ניכוס תרבותי
ניכוס תרבותי הוא מושג המתייחס לאימוץ, שְׁאִילָה או חיקוי של אלמנטים של תרבות (בין אם מוחשיים או בלתי מוחשיים) על ידי יחידים או קבוצות מחוץ לאותה תרבות, באופן שהוא לא ראוי או לא מכיר באותה תרבות. יש המגדירים מושג זה בצורה רחבה יותר כלקיחת משהו שנוצר על ידי בני תרבות אחת לידי בני תרבות אחרת. אך ברוב המקרים חלק בלתי נפרד מההגדרה של ניכוס תרבותי הוא אסימטריה של כוח בין שתי התרבויות.[1][2][3][4][5][6][7]
ניכוס תרבותי לובש צורות רבות, מכסה מגוון סוגי פעולות ויש לו השלכות רבות. דוגמאות לניכוס תרבותי כוללות סגנונות וייצוגים אמנותיים, חפצים, קניין רוחני, פולקלור וסמלים דתיים, הן יכולות לנוע בין שימוש בלבוש מסורתי, תבשילים, תרופות מסורתיות, תסרוקות, מוזיקה, ריקוד, שפה, סמלים, שיטות דתיות או רוחניות ואלמנטים תרבותיים אחרים. זה יכול לקרות בהקשרים שונים, כולל אופנה, בידור, אמנות בכל צורותיה, ובחיי היומיום.[2]
חילופי תרבות הם בלתי נמנעים בחברה האנושית, ולמרות שלרוב יש לכך השלכות חיוביות או לפחות נייטרליות מבחינה מוסרית, יש מקרים שזה בעייתי או שהדברים משתבשים. במצבים אלה ניכוס תרבותי כרוך בנטילת היבטים של תרבות אחרת ללא רשות מבלי להבין או לכבד את המשמעות התרבותית שלה, ולעיתים התוצאה היא טריוויאליזציה, ייצוג מסולף של אותם אלמנטים או הסחרה (אנ') (ללא כל פיצוי ראוי לקהילות המקור). בדרך כלל ה"לוקחים" הם בני תרבות דומיננטית יותר, אנשים בעלי מעמד מיוחס יחסית. המעשה שנוי במחלוקת במיוחד כאשר בני התרבות הדומיננטית מאמצים אלמנטים מתרבויות של בני מיעוטים או תרבויות ילידיות, שכן יש בכך כדי לחזק חוסר איזון בכוח שבין התרבויות, לתרום לדיכוי ולהשתקה, להנציח סטריאוטיפים מזיקים, ולהעמיק את הקשיים הקיימים שאנשי התרבות המנוכסת חווים כבר בלאו הכי. חלק מהמשמעויות של המושג מקבילות לשימוש במושג בהקשרים משפטיים, ומחזקות את המשמעות הנלווית של נטילה בלתי הוגנת או בלתי מורשית - כלומר גניבה. כך למשל, ניכוס חפצים כרוך בנטילת חפצים תרבותיים פיזיים כמו פסלי השיש מהפרתנון והברונזה של בנין, השוכנים כעת במוזיאון הבריטי.[1][2][6][8][9][10][11][12][13]
מכיוון שחילופי תרבות ושיתוף יכולים להוביל גם לתוצאות חיוביות, כמו פריחה תרבותית, הבנה וטיפוח קשרים בין-תרבותיים, יש להבחין בין הערכה תרבותית וניכוס תרבותי, כאשר ההערכה התרבותית שואפת לרכוש ידע והבנה של התרבות האחרת, ובכך לכבד ולהעריך את התרבות, שיטותיה וההיסטוריה שלה. במצבים אלו, תרבויות חולקות אלמנטים תרבותיים באופן חופשי וללא השלכות כוחניות, ובכך מביאים לידי יצירתיות תרבותית עשירה יותר. לעומת זאת ניכוס תרבותי לוקח היבטים של התרבות מבלי להכיר בהיסטוריה או במשמעותה, ואין כוונה ללמוד דבר על התרבות הזו. זהו תהליך בעייתי בגלל הפגיעה העמוקה ואף הנזק שהוא עלול לגרום, במיוחד כאשר התרבות ממנה לקחו (מיעוט או תרבות ילידית) נדחקת לשוליים. נזק נוצר גם בגלל הסחרה - תהליך שבו תרבות, בחלק או בכל היבטיה, הופכת למצרך למכירה; תהליך זה מעוות את התרבות ולא נותן לה ייצוג הולם.[2][5][6][8][12][14]
התקשורת הכללית והרשתות החברתיות מלאות בהאשמות והאשמות נגד על העוול שנגרם מניכוס תרבותי. כל מיני פעולות תויגו כניכוס תרבותי, כמו למשל: הוראת יוגה על ידי אנשים שאינם בני תת-היבשת ההודית; לבישת בורקה על ידי ליידי גאגא בקליפ, שבו הבורקה שקופה והיא רוקדת בצורה סוגסטיבית; או האימוץ של החומוס והפלאפל בישראל.[10]
חשיבות
