סוג'ורנר טרות'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. סוג'ורנר טרות' (באנגלית: Sojourner Truth; ‏1797 – 26 בנובמבר 1883) הייתה פעילה אמריקנית למען זכויות עבדים משוחררים ולמען זכויות נשים, מהידועות והחשובות ביותר במאה ה-19.

היא נולדה בשם איזבלה בומפרי, ובגיל 46, לאחר שחוותה לדבריה התגלות אלוקית, שינתה את שמה לסוג'ורנר טרות'. חוכמתה ושנינותה, נאומיה ששילבו שירה עוצמתית, המראה המרשים שלה - גובהה היה 1.80 מטר, וקולה הנמוך - הפכו אותה לאגדה, ומיתוס של אישה שחורה וחזקה. כנגד כל הסיכויים: היותה אישה שחורה בחברה לבנה, היותה אישה בחברה פטריארכלית, עונייה, מעמדה הנמוך, אי ידיעתה קרוא וכתוב - למרות כל אלה הצליחה טרות' להפוך לפעילה חשובה במאבק למען זכויות אדם ונשים, ללוחמת חופש ולמטיפה דתית נודעת. היא הונצחה בשמו של רובר קטן ששימש במשימת הגשושית מארס פאת'פיינדר במאדים בשנת 1997.

תקופת העבדות (1797–1828)

ילדות והתבגרות

איזבלה בומפרי נולדה בסביבות 1797, בכפר הארלי (Hurley, New York) במחוז אלסטר (Ulster County, New York) שבמדינת ניו יורק, בעמק ההדסון, כבת למשפחת עבדים, לאדונים ממוצא הולנדי, קולונל ג'והנס הרדנברג (Johannes Hardenbergh). לאביה קראו ג'יימס בומפרי ולאמה קראו Mau Mau Bett, אפריקאים שנולדו בחוף הזהב (גאנה המודרנית) ונמכרו לעבדות. היו לה 13 אחים ואחיות שלא הספיקה להכיר, מכיוון שנמכרו לאדון אחר. משפחתה התגוררה בבית קטן עם פיסת אדמה, עליה גידלו טבק ותירס שאת יבולם יכלו למכור. קולונל הרדנברג נפטר כשאיזבלה הייתה תינוקת, ובנו שירש את החווה, העביר את משפחת בומפרי ואת כל עבדיו, למרתף ביתו, בו תנאי המחיה היו קשים מאוד - קור, חושך, רטיבות, שינה על מזרני קש.

במהלך שנותיה הראשונות, נמכרה איזבלה ארבע פעמים. לאחר מות האדון שלה ב-1806, כשהייתה בת תשע, נמכרה יחד עם עדר הכבשים תמורת 100$, לאדון אחר בשם ג'ון נילי (John Neely), בעיירה קינגסטון (אנ'), ומאז כמעט ולא פגשה את הוריה. אדון נילי דיבר רק אנגלית, בעוד שאיזבלה הבינה רק הולנדית, ולכן הכה אותה עד זוב דם כאשר לא הבינה את פקודותיו. ב-1808 נמכרה שוב (ב-105$), וכך גם ב-1810, אז נמכרה לאדון ג'ון דומונט (John Dumont), אצלו שהתה עד 1826. איזבלה עבדה בחווה, אך סאלי דומונט הגבירה, אילצה אותה לעשות גם את עבודות הבית, כגון כביסה ובישול. דומונט שיבח אותה על כך שעבדה כמו גבר, אך העניש אותה במכות בכל עת שכעס עליה.

