נמיית כיס מערבית
 נמיית כיס מערבית
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| תת־משפחה: | דסיורים |
| סוג: | נמיית כיס |
| מין: | נמיית כיס מערבית |
| שם מדעי | |
 Dasyurus geoffroii
| |
| תחום תפוצה | |
תפוצה היסטורית
תפוצה נוכחית
| |
נמיית כיס מערבית (שם מדעי: Dasyurus geoffroii; מוכרת גם כקוואל מערבי או בכינוי המקומי צ'ודיץ') היא מין של טורפת כיס גדולה בסוג נמיית כיס שמצויה כיום רק בדרום-מערב אוסטרליה לאחר שהוכחדה מרוב חלקי היבשת. היא טורפת הכיס הגדולה ביותר שנותרה כיום בדרום-מערב היבשת, לאחר הכחדתם של זאב הכיס ושד הכיס.
מיון ושמות
נמיית הכיס המערבית היא אחת מתוך 6 מינים בסוג נמיית כיס שמשויך לתת-משפחת דסיורים במשפחת נמיות הכיס. היא קרובה גנטית לנמיית כיס ברונזית (Dasyurus spartacus) מדרום גינאה החדשה, והאחרונה נחשבה למשך זמן מה כאוכלוסייה מבודדת של הנמייה המערבית. הנמייה המערבית תוארה מדעית לראשונה בשנת 1841 על ידי האורניתולוג הבריטי ג'ון גולד, ומשמעות שמה המדעי הוא ״שעיר הזנב של ז'ופרואה״ על שמו של הזואולוג הצרפתי אטיין ז'ופרואה סנט-אילר שהקים את הסוג ב-1796.
שמה הרשמי של הנמייה באוסטרליה הוא ״קוואל מערבי״ ובעבר כונתה על ידי המתיישבים ״חתול כיס״ או ״שועל כיס״; בדרום-מערב היבשת היא מוכרת גם בכינוי המקומי צ'ודיץ’ שמגיע משפת הנונגאר של הילידים האבוריג'ינים באזור, ומהווה ככל הנראה כינוי אונומטופי על בסיס הצווחה החדה והגרונית שהנמייה משמיעה כשהיא חשה מאוימת. כינויים מקומיים אחרים הם קונינקה ואידנייה.
אנטומיה ומראה
נמיית הכיס המערבית היא בין הגדולות בסוג: קטנה מנמיית הכיס הנמרית וגדולה מנמיות הכיס האחרות. מבנה גופה חסון, גוצי ומקושת, גודלה כשל חתול והיא דומה במקצת לשועל ולאופוסום. ראשה גדול, רחב ומחודד עם גולגולת מוצקה ומסיבית, אוזניה מעוגלות ועיניה גדולות. האף גדול ועטוי בזיפים מישוש ארוכים. הגפיים שלה קצרים, עבים וחזקים, כפות רגליה רחבות, ויש לה טפרים גדולים וחדים ורפידות מחוספסות שמסייעות לה בטיפוס על עצים. הזנב ארוך ועבה, ויש לו מברשת שיער סבוכה מאמצעיתו עד קצהו. לנקבה יש קפל עור סביב הפטמות שמתפקד בדומה לכיס האמיתי.
הנמייה המערבית דומה למדי לקרובתה המזרחית, ונבדלת ממנה במבנה גוף מסיבי יותר ובנוכחות בהונות ברגליים האחוריות. אורך הראש והגוף של הנמייה המערבית: 46-36 ס״מ ואורך זנבה: 30-22 ס״מ. יש דו-צורתיות זוויגית מסוימת: משקל הזכר עד 1.3 ק״ג, ומשקל הנקבה עד 900 גרם.
לנמיית הכיס המערבית פרווה פרווה קצרה, צפופה ועבה. צבע הפרווה הכללי הוא חום כהה, והגוונים שלו נעים בין חום זהוב לאוכרה, חום נחושתי עד חום שוקולד כהה. גוון הפרווה נוטה להיות חום כהה במיוחד עד שחור באזור הגב, הכתף והעכוז. פרווה שחורה לחלוטין עשויה להתרחש, אך נדירה יחסית ואינה נפוצה כמו אצל הנמייה המזרחית. בדומה ליתר המינים בסוג, גופה של הנמייה מנוקד ב-40–70 כתמים לבנים שנועדו להקטין את קווי המתאר של גופו באור הירח. המותניים והרגליים צבועים לעיתים באפרפר או זהב, והגחון, המפשעה, החזה והגרון בצבע לבן שמנת או צהבהב קרמי. פניה של הנמייה דהויות יותר משאר הגוף, בדרך כלל אפרפר, זהוב או חום חיוור; מהמצח עד לחוטם יש לעיתים קרובות פס שחרחר דהוי, הסנטר וקצה החוטם לבנים, והאף אדמדם-בורדו. העיניים שחורות והאוזניים ורודות. הזנב בצבע חום כהה או זהוב, והמברשת השעירה שלו שחרחרה.