חשיבות המושג ניכוס תרבותי נובעת מכך שהוא מסב את תשומת הלב לעובדה שלא כל צורות חילופי התרבות שוות ומעמיד בספק את האתיקה של תרבות רוב או דומיננטית הלוקחת מתרבות שולית. המושג מסייע להתמודדות עם תופעת הניצול שהייתה קיימת לאורך ההיסטוריה וממשיכה להתקיים בין תרבויות לא שוות בכוחן. מתן שם לתופעה מאפשר הכרה בתולדות הקולוניאליזם והאימפריאליזם והלגיטימציה שנטלו לעצמם לקחת. הדיון על ניכוס תרבותי מוביל לחשיבה על שאלות אתיות הנוגעות לבעלות וצדק ושאלות פוליטיות הנוגעות לזהות ולשוליות. זה מאפשר דיון פוליטי ושיח על פוליטיקה של זהויות שבה קבוצות שוליים ועמים ילידים יכולים להילחם על זכויותיהם בחברה, ככל שזה קשור בגזע, מגדר ומעמד.[2]
המושג ניכוס תרבותי חשוב כי גם תהליכי הגלובליזציה התרבותית, לרבות פיתוח הטכנולוגיה הדיגיטלית, הגדילו את הגישה לתרבויות אחרות וערערו עוד יותר את הגבולות המפרידים בין תרבויות. זה הגביר את הדחיפות לחשוב על הסוגיות האתיות סביב ניכוס תרבותי ולהבטיח שכל התרבויות יהיו שותפות באחריות לחילופי תרבות הוגנים. צעדים גדולים נעשו בעשורים האחרונים על ידי גופים בינלאומיים, בתוך המשפט האנגלו-אמריקאי ומערכות משפטיות אחרות כדי להגן על מורשות תרבותיות, הכוללות ידע מדעי וטכני. האמצעים כוללים איסוף רשימות מורשת תרבותית בלתי מוחשית על ידי אונסק"ו וחוק הגנת הקברים והחזרתם של האוכלוסייה הילידית בארצות הברית.[15] כמו כן יש יותר ארגונים לא ממשלתיים וחברות פרטיות שהוקמוו כדי לתמוך בזכויות של קבוצות ילידים.[2]
אמנם כבר בשנת 1967 הקים האו"ם את ארגון הקניין הרוחני העולמי (WIPO)[16] כדי ליצור מערכת קניין רוחני גלובלית שתסייע לכל המדינות לבחון את אפשרויות הקניין הרוחני שלהן לפיתוח כלכלי, חברתי ותרבותי. אך רק בשנת 2001, בתגובה לחששות שהעלו קבוצות ילידים בנוגע להגנה על אמנות, לבוש וידע ילידים, החלה WIPO לשאת ולתת על ההגנה של סמלים תרבותיים כקניין רוחני ורק ביוני 2016, לאחר שנים רבות של משא ומתן כושל, נפגשו נציגים ותומכי זכויות הילידים עם הוועדה כדי לבקש איסור עולמי על שכפול בלתי מוצדק של ביטויי תרבות ילידים וביקשו שהניכוס התרבותי יהיה מעשה בלתי חוקי בכל העמים.[4]
ביקורת
בניגוד לדעות הרווחות כנגד התופעות של ניכוס תרבותי יש הדוחים את ההאשמות הללו כבלתי מוצדקות לחלוטין, בטענה שתרבויות תמיד מקיימות אינטראקציה זו עם זו ושואלות זו מזו. ניסיון למשטר מי יכול לעסוק עם מנהגים ומסורות תרבותיות, עוצר באופן לא טבעי את האינטראקציות התרבותיות.[10]
יש הטוענים כי ההימנעות מההשפעה של תרבויות זרות מחשש לפגיעה בהם, תפגע ביצירתיות של סופרים, למשל. עצם מפעלם של הסופרים כרוך בהצבת עצמם בנעליים של אחרים, כולל בני תרבויות אחרות. מפאת החשש לפגוע באנשים מתרבויות אחרות, סופרים נרתעים מלפתח את הדמויות שאולי היו רוצים לראות ברומנים שלהם. מה שיכול להביא לסיפורת שהיא פחות איכותית, אפילו "סתמית".[2]
ג'יימס או. יאנג מגן על ניכוס תרבותי ואינו חושב שזה פסול מבחינה אתית לאמץ מוטיבים, סגנונות או נושאים מתרבויות אחרות, בתנאי שניתנת ההכרה הראויה. לטענתו, הקביעה שמרכיבים אלה הם רכושה של תרבות מסוימת מצמצמת את היצירתיות.[2][5]
פרנק פורדי, למשל, כותב "האשמה בניכוס תרבותי הפכה לאמצעי לשלוט על טעמם של אנשים, בחירת הבגדים שלהם, האוכל שהם צורכים, אפילו הדרך שבה הם רוקדים או שרים".[10] כך גם וייס (2017) מדגיש את היתרונות של ניכוס תרבותי וטוען ש"זה מה שעושה את התרבות האמריקאית כל כך עשירה... וזה גם חלק גדול מהסיבה שאמריקה כל כך מצליחה".[17]