בשנת 1815, דומונט חיתן אותה עם אחד מעבדיו בשם תומאס (אף על פי שהייתה מאוהבת בעבד בשם רוברט מחווה סמוכה, אשר הוכה כמעט עד מוות, לאחר שהמרה את פיו של אדונו, מכיוון שזה אסר עליו להפגש עם איזבלה). לאיזבלה נולדו חמישה ילדים: דיאנה (1815) - כנראה בתו של רוברט, תומאס - נפטר לאחר הלידה, פטר (1821), אליזבט (1825), וסופיה (1826). איזבלה גידלה את ילדיה במקביל לעבודתה בחווה שנשארה כמקודם, ונהגה לקחת אותם לשדה איתה. חלק מילדיה נמכרו לאדונים אחרים.[1] לאחר שברחה מדומונט, גילתה כי בנה פטר, שהיה רק בן חמש, נמכר על ידי דומונט לאדון אחר באלבמה. איזבלה פנתה לבית משפט, והצליחה לשחרר את בנה (1828), שסבל מהתעללות קשה אצל אדונו החדש. זו הייתה הפעם הראשונה שאשה שחורה, שפחה לשעבר, תובעת אדון לבן - ומנצחת בבית המשפט.

השחרור מעבדות

רקע היסטורי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

העבדות החלה באמריקה בשנת 1619 כאשר אונייה הולנדית הביאה 20 אפריקאים לווירג'יניה, ועד מלחמת העצמאות, העבדות הייתה מקובלת בכל צפון אמריקה, והפכה למוסד. מדינות הדרום הסתמכו על העבדים בעבודות החקלאות, קטיף הכותנה, התירס, האורז והטבק בעיקר. גם במדינות הצפון היו עבדים, אך תהליך החקיקה של ביטול העבדות הסתיים ב-1830. ב-1808 הקונגרס אסר את הסחר בעבדים, ואסר הבאתם של עבדים חדשים מאפריקה. בעוד שמדינות הצפון ביטלו את העבדות, בדרום העבדות הייתה חוקית. כאשר אברהם לינקולן נבחר לנשיאות, התנגדותו הנחרצת לעבדות, גרמה למדינות הדרום לפרוש מהברית, כמחאה על האיום שחשו על ריבונותם והדרישה לביטול העבדות. 11 מדינות פרשו והקימו את הקונפדרציה, מה שהוביל למלחמת האזרחים (1861–1865).[2] בתקופה של מלחמת האזרחים היו בדרום כארבעה מיליון עבדים. הם עבדו בתנאים קשים בכותנה ובקני הסוכר, ואף בבתים בניקיון, בישול וטיפול בילדים. האדונים שלטו בעבדים בכל המובנים, ולעבד לא הייתה שום שליטה על חייו, עד כדי כך שהוא לא החליט עם מי יתחתן ומה יאכל.

ב-6 בדצמבר 1865 אושר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שמכריז על ביטול העבדות. כל מדינות הקונפדרציה למעט מיסיסיפי, אישרו את התיקון לחוקה.

חופש

ב–4 ביולי 1827 חוקק בניו יורק החוק נגד עבדות, ובכך בא לסיומו תהליך שנמשך מ-1799. שנה קודם לכן הבטיח דומונט לשחרר אותה אם "תתנהג יפה", אך שינה את דעתו באומרו שעקב הפציעה בידה, היא לא הייתה מספיק טובה. במשך שנה איזבלה סבלה מיד אחת פצועה, ולמרות זאת דומונט לא היה מוכן לוותר עליה, מחשש לירידה ברווחיו. תחנוניה לא עזרו, עד שהחליטה לצאת לחופשי ללא הסכמה מפורשת של דומונט יחד עם בתה הפעוטה סופיה (דיאנה בת ה-13 ואליזבת בת הארבע, וכן בעלה שהיה מבוגר וחולני, נשארו אצל דומונט), אף על פי שבאופן חוקי היא הייתה שפחה משוחררת[3] היא לא התרחקה הרבה ממקום מגוריה. במרחק קצר יחסית של 19 קילומטר, מצאה מסתור והגנה אצל משפחה הולנדית ממתנגדי העבדות, משפחת ואן ואגנר (Van Wagner), והם שכרו את שירותיה. האדון שלה מצא אותה. כשהאשים אותה בבריחה היא ענתה:

"לא, לא ברחתי, הלכתי באור יום, כי הבטחת לתת לי חופש ולא קיימת".[4]

שנה אחרי שברחה, חוקק החוק שביטל את העבדות, והיא הפכה לאישה חופשיה באופן רשמי.

