיימר. ([10])
  15. ↑ מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו.
  16. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף יד עמ' א
  17. ↑ זרע קודש מצבתה, פירדא, תנו
  18. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף יד עמ' א
  19. ↑ מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו
  20. ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו. עדויות נוספות על דיבוק זה: רבי יעקב עמדין, עמודי שמים ח"ג, אלטונה, ה'תק"ה, שער עליית הטבע, דף רנט עמוד א; שפיץ, רבי אברהם נפתלי הירש בן משה, 1657-1712, מלא רצון, פרנקפורט, ה'ת"ע, הקדמה, דף ב עמוד ב
  21. ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנו
  22. ↑ עזריאל גינציג, ‏Die "Wundermänner" im jüdischen Volke ihr Leben u. Treiben, עמ' 105. היו שביקשו לזהות את צוואתו בצוואה שנדפסה יחד עם צוואת רבי יונה לנדסופר בספר "דרך טובים", דהיינו לזהותו עם רבי משה חסיד מפראג (ראו: קרית ספר: רבעון לביבליוגרפיה של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, כרך 11, מהדורה 3, ירושלים, 1934, עמוד 381, הערה 1). אולם זיהוי זה מעורר קושי כרונולוגי: אף אם נניח שרבי משה חזר לפראג בעקבות רבי דוד אופנהיים, העובדה שרבי משה חסיד למד בישיבתו של רבי אברהם ברודא עוד לפני שהתווכח בשליחותו עם חיים מלאך, אינה מתיישבת עם היות רבי משה גראף באותה עת תלמידו של רבי דוד אופנהיים בניקלסבורג, ובכתביו, שיצאו באותם השנים, מעולם לא הזכיר את רבי אברהם ברודא. בשנים מאוחרות יותר, רבי יעקב עמדין מספר על שבתאי שהתחזה ל"בעל שם", כינה עצמו "משה פרעגיר", ושוטט ברחבי פולין וליטא ולבסוף מת שם (זאת תורת הקנאות, אמסטרדם, תקיב, דף נח עמ' א). רבי ישראל ברגר הבין את דבריו כמכוונים לרבי משה גראף, וביקש להוכיח מכך שאין לסמוך על חשדות היעב"ץ בענייני שבתאות, שהרי נודעה הערכת גדולי הדורות לרבי משה (מאמר קנאת האמת, וילקט יוסף,שנה שניה, קונטרס טו, בונהאד, סיון ה'תר"ס, סימן קנז).
  23. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף נח עמ' ב ולעיל שם, דף ח עמ' ב
  24. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף י עמ' א
  25. ↑ בסוף מעשה ה' כי נורא, שבסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ו עמ' ב
  27. ↑ ”לכן חמת ה' מלאתי וקנאת ה' צבאות קנאתי מלחמות ה' לוחמתי... לבטל דבריהם ופטפוטיהם וצפצופיהם” ([26]) בביקורת כתב על תלמידי חכמים שאינם עוסקים בקבלה: ”ועל הרועים חרה אף קנאתי הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה אשר להם העוז והמשרה... לישרים נאוה תהילה וישים תה(י)לה ותפילה בטופלי שקר ורופאי אליל חזו שוא ומדוחים שגו ברואה” (שם, בהקדמה הראשונה)
  28. ↑ ”בודאי שהם מכיתות שאין רואים פני שכינה” ([26]).
  29. ↑ ”ואומרים להמון עם שהוא קבלה... ועושים קודש חול ומחול קודש אפילו משמות בני אדם מונים וסופרים... ומגידים עתידות להמון עם בדברי שוא ותעתועים... ומתעים את המון עם ומבלבלים ומהרסים הבנין עולם בדברי היתול וחלקלקות ומחשבים את הקץ בדברי שקר בדרך גמטראות מה שאמרו חז"ל אוי למחשבי [קיצין]... ואומרים החזון שוא ומקסם שקר למועד ולימים וכזובים אגרתם וכזבים למרחקים ולפתאים עליהם ועל כיוצא בהם אמר הכתוב שמה ושערוריה נהיתה בארץ הנביאים נבאו בשקר... כאשר עלתה כמה פעמים בימינו ונולדו כמה וכמה פרצות נגד המון עם כאשר שמעתי באזני בעוונותי הרבים ומדברים עתק על ה' ועל משיחו על לא באה החזון השוא ושקר ליום המוגבל... ואדרבה הם מרחקים את הקץ” ([26]).
  30. ↑ ראו דבריו: ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ז עמ' ב
  31. ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, הסכמת רבי ישראל סג"ל פרנקל; שם, הסכמת רבי יום טוב ליפמן אב"ד פרשבורג. ראה גם: זרע קודש מצבתה, פירדא, תנו; ויקהל משה, דעסוי, תנט, לקראת סוף ההקדמות
  32. ↑
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Google book
    סוג לא תואם [ עמוד ]         גרשון וולף(גר') (מחבר), ‏'Auto da fé jüdischer Bücher in Prag, 1714, Hebräische Bibliographie, ברלין, 1863, 6, עמ' 39-35, עמ' RA1-PA35, באתר גוגל ספרים
  33. ↑ רבי אלעזר פלקלס, קונטרס אהבת דוד, פראג, תקס, דף יט עמ' ב
  34. ↑ קונטרס אהבת דוד, פראג, תקס, דף כ עמ' ב; תשובה מאהבה חלק א, פראג, תקסט, סימן כו
  35. ↑ גרשם שלום, שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חײו: כרך א, תל־אביב , הוצאת עם עובד, 1967, עמ' 54
  36. ↑ פעמים 44, קיץ תש"ן, משה אידל, קבלת האר"י והשבתאות, עמ' 18
  37. ↑ פעמים 44, קיץ תש"ן, משה אידל, קבלת האר"י והשבתאות, עמ' 23. ראה גם דעתו של ישעיה תשבי: יעקב אלבוים (מחבר), פתיחות והסתגרות: היצירה הרוחנית־הספרותית בפולין ובארצות אשכנז בשלהי המאה השש־עשרה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1990, עמ' 221, ושם הערה 136.
  38. ↑ בשער הספר ע' שמות דמטטרון לא מופיע התואר "זכרונו לברכה" לצד שם אביו, מה שמעיד כי היה עדיין בחיים.
  39. ↑ ”אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קבורת אבותי המהוללה” ([9])
  40. ↑ על חותנו זקנו, רבי אייזק בינש, כתב: ”מופלג בחסידות ומקובל הגדול הישיש כמהור״ר אייזק בינש” (ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף א עמ' ב). על פעילותו של רבי אייזק בינש בתחום גירוש דיבוקים ועל משפחתו בפראג, ראו: שרה צפתמן, גירוש רוחות בפראג במאה הי"ז: לשאלת מהימנותו ההיסטורית של ז'אנר עממי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ג‎, תשמ"ב: 7-33
  41. ↑ סיני האק, משפחות ק"ק פראג, ברטיסלבה, ה'תרנ"ב, עמוד 230
  42. ↑ סיני האק, משפחות ק"ק פראג, ברטיסלבה, ה'תרנ"ב, עמוד 220
  43. ↑ רבי יעקב אורי שרגא פיבל בן מנחם נחום, שער הספר תהלות יעקב, המבורג, ה'תקמ"ד
  44. ↑ יצחק אייזיק בן יעקב, אוצר הספרים, ויקהל משה, באתר היברובוקס
  45. ↑ יצחק אייזיק בן יעקב, אוצר הספרים, בת מלך, באתר היברובוקס
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

משה מפראג36307553Q118390377

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רבי_משה_מפראג&oldid=3015455"