קידוש השם

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קידוש השם
(מקורות עיקריים)
מקרא פרשת אמור כ"ב ל"ב
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף עד עמוד א, מסכת ברכות, דף כא עמוד ב, מסכת מגילה דף כג עמוד ב
משנה תורה לרמב"ם ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק ה. ספר המצוות מצווה ט'.
ספרות הלכתית נוספת ספר החינוך, מצווה רצ"ו

קידוש השם היא מצוות עשה. הפרט העיקרי במצווה הוא חובת מסירות נפש במקרים בהם יש דין של יהרג ואל יעבור. בקיום המצווה, מתקדש ומתכבד שמו של ה' בעיני האנשים, הרואים שמאמיניו דבקים בו אף במחיר חייהם.

כיום מקובל לכנות כל רצח יהודים בשל יהדותם כ"מוות על קידוש השם" והנרצחים מכונים "קדושים"[1].

בספרי הראשונים נאמרו עוד פרטים בקיום המצווה:

  • התנהגות נאותה, שגורמת לשבח את ה' ומאמיניו.
  • אמירת שבחי ה' במניין
  • נכונות והסכמה למסירות נפש, במחשבה בלבד.

מקור המצווה

המצווה מופיעה בספר ויקרא ביחד עם מצוות לא תעשה של חילול השם:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם." (ויקרא כ"ב, לב)

הופעות נוספות במקרא של קידוש השם הן בחומש במדבר, "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" ובחומש ויקרא "בקרובי אקדש"[2].

מסירות נפש

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסירות נפש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהרג ואל יעבור

במדרש תורת כהנים נדרש:"כשהוא אומר "ונקדשתי" מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" המרובים". מצוות עשה למסור את הנפש כשמחייבים את האדם לעבור עבירה בפהרסיא.

הרמב"ם בספר המצוות (מצווה ט') מבאר את המצווה:"שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט, ואפילו לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה.".

בספר החינוך מצווה רצ"ו כתב:"שרש מצוה זו, ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחמר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

פרטי המצווה נידונו בהרחבה במסכת סנהדרין פרק ח', ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' ובשולחן ערוך יורה דעה סימן קנ"ז.

קידוש השם בשגרת החיים

הרמב"ם פוסק שמצווה זו כוללת גם מצוות קידוש השם בשגרת החיים:"וכן אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין--והוא שלא יתרחק הרבה, ולא ישתומם הרבה--עד שיימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבין אותו, ומתאווין למעשיו: הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה--ישראל, אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט,ג).".

מקור דברי הרמב"ם הם מהתלמוד[3] אך שם לא נאמר שהיא מהווה קיום מצוות קידוש השם, אלא שהיא הפכה של הנהגה מבישה שאסורה באיסור חילול השם.

בלקסיקון הדתי והחרדי משמש המושג "קידוש השם" בעיקר לחובה זו, ולעומתה איסור חילול השם בהתנהגות לא ראויה.

אמירת דבר שבקדושה במניין

בתלמוד[4] נדרש מפסוק זה שאמירת קדושה, קדיש, ברכו, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים וקריאת התורה נאמרים רק בעשרה:"אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". צורת הדרשה נעשית בגזירה שווה מהמילה "תוך", שמדובר על מניין. גזירה שווה זו מלמדת גם שחובת מסירות נפש היא רק באונס לעשות עבירה ליד או בידיעת מניין יהודים.

על אף שחובת אמירתם אינה מן התורה, הרא"ש כתב שבאמירתם וקיומם מקיימים את מצוות קידוש השם[5] וכך כתב האר"י לכוון לקיים מצוות קידוש השם בשעת אמירת קדושה[6], וכן פסק המשנה ברורה[7].

קידוש השם במחשבה

בתשובות הרשב"א (חלק ה' סימן נ"ה) נאמר שכשאומרים בקריאת שמע את המילים "ובכל נפשך" ומסכימים למסור את הנפש על קידוש השם, מקיימים את מצוות קידוש השם "כי כל המסכים על זה כאילו עשאו".

בצעטיל קטן לרבי אלימלך מליז'נסק סעיף א' נאמר:"בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כפי האמור בפתיח הערך, על פי המקורות בחז"ל קידוש השם היא מצווה מעשית למסור את הנפש ולא לעבור עבירה. עם זאת, הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה ד') הפליג בשכר מי שנהרג בשל יהדותו, ועל כן מקובל לכנות גם את אלו כקדושים. יש מספר אזכורים של דברי רבנים במהלך השואה, שראו את רצח היהודים כמוות על קידוש השם, כך למשל מצוטט הרב אלחנן וסרמן בדבריו לקהילתו לפני הירצחם על ידי הנאצים. ראו עוד מאמרו של ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין.
  2. במדבר.
  3. מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד א'
  4. מסכת ברכות כא עמוד ב' ומסכת מגילה כג עמוד ב'. רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים ח ו. שולחן ערוך סימן נ"ה.
  5. מסכת ברכות פרק ז' לגבי קריאת התורה. הרא"ש כתב שם שקריאת התורה במניין היא מצוות עשה ודוחה איסור לא תעשה. אמנם היו שרצו ללמוד בדבריו שמצווה דרבנן גם דוחה לא תעשה.
  6. שער הכוונות.
  7. סימן קכ"ה ס"ק ד.