ואן ואגנר הבטיח להעסיק אותה אצלו בשכר, ובקש שלא תקרא לו אדון, באומרו כי יש רק אדון אחד - אלוקים. בעת שהותה שם, שינתה את שמה לאיזבלה ואן ואגנר. אף על פי ששם משפחתה היה בומפרי, היה נהוג באותם ימים, לקרוא לעבד בשמו הפרטי, ושם המשפחה היה שם משפחתו של האדון.[5] באותה שנה, גילתה איזבלה שדומונט מכר את בנה פטר לאדון באלבמה. בעקבות מאבקה המשפטי לשחרור בנה, היא העתיקה את מקום מגוריה לקינגסטון, שם התנהל המשפט, ואף הצליחה למצוא עבודה אצל עו"ד שעזר לה בהליך המשפטי. ב-1828 מאבקה נשא פרי כאשר השופט החליט להחזיר את פטר לאמו.[6]

דת ואמונה

איזבלה סיפרה שעד שהגיעה לעיר ניו יורק ב-1829, לא הכירה את הדת הנוצרית ואת אותו האיש. אמהּ לימדה אותה להתפלל, והיה לה מקום "קדוש" בו התפללה בקול לבדה. אמה דברה על הכוח האלוקי שלא יאכזב ולא ינטוש אותם, ותמיד יצילם מכל צרה. אמה למדה אותה מערכת של אמונות המבוססות על אמת. לדבר אמת, לא לגנוב ולציית לאדון. כמו כן היא לימדה אותה שיש אנרגיות חזקות בכוכבים שיש להתחבר אליהן. האמונה בכוכבים הייתה חלק מהאמונה של האפריקאים, כמו גם אמונה בהרים ובגבעות כהתגלמות אלוהית. אמה של איזבלה הטביעה בה מגיל צעיר את המורשת הדתית האפריקאית.

איזבלה האמינה בחוקי העבדות כמו שלאחר מכן האמינה בשחרור מהעבדות. היא מספרת שראתה באדון שלה תכונות אלוקיות, שכן ידע כל הזמן היכן היא, ממש כמו אלוקים עצמו. כשילדיה בכו מרעב, היא העדיפה להכות אותם ולא לתת להם אוכל שלא שייך להם. העקרונות המוסריים היו מאוד חזקים. גם לאחר ההתגלות האלוהית, עדיין היא לא התחרטה על תקופת העבדות, וטענה שתקופה זו לימדה אותה לדבוק בערכים של אמת.

כשהגיעה לניו יורק הצטרפה לכנסייה האפריקאית מתודיסטית. היא רצתה ללמוד את הטקסטים הדתיים, אך לא ידעה קרוא וכתוב, ולכן ביקשה מילדים להקריא לה אותם שוב ושוב. איזבלה שאפה לרכוש ידע ולהעשיר את עולמה הפנימי. ב-1832 הצטרפה לקהילה דתית בה הייתה השחורה היחידה. ראש הקהילה היה כומר בשם רוברט מתיוס (Robert Matthews), שכינה את עצמו "הנביא מתייאס" ("the Prophet Matthias") ואת קהילתו ממלכה ("Kingdom"). איזבלה, כמו שאר חברי הקהילה הלבנים, תרמה את הכנסותיה לקומונה ועבדה בעבודות הכי קשות שנדרשו. חברי הקהילה האמינו שניתן לרפא חולי על ידי רוחניות, ולכן בריאותו של אחד החברים הוזנחה עד שמת בפתאומיות. הכומר מתיוס נעצר, ואיזבלה הואשמה על ידי חבריה הלבנים בגרימת הרעלה. איזבלה תבעה אותם על כך, והצליחה לפרסם את הצד שלה בסיפור, על ידי פרסומו בעזרת עורך עיתון בשם וייל[7] ב-1835 הקהילה התפרקה, ואיזבלה המשיכה לעבוד בעבודות משק בית עד לחוויית ההתגלות.[8]