תפוצה
טווח
נמיית הכיס המערבית אנדמית לאוסטרליה. התפוצה ההיסטורית שלה הייתה רחבה מאוד וכיסתה כ-70% מיבשת: מרבית אוסטרליה המערבית ואוסטרליה הדרומית, מחצית מהטריטוריה הצפונית, קווינסלנד וניו סאות' ויילס ובקצה הצפוני של ויקטוריה. החל מראשית המאה ה-19, תפוצתה החלה להתכווץ במהירות דרסטית, ככל הנראה בשל השפעות המרובות של ההתיישבות האירופאית. הדגימות האחרונות שלה בניו סאות׳ ויילס נאספו ב-1841, בוויקטוריה ב-1857, ובקווינסלנד בין 1884 ל-1907. התיעוד האחרון שלה מהאזור הצחיח של הטריטוריה הצפונית ואוסטרליה המערבית היה סביבות 1950. באוסטרליה המערבית עצמה, היא עדיין הייתה נפוצה בשפע באזור דרום-מערב בשנת 1907, אולם תוך מספר שנים נעלמה מאזורי החוף צפונית לג'רלדטון ועד שנות ה-30 של המאה ה-20 נעלמה גם ממישור נהר סוואן. התפוצה הנוכחית של הנמייה המערבית מוגבלת לקצה הדרום-מערבי של היבשת - ממרכז חגורת החיטה עד החוף הדרומי - ומהווה כ-5% בלבד מהטווח ההיסטורי שלה. מרבית האוכלוסייה מרוכזת כיום ביערות הג׳רה בדרום בין פרת' לכף נטורליסט, ומיעוטה בחגורת החיטה במרכז וביערות קולגרדי בצפון. נעשים ניסיונות רבים להשיבה לטבע באזורים שמהם נעלמה.
בית גידול
בית הגידול ההיסטורי של הנמייה היה מגוון מאוד וכלל ערבות עשב, דיונות, מישורים וגבעות סלעיות ברחבי המדבריות העצומים של האאוטבק האוסטרלי, לצד יערות הדסיים פתוחים או צפופים ואדמות שיחים. היא בלטה בהיעדרותה ממצוקים ומיערות גשם טרופיים באזור המזרחי והצפוני של היבשת - שם הוחלפה על ידי הנמיות האחרות בסוגה. בית הגידול הנוכחי של הנמייה כולל חורש ים-תיכוני, יערות לחים או יבשים של אקליפטוס ג׳רה ואקליפטוס קארי, יערות גדותיים סמוך לנהרות ומקורות מים, כיסי מאלי (אקליפטוס בתצורה של שיחים), ואדמות-שיחים ייחודיות דלילות בעצים שנקראות קוונגאן.
אקולוגיה
התנהגות ופעילות
נמיית הכיס היא יונקת לילית שצדה בעיקר בשעות הלילה והדמדומים, אך עשויה לפעול גם בשעות היום בתקופות קרות. היא נעה במהירות על הקרקע, מטפסת ביעילות, ועשויה לחפור או להשתלט על מאורות קיימות. במהלך שעות היום החמות היא מחפשת מקלט בבולי עץ חלולים, מחילות ומאורות. ניתן לזהות נוכחות של נמייה על ידי הצטברות ערימות עצמות מתחת לסלעים וגזעי עצים שהיא מותירה אחריה. בתקופות של מחסור מזון, הנמייה מסוגלת לחסוך באנרגיה באמצעות קהיון: תרדמה זמנית שבמהלכה טמפרטורת הגוף יורדת ל-10 עד 15 מעלות צלזיוס, והיא מתעוררת לעיתים קרובות כדי לבדוק אם המצב הסביבתי השתפר. הנמייה עשויה לצעוד מדי לילה מספר קילומטרים בחיפוש אחר מזון.
