ניקפורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית
| שם מלא | ניקפורוס פוקאס | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 האימפריה הביזנטית | ||||||
| |||||||
ניקפורוס השני פוקאס (ביוונית ביזנטית: Νικηφόρος Φωκᾶς; 912 – 11 בדצמבר 969) היה מבין גדולי קיסרי האימפריה הביזנטית, שלט בין השנים 963–969. ניקפורוס היה גנרל בצבא הביזנטי אשר עלה בהשפעתו על נושאי המדינה במהלך שלטונו של רומאנוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית. לאחר מותו של רומאנוס ירש ניקפורוס השני את הכס ואימץ את בניו של רומאנוס. בעוד הוא נכשל במאבק להסדיר את ההשפעה הביזנטית על חצי האי האפניני אך במאבקו נגד הח'ליפות העבאסית צלח בכיבוש כרתים, קפריסין, קיליקיה ועיר הקודש הנוצרית אנטיוכיה. לאחר מותו הוכר ניקפורוס השני כקדוש נוצרי בידי הכנסייה האורתודוקסית ויומו חג ב-11 בדצמבר.
ביוגרפיה
ניקפורוס היה בן למשפחה של מפקדים בכירים בצבא הביזנטי שמוצאה בקפדוקיה, אסיה הקטנה. ניקפורוס מונה למושל הצבאי של פרובינקיית (מחוז) אסיה הקטנה בידי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגניטוס, קיסר האימפריה הביזנטית. לאחר מכן, בשנת 955, פרש אביו של ניקפורוס, בארדס פוקאס, מהשירות הצבאי ובנו ניקפורוס ירש את תפקידו כמפקד העליון של הצבא הביזנטי.
מפקד צבאי
עם העלייה לפיקוד הצבאי המשיך ניקפורוס את מאבקו של אביו נגד הערבים. הח'ליפות העבאסית הייתה יריבתה הגדולה ביותר של האימפריה הביזנטית עם כי מעמדה וריכוז שלטונה נחלש עם השנים. כוחו של הח'ליפה העבאסי תקף רק על אזור בגדאד ולמרות השפעתו התרבותית והמסורתית, רוב המזרח התיכון נשלט בידי שושלות שונות שלעיתים נאבקו אחת בשנייה על ההשפעה מעל הח'ליפה. שליט חלב, קיליקיה ורוב סוריה, סיף אל-דאולה, הנהיג מדיניות של התפשטות מוסלמית לתוך שטחי האימפריה הביזנטית. האסטרטגיה הצבאית של ניקפורוס קראה למתקפה ממושכת במטרה להתיש את כוחות האויב ולחלול בנוסף לה גם פשיטות לשטחי האמירות הסורית ובעלות בריתה כמו גם ניסיונות לבצע פלישה דרך הים התיכון. למרות סדרת ניצחונות מינוריים, נבצר מניקפורוס לצאת במתקפה מרכזית נגד האמירות הסורית מכיוון שהקיסר, קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס הורה לו להעביר כוחות למערכה לכיבוש כרתים.
מאז נפלה כרתים לידי הח'ליפות העבאסית, סדרת פשיטות ערביות על הים האגאי פגעו קשות בסחר של הביזנטים, אשר כשלו בחמש משלחות לכבוש מחדש את האי. ניקפורוס יצא בראש משלחת ימית אשר נחתה על חופי האי והטילה מצור על העיר הרקליון. לאחר כיבוש העיר יצא צבאו של ניקפורוס במסע עונשין נגד האוכלוסייה הערבית המקומית, מה שגרם לרבים לנוס על נפשם מהאי, אשר הושב בכך לידיהם של הביזנטים. בשובו ביצע ניקפורוס טריומף (מצעד ניצחון) בבירת האימפריה, קונסטנטינופול, שבמסגרתו הציג את האמיר הערבי של כרתים שהפך לשבוי של הביזנטים. בשנת 963 החל ניקפורוס במערכה נוספת נגד האמירות הסורית. צבאו התקדם דרך העיר מנג'יב ובזז את העיר חלב, בירתו של סיף אל-דאולה. המוניטין של ניקפורוס כאהוד בקרב האוכלוסייה הביזנטית גבר בעוד האמירות הסורית החלה במלחמת אזרחים בת חמש שנים. במהלך הטריומף הנוסף שנערך עם הניצחון בסוריה, יועצו הראשי של ניקפורוס הביא אותו להישבע אמונים לבניו ויורשיו של רומאנוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית.