ההתגלות

איזבלה תיארה את ההתגלות כפתאומית. היא ראתה אור גדול, והרגישה אחדות עם הא-ל. היא סיפרה שבקשה מאלוקים שייתן לה שם חדש, והוא נתן לה את השם סוג'ורנר (Sojourner), כי היא תיסע לכל מקום ותראה לאנשים את הדרך. אז בקשה מאלוקים עוד שם, כי לכל אחד יש שני שמות, והוא נתן לה את השם אמת, כדי שהיא תראה לאנשים את האמת. לכן שינתה את שמה בשנת 1843 לסוג'ורנר טרות' (Sojourner truth).[9] איזבלה הרגישה שעליה לעזוב את ניו יורק וללכת מזרחה. כשנשאלה מדוע עליה ללכת, ענתה שהרוח קוראת לה, והיא חייבת ללכת. היא לא גילתה זאת לבעלה וילדיה, מחשש שיעצרו בעדה. היא רק הודיעה על עזיבתה למעסיקתה באותה עת, ואמרה שהיא מעכשיו אדם חדש.

חייה כמטיפה

המסע החל בעיר ניו יורק, משם נדדה ללונג איילנד, קונטיקט, מסצ'וסטס, חזרה לניו יורק ואז למישיגן, שם קבעה את מקום מגוריה[10] המסע סימל את השחרור שלה, והיה הן מסע בכל רחבי אמריקה, והן מסע אל תוך עצמה.

בכל מקום שדברה, הותירה רושם עז, הן בשל אופן דיבורה, והן בשל חזותה - גבוהה וחזקה. בהתחלה דברה עם כל מי שפגשה בדרכה, אך בהמשך פרסמה את פגישותיה. היא דברה נגד העבדות ונאבקה בעד זכויות לשחורים ולנשים. היא עודדה אנשים לחיות לפי ערכים של צדק ואמת. היא עצמה עברה חיים של סבל וכאב, אך בחרה להגדיר את עצמה מחדש, דרך ערך האמת, שהרדיפה אחריו שחררה אותה לחופשי. בהמשך דרכה היא נלחמה למען זכויות החיילים השחורים ששרתו בצבא הברית בזמן מלחמת האזרחים, ונאבקה כדי שחיילים אלה יקבלו אדמות מהממשלה. היא נאמה בכל רחבי המדינה, עד למותה בגיל 84 בביתה אשר במישיגן ב-1883.

נאומים חשובים

?Ain't I a Woman

את נאומה המפורסם ביותר נאמה בכנס למען זכויות נשים באקרון שבאוהיו, בשנת 1851. כנסים אלה היו נפוצים באותה עת, מאחר שנשים לא הורשו להיות חברות מן המנין בארגונים שפעלו נגד העבדות.[11]

בוועידה נגד העבדות שהתכנסה ב-1848 בסנקה פולז, לא השתתפו נשים שחורות, אלא רק נשים לבנות ממעמד הביניים.[12] הנאום שלה לא תועד ולא נכתב בזמן אמת, אך יו"ר הכנס, פרנסס גייג' (אנ'), שיחזר את הנאום ב-1863, וזה נחשב לנוסח הנאום המקובל, על אף שקיימת גרסה נוספת שנכתבה ב-21 ביוני 1851. לנאום הייתה השפעה עצומה, והמשפט "האין אני אישה?" הפך לביטוי של המאבק לזכויות נשים, שכן תנועות רבות למען זכויות נשים צמחו מתוך התנועות שנאבקו בעבדות. הנאום בא כתגובה לדבריהם של כמה גברים שנאמו ביום השני לוועידה, והעלו טיעונים בדבר העליונות האינטלקטואלית של הגברים ונחיתות של הנשים, ובדבר הגבריות של אותו האיש ו"החטא הקדמון" של האישה.

בנאום פמיניסטי חוצב להבות, בעוצמה ובאומץ, הטיחה בפני הגברים שבאולם:

I have plowed, I have planted and I have gathered into barns. And no man could head me. And ain’t I a woman?