קו סקפטי יותר ויותר קולני טוען כי, ההתמקדות בהימנעות מפגיעה בתרבות של מיעוטים, ובהבטחה שהזהות שלהם מוכרת ומכובדת במרחב הציבורי, הרחיקה את תשומת הלב מאי השוויון הכלכלי, או מהפרות זכויות האדם המתמשכות, המחייבות תשומת לב רבה יותר: "כמה אבסורדית ובזבזנית... ההתנגדות של האומה המאוחדת לניכוס תרבותי, כאילו אין לה שום דבר חשוב יותר לעשות!"[10]
התפתחות המושג
המושג "ניכוס תרבותי" לא נטבע על ידי אדם אחד, לרוב הוא לא מוגדר ורווח בשימוש תוך הסתמכות על מערכות תאורטיות רלוונטיות. על פי מילון אוקספורד המונח (Cultural appropriation) הופיע לראשונה במאמר משנת 1945 מאת ארתור א' קריסטי, הדן בניכוס תרבות אירופי מהמזרח הרחוק,[18] ומאז הוא הופיע וצבר בולטות בדיונים ומחלוקות בתוך האקדמיה, בין אקטיביסטים חברתיים וקהילות מודרות, במיוחד משנות השמונים ואילך. למושג יש שורשים במחקרי תרבות ביקורתיים הבוחנים דינמיקה כוחנית, זהות ואינטראקציות תרבותיות, במיוחד בהקשר של קולוניאליזם, אימפריאליזם וגלובליזציה. מחקרים אלה מונעים על ידי חוקרים, פעילים חברתיים ואמנים שהיו מודאגים מהסחרה ומייצוג מסולף של תרבויות מודרות. התדיינויות אלו הושפעו מתנועות כמו הכוח השחור, זכויות ילידים, פמיניזם וביקורת רחבה יותר על נורמות תרבותיות דומיננטיות.[19]
הדיון על הרעיון של אימוץ, שְׁאִילָה או חיקוי של אלמנטים של תרבות אחרת כמובן שהיה קיים גם קודם הופעת המונח "ניכוס תרבותי" והדוברים חקרו ניכוס מבלי להשתמש במונח זה אלא השתמשו במונחים אחרים כמו השפעה תרבותית. אך בניגוד למושגים האחרים, "ניכוס" מדגיש את פעולת הנטילה ואת המניע - להשיג כוח על. סוזן סקפידי (אנ'), חוקרת משפטית, מילאה תפקיד משמעותי בפופולריות של המונח והשימוש בו. בשנת 2005 פרסמה סקפידי ספר בשם "Who Owns Culture? Appropriation and Authenticity in American Law,", בו חקרה את ההיבטים המשפטיים וזכויות קניין רוחני הקשורות לניכוס תרבותי ותרמה להבנה הציבורית הרחבה יותר של המושג.[12][20]
לאורך השנים המושג ניכוס תרבותי הוגדר בדרכים רבות, תוך הצגת מגוון ומורכבות של מונחים על פני תחומים אקדמיים שונים. בעוד שיש המגדירים ניכוס תרבותי בצורה נייטרלית, יש מגוון של המשגות שהן מוסריות או מעוררות התנגדות מוסרית. התיאור של יאנג של ניכוס תרבותי כ"לקיחת משהו שנוצר על ידי בני תרבות אחת על ידי בני תרבות אחרת"[5] הוא דוגמה להגדרה נייטרלית מבחינה מוסרית, בעוד שהתיאור של טוד (1990), "ניכוס תרבות הילידים הוא ביטול השוני ופטישיזציה של ה'אחר', כך שמקורות ילידים הופכים לסחורה רצויה ומועילה עם השלכות של רווח והערכה עבור מי שמנכסים אותה"[21] הוא דוגמה לכך שהניכוס מוגדר ככזה שיש לדחותו מבחינה מוסרית. בשיח העכשווי לניכוס תרבותי יש משמעויות שליליות, המצביעות על כך שקיים פער כוחות בין המנכס לקבוצה ממנה מנכסים; ניכוס נעשה בדרך כלל ללא הסכמת הקבוצה המנוכסת וקיימת מידה של פגיעה בקבוצה שממנה מנכסים.[3][22]
ניכוס תרבותי תפס יותר ויותר את תשומת הלב של חוקרים והדיוטות בשנים האחרונות. יש אינספור מאמרים, סרטונים ובלוגים המוקדשים להגדרת ניכוס תרבותי. בנוסף, ישנם מספר תיאורים של אנשים המדווחים כיצד הם מושפעים מהניכוס התרבותי בקהילותיהם.[8][23]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 cultural, adj. & n. meanings, etymology and more | Oxford English Dictionary, www.oed.com
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Rina Arya, Cultural appropriation: What it is and why it matters?, Sociology Compass 15, 2021-10 doi: 10.1111/soc4.12923