נמיית הכיס היא יונקת טריטוריאלית ויחידאית: כל פרט חי בגפו בשטח מחיה קבוע שמסומן על ידו בקביעות. טריטוריית הזכר גדולה יחסית (עד 15 קמ״ר) ומכילה בתוכה מספר טריטוריות של נקבות (4-3 קמ״ר), אם כי שני הזוויגים נפגשים רק בעונת הרבייה. הנקבות אינן חולקות את הטריטוריה שלהן עם נקבה נוספת, ובכללי הן הזכרים והן הנקבות אגרסיביים כלפי פרטים מאותו הזוויג. הנקבות בוחרות לרוב שטח מיוער ששופע בבולי עץ, מאורות ומחילות לצורך מסתור להן ולצאצאיהן, בעוד שהזכרים פעילים גם בשטחים פתוחים יותר שדלילים במקומות מסתור. אצל שני הזוויגים יש בתוך הטריטוריה את אזור הליבה שבו הם נמצאים רוב הזמן (4 קמ״ר אצל הזכר ו-0.9 אצל הנקבה), לרוב האזור שבו יש הכי הרבה מקומות מסתור.
תזונה ויחסי גומלין
נמיית הכיס המערבית נמצאת בראש שרשרת המזון בדרום-מערב אוסטרליה לאחר הדינגו, וניזונה מכל טרף בגודל שלה ומטה, כולל כיסאים קטנים דוגמת בנדיקוט, קנגורו חולדתי, פוסום ננסי וצופון, מכרסמים, לטאות, עופות קטנים ובינוניים עד לגודל של תוכי, דו-חיים, חרקים, סרטנים, רכיכות, ביצים ופגרים. נמיות שהושבו לטבע בדרום אוסטרליה תועדו בציד בטונגים וארנבות, והללו ככל הנראה פריטי הטרף הגדולים ביותר שהיא מסוגלת לצוד. היא גם מגוונת לעיתים את תזונתה במזון צמחי דוגמת פירות, חלקי פרחים, והעיסה האדומה המקיפה את הזרעים של צמח המקרוזמיה (Macrozamia). באזורים מדבריים הנמייה צדה בעיקר ארנבות, לטאות, צפרדעים וחסרי חוליות, ובאזורים מיוערים בעיקר חרקים, סרטנים, עופות ויונקים קטנים. באזורים הסמוכים למגורי אדם, הנמייה עשויה לפשוט על לולים, פחי אשפה ואתרי קמפינג בחיפוש אחר שאריות מזון, או לתור אחר נבלות בשולי הכבישים.
הנמייה המערבית צדה בעיקר על הקרקע, ומטפסת מדי פעם על העצים בחיפוש אחר קיני ציפורים או כדי להימלט בעצמה מטורפים. היא הורגת את טרפה באמצעות נשיכה חזקה בעורף. איתור הטרף נעשה בעיקר באמצעות חוש הריח והשמיעה, על אף שחוש הראייה שלה מפותח גם הוא היטב. הנמייה מקבלת את רוב הנוזלים הנדרשים לקיומה ממזונה, ומסיבה זאת יכולה לשרוד היטב בתקופות בצורת. הטורפים הטבעיים של הנמייה הם הדינגו, דורסי לילה לטאות כוח ונחשים גדולים. השועל האדום וחתול הבית שהובאו על ידי האדם ליבשת הפכו לטורפים העיקריים שלה, ואחראיים במידה רבה להיעלמותה מרוב היבשת.
רבייה ומחזור חיים
עונת הרבייה של נמיות הכיס היא בין מאי ליולי, ושיאה ביוני. במהלך תקופה זאת, הזכרים מגדילים את שטחם בחיפוש אחר נקבות רבות ככל האפשר. ההיריון קצר מאוד ונמשך 16–23 ימים. הנקבה ממליטה שגר ענק של עד 50 גורים, אולם, מכיוון שיש לה 6 פטמות בלבד, רק 2–6 גורים שהצליחו להתחבר בהצלחה לפטמה שורדים והשאר מתים. הגורים גדלים בתוך קפל עור דמוי כיס סביב הפטמות. לאחר 1–3 חודשים, הגורים עוזבים את הכיס, ושוהים במאורה כשהאם יוצאת לצוד. הגורים נגמלים בגיל 5–6 חודשים ועד מהרה הופכים לעצמאיים ומנסים להקים טריטוריה. הם מגיעים לבגרות בגיל שנה.
תוחלת החיים הממוצעת של נמיית הכיס בטבע: שנתיים, והתוחלת המקסימלית עד 4 שנים.