הפיכה לקיסר
הידיעה על מותו של הקיסר רומאנוס השני בנסיבות לא ידועות בשנת 963, הגיעה לידי ניקפורוס בעוד הנהיג את צבאו למערכה נוספת נגד סוריה. צבאו של ניקפורוס הכריז עליו בתור הקיסר החדש של האימפריה הביזנטית, משמע שקיבל את תמיכת הצבא. ניקפורוס החל לנוע לעבר קונסטנטינופול במטרה להסדיר את הכתר לידיו, יועציו של רומאנוס המנוח פעלו להסדיר את כוחם באימפריה אך החלה מרידה עממית בבירה שתמכה בהכתרתו של ניקפורוס. לבסוף, הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול הכתיר את ניקפורוס בתור קיסר שותף ביחד עם בניו של רומאנוס השני, בסיליוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית וקונסטנטינוס השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית. עקב גילם הצעיר של בני רומאנוס היה זה ניקפורוס שהפך לשליט בפועל. זמן קצר לאחר שירש את הכתר הוא הכריז על בסיליוס השני וקונסטנטינוס השמיני כבניו המאומצים, ובכך הותיר אותם בתור היורשים לעתיד המיועדים של כתר האימפריה הביזנטית. ניקפורוס מינה את בני משפחתו לתפקידי מפתח בממשל הביזנטי, בהם גם אחיינו, יוחנן צימיסקס, לתפקיד המפקד העליון של הכוחות במזרח, והתחתן עם אלמנתו של הקיסר רומאנוס.
מסעות צבאיים
ראשית עם עלייתו לכס שלח ניקפורוס השני משלחת ימית לחזק את המוצבים הביזנטים האחרונים שנותרו בסיציליה, לאחר כיבוש רוב האי בידי השושלת הפאטמית. המשלחת נכשלה בשנת 965 והובילה לנפילת המוצבים הביזנטים האחרונים באי, מה שסימל את הניסיון הביזנטי האחרון להשיב לידי האימפריה את השליטה בסיציליה. לאחר מכן כיוון ניקפורוס את רוב פעילותו סביב הגבול עם העבאסים. בזמן שניקפורוס עלה לשלטון והסדיר את סמכויותיו, האמיר של טרסוס, שליט קיליקיה ובן חסות של האמירות הסורית, הורה על כוחותיו לצאת במספר פשיטות לשטחי האימפריה הביזנטית במטרה לבזוז אותם. בשנת 964 העביר ניקפורוס את המערכה בקיליקיה מההנהגה של יוחנן צימיסקס לידיו שלו, משמע שפיקד אישית על הצבא הביזנטי. תחת פיקודו של ניקפורוס, הכוחות הביזנטים הרבים והעדיפים גברו על הצבא הערבי בהנהגת האמיר של טרסוס וצלחו בכיבוש מהיר של הערים אנזרבוס ואדנה.
בשנת 965 שלח ניקפורוס צי ביזנטי שכבש והסדיר שלטון ביזנטי מלא על קפריסין. קפריסין הייתה מסוכסכת בין שלטון ביזנטי וערבי מזה 200 שנה, מאז הכיבוש הערבי של הלבנט. עם כיבושה של קפריסין עלתה ההשפעה והסמכות הביזנטית על האי ומכאן גם ההשפעה על מזרח הים התיכון והמסחר הנע דרכו. בשנת 967 נפטר סיף אל-דאולה וסוריה נפלה בשנית למאבק סמכויות אלים שהוביל למלחמת אזרחים. ניקפורוס השתמש בפרצה זאת בהנהגה המוסלמית והורה להתקדמות צבאית מרכזית לכל גבולה המזרחי של האימפריה הביזנטית. הנסיך טארון אף הסכים לספח את הנסיכות הארמנית עליה שלט בתמורה לנחלות ותארים בתוך האימפריה הביזנטית. ההישג הגדול ביותר של ניקפורוס השני הגיע באותה העת, כאשר בשנת 968, חולשת הממשל הסורי הריכוזי אפשרה לכוחות הביזנטים להתקדם לחופי הים התיכון ולהטיל מצור על העיר אנטיוכיה, אחת מערי הקודש של הנצרות האורתודוקסית. העיר נכבשה בשנה מאוחר יותר וסופחה לשטחי האימפריה הביזנטית.