- ^ 3.0 3.1 Katzarska-Miller, I, Faucher, F., Kramer, & Reysen, S, Lay Definitions of Cultural Appropriation in US Community and College Student Samples, Advances in Social Sciences Research Journal 7 (12), 2020
- ^ 4.0 4.1 KaDeidra Baker, Indigenous Appropriation and Protections Provided by Intellectual Property Law, North Carolina Central University Science & Intellectual Property Law Review 11, 2018-08-16
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 James O. Young, Cultural Appropriation and the Arts, John Wiley & Sons, 2010-02-01, מסת"ב 978-1-4443-3271-1. (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 6.2 Richard A. Rogers, From Cultural Exchange to Transculturation: A Review and Reconceptualization of Cultural Appropriation, Communication Theory 16, 2006-11, עמ' 474–503 doi: 10.1111/j.1468-2885.2006.00277.x
- ^ James O. Young, Profound Offense and Cultural Appropriation, The Journal of Aesthetics and Art Criticism 63, 2005, עמ' 135–146
- ^ 8.0 8.1 8.2 Sirenia Sanchez, A Social Psychological Perspective on Cultural Appropriation: Examining Lay Theories and the Psychological Consequences, Northwestern University ProQuest Dissertations Publishing, 2023
- ^ Ariel J. Mosley, Larisa Heiphetz, Mark H. White, Monica Biernat, Perceptions of Harm and Benefit Predict Judgments of Cultural Appropriation, Social Psychological and Personality Science, 2023-04-26, עמ' 194855062311624 doi: 10.1177/19485506231162401
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 Patti Tamara Lenard, Peter Balint, What is (the wrong of) cultural appropriation?, Ethnicities 20, 2020-04, עמ' 331–352 doi: 10.1177/1468796819866498
- ^ Erich Hatala Matthes, Cultural Appropriation Without Cultural Essentialism?, Social Theory and Practice 42, 2016, עמ' 343–366
- ^ 12.0 12.1 12.2 Susan Scafidi, Who Owns Culture?: Appropriation and Authenticity in American Law, Rutgers University Press, 2005, מסת"ב 978-0-8135-3606-4. (באנגלית)
- ^ Cultural appropriation Definition & Meaning, Dictionary.com (באנגלית)
- ^ Alex O'Keefe, Research Guides: Learn & Unlearn: Anti-racism Resource Guide: Cultural Appropriation, libraryguides.saic.edu (באנגלית)
- ^ NATIVE AMERICAN GRAVES PROTECTION & REPATRIATION ACT, US Department of the Interior
- ^ Inside WIPO, www.wipo.int (באנגלית)
- ^ "Opinion | Three Cheers for Cultural Appropriation (Published 2017)" (באנגלית). 2017-08-30. נבדק ב-2023-08-06.
- ^ arthur E. Christy, The Asian Legacy And American Life, 1945
- ^ David Waldron, Janice Newton, Rethinking Appropriation of the IndigenousA Critique of the Romanticist Approach, Nova Religio 16, 2012-11-01, עמ' 64–85 doi: 10.1525/nr.2012.16.2.64
- ^ The Cultural Processes of "Appropriation", read.dukeupress.edu
- ^ Janice HIadki, Problematizing The Issue of Cultural Appropriation, Alternate Routes, 1994
- ^ Kathryn Gottlieb, Cultural Appropriation in Contemporary Neopaganism and Witchcraft, Honors College, 2017
- ^ Jodie-Lee Trembath, Unpacking the Yale Halloween Scandal, The Familiar Strange, 2017-11-22 (ב־American English)