איומים ושימור
ההתכווצות הדרסטית בתפוצת הנמייה המערבית מראשית ההתיישבות האירופאית באוסטרליה שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה-20, הובילה אותה להיות על סף הכחדה, והאוכלוסייה שלה צנחה לשפל חסר תקדים של 6,000 פרטים בלבד בשנות ה-80. הירידה העצומה במספרי הנמייה והתכווצות הטווח יוחסו בעיקר לטריפה על ידי השועל האדום שהובא ליבשת על ידי האדם לצורך ציד שעשוע. עם זאת, באזורים רבים תועדה ירידה במספרי הנמייה עוד לפני הכנסת השועל, וההערכה היא שהקריסה המהירה של האוכלוסיות הייתה שילוב של טריפה על ידי חתולים ו (בהמשך)שועלים, ציד לפרווה וספורט, שימוש בחומרי הדברה על ידי חקלאים, דריסה בכבישים, הסתבכות בגדרות תיל, שימוש נרחב בפתיונות בשר מורעלים נגד הדינגו שפגעו גם בנמייה, התפרצות של מחלה אפיזוטית לא מתועדת ואובדן בית גידול עקב רעייה של עדרי בקר וצאן ושריפות יער גדולות.
כשמצב של הנמייה היה בכי רע, רשויות השימור האוסטרליות פתחו בתוכנית מקיפה ללכידה או המתה של טורפים פולשים, וההשפעה החיובית של התוכנית על הנמייה הגיעה במהירות. כיום, נמיית הכיס המערבית מסווגת על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור קרוב לסיכון (NT), מכיוון שהאוכלוסייה שלה יציבה ונאמדת מעל 10,000 פרטים, כמו גם הסיבה שהיא נהנית ממגוון פרויקטים של שימור. מרבית התוכניות לשימור המין מתמקדות בהדברת שועלים באמצעות פתיונות מורעלים, שכן הוכח שהוא הגורם העיקרי שמאיים על קיומה, ויש גם מספר פרויקטים של השבה לטבע. נעשים מחקרים בכדי לקבוע את מידת השפעת חתול הבית על הנמייה ולמצוא פתרונות להדברת החתולים שמאיימים גם על יונקי כיס נוספים מלבד הנמיה.
הנמייה המערבית נוכחת במספר אזורים מוגנים; עם זאת, רוב הטווח שלה נמצא בתוך יערות מדינה שבו מתרחשת כריתת עצים בפיקוח. מחקרים שבוצעו ביערות הללו, מצאו שלשריפות וכריתת עצים יש השפעה מועטת על הנמייה, וכל עוד היא אינה חשופה לשועל האדום היא מסוגלת לשגשג בהצלחה. האוכלוסייה העולמית של נמיית הכיס המערבית נאמדת בכ-15,000-12,000 פרטים, רובם המכריע ביער ג׳רה ומיעוטם בחגורת החיטה ויערות קולגרדי.
השבה לטבע
מסוף המאה ה-20, החלו ניסיונות להשיב לטבע את הנמייה המערבית באזורים שמהם הוכחדה, ולצורך כך הוקמו גרעיני רבייה בשבי שנועדו לספק את הנמיות עבור הפרויקטים. ההשבות הראשונות לטבע בוצעו במדינה אוסטרליה המערבית בין 1992 ל-2010 מתוכם הושגה הצלחה בפארק השימור ג׳ולימאר, שמורת הטבע אגם מג׳נטה, הפארק הלאומי קלברי והפארק הלאומי פרנסואה-פרון, וכישלון בפארק השימור הר לינדסאי והפארק הלאומי כף אריד.
בשנת 2014, החל לראשונה פרויקט השבה לטבע ברכס פלינדרס במדינת אוסטרליה הדרומית שנמשך 5 שנים, ולאחר שהנמיות התבססו בו בהצלחה, הן שוחררו בשנת 2022 לאזור נוסף במדינה ברכס וולקתונה-גאמון וכן בשמורה מגודרת בשפלת רוקסבי. אזורים פוטנציאליים נוספים שלגביהם יש תכנון להשיב את הנמייה הם: האי דירק הרטוג במפרץ הכרישים ומקלט הר גיבסון (אוסטרליה המערבית), האי ורדאנג (קוונסלנד), יער פילליגה, הפארק הלאומי צוקי מאלי והפארק הלאומי סטרס (ניו סאות׳ ויילס).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