מדיניות פנים וחוץ
ניצחונו אל מול סוריה העניק לקיסר ניקפורוס השני את אהדה רבה מקרב האוכלוסייה הכללית של האימפריה, אהדה אשר התפרקה ברובה עקב מדיניות הפנים של הקיסר. בעוד מצד אחד השיג סדרת ניצחונות צבאיים מרכזיים, הקיסר ניקפורוס עמד בפני ניהול סדרת רפורמות בתוך האוכלוסייה הביזנטית שהשפיעו רבות על מורשתו ההיסטורית, בעיקר לרעה. ניקפורוס ראה את צורכי הצבא הביזנטי כקודמים לכל ענייני המדינה, הוא העלה את המיסים למען מימון מערכותיו הצבאיות, העלה מפקדים צבאיים לתפקידי ממשל למען מימוש האינטרסים הצבאיים והוא על יצירת מטבע זהב חדש שנועד לשמש בתור המטבע הלאומי של האימפריה הביזנטית. בשנת 964 אסר הקיסר על העברת מתנות ומנחות לידי הכנסייה מכיוון שלפי יחסי הדת והמדינה לא ניתן היה להעלות מיסים על הכנסייה. הדבר גרר התנגדות עממית לשלטונו של ניקפורוס ובסופו של דבר הוביל למרד אלים נגד שלטונו בשנת 967 בקונסטנטינופול. המשמר הקיסרי הארמני הפיל את המרד אך הוא סימל את ההתנגדות העממית למדיניותו של ניקפורוס.
לאחר שהאימפריה הבולגרית הראשונה קיבלה על עצמה את הנצרות בתור דתה הרשמית (והקימה את זרם הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית), יחסיה עם האימפריה הביזנטית התחממו והח'אן הבולגרי נישא לנכדתו של רומאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (שלט בשותפות עם קונסטנטינוס השביעי). למרות זאת, נותר דם רע בין המדינות ולאחר שהוסדרו היחסים עם רוס של קייב, ניקפורוס שילם לרוסים תחת הנהגתו של סוויאטוסלב, נסיך קייב במטרה שאלו יחלו בפשיטות לתוך שטחי האימפריה הבולגרית. לניקפורוס היו גם יחסים רעועים עם האימפריה הרומית הקדושה; לאחר שאוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כבש את צפון ומרכז איטליה הוא כרת ברית עם הדוכסים הלומברדים של דרום חצי האי האפניני אשר איימה על מעמדם של הביזנטים בדרום חצי האי. כמו כן, הקיסר נכנס גם למאבק צאולוגי אל מול הכנסייה הסורית-אורתודוקסית אשר פעלה להשיג סמכות עצמאית מידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.
מותו ומורשתו
בין 10 ל-11 בדצמבר 969 התנקשו תומכיו של יוחנן צימיסקס בקיסר ניקפורוס השני בעת ישן. הקיסרית (שהייתה אלמנתו של הקיסר הקודם), נחשדה במעורבות בקשר נגד ניקפורוס. יוחנן צימיסקס הושם במאסר בית לאחר שנת 965 עקב מאבק בינו לבין ניקפורוס. לאחר הקשר עלה לשלטון יוחנן הראשון צימיסקס, בתור קיסר האימפריה הביזנטית. לאחר מותו של צימיסקס עם זאת, הכתר הועבר לידי בסיליוס השני, מה שהשיב את השליטה באימפריה לידיה של השושלת המקדונית. עקב ההתנגדות הרבה מצד האוכלוסייה הכללית למדיניות הפנים שלו, רוב האבל על ההתנקשות בחייו של ניקפורוס השני נבע בעיקר מדרגות הצבא. ניקפורוס היה מגדולי הגנרלים של האימפריה הביזנטית, ואף על פי שהוא לא היה בעל ניסיון פוליטי רב, מיומנות הלחימה הגדולה שהנהיג הביאה את האימפריה הביזנטית לשיא כוח חדש שהמשיך לגדול תחת יוחנן הראשון ובסיליוס השני והוביל לשיא במדיניות הכיבושים של האימפריה מאז ימיו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ניקפורוס השני, באתר Geni
- ניקפורוס השני, באתר אנציקלופדיה של היסטוריה עתיקה
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