הגברים אומרים שנשים זקוקות לעזרה כדי לעלות לכרכרה, לשאת אותן מעל שלוליות וכו'. לי אף פעם אף אחד לא עזר, האם בשל כך אני לא אישה?! אני חרשתי, שתלתי ועבדתי קשה לא פחות טוב מאף גבר, גם הוצלפתי בשוט, האם אני לא אישה?

בנאומה טרות' דרשה מהגברים להניח לנשים להשיב את הסדר לעולם. הנאום הזה העלה סוגיות חשובות בתחומים שונים שקשורים למעמד, גזע, מגדר, פטריארכיה. הנאום מחדד בעיות סוציו-אקונומיות ופוליטיות, ומדגיש את היחס לאחר, לכאב של האובייקט אל מול הסובייקט.[13] הנאום, שמבטא אקטיביזם פוליטי, משלב בתוכו רוחניות דתית.

הנאום היה פורץ דרך בכך שהיה מבין הראשונים לדון בסוגיות של הצטלבויות - היא מבקרת בנאום הן את הנשים הלבנות המתעלמות מסבלן של הנשים השפחות השחורות בדרום, והן מפעילי התנועה לביטול עבדות שהמתעלם ממעמדן של נשים, ובעיקר נשים שחורות.

יחד עם זאת, יש הטוענים שהנאום שנשמר בידינו הוא שכתוב של נאומה, ולא הנאום כפי שנשאה אותו. אלו מצביעים על כך שסגנון הדיבור בנאום הוא דרומי, ואילו טרות׳ גדלה בצפון, ושפת אמה הייתה הולנדית.

7 בספטמבר 1853

בכנס בו נאמה, אחד מהבחורים הפריע ושרק לה, ובתגובה אמרה טרות': ”“You may hiss as much as you please, but women will get their rights anyway. You can’t stop us".” (אתה יכול לשרוק ככל שתרצה, אבל נשים תקבלנה את זכויותיהן בכל מקרה. אתה לא יכול לעצור אותנו).

בנאומיה הגיבה טרות' לקהל, ושילבה בדבריה סימוכין מהדת. בהמשך נאומה היא נזפה בקהל על השריקות וההתנהגות המפריעה, באומרה שבתנ"ך כתוב כבד את אביך ואת אימך.[14]

שנים 1883-1850

ב-1850 קנתה את הבית הראשון שלה בנורת'המפטון במסצ'וסטס. באותה שנה היא נאמה בכמה כנסים למען זכויות נשים ונגד העבדות, ולראשונה הסיפור שלה התפרסם בעזרת חבר בשם ויליאם גריסון (William Lloyd Garrison). טרות' נדדה ממקום למקום, והטיפה נגד העבדות, בעד שוויון זכויות לנשים. היא נסעה לאוהיו, ניו אינגלנד, פנסילבניה, ניו יורק, מישיגן, אינדיאנה. ב-1857 היא קנתה בית ליד בטלקריק מישיגן, בקהילה רוחנית בשם הרמוניה.[15] ב-29 באוקטובר 1864 היא נפגשה עם הנשיא אברהם לינקולן בבית הלבן, ועד 1867 היא הייתה פעילה בעיר וושינגטון בסיוע, הוראה ויישוב מחדש של עבדים משוחררים. ב-31 במרץ 1870 היא ביקרה את הנשיא יוליסס גרנט בבית הלבן. בין השנים 1870–1874 היא נאמה למען מתן אדמות לעבדים משוחררים, נגד צריכת אלכוהול וטבק, ונגד לבוש אופנתי. בין היתר היא נאמה במסצ'וסטס, קנזס, בולטימור, ניו ג'רזי, פנסילבניה, מישיגן, ניו יורק, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן. היא מתה ב-26 בנובמבר 1883, בביתה במישיגן.

The Narrative

בשנת 1850, יצא לאור הספר The Narrative of Sojourner Truth. הספר נכתב על ידי חברה גילברט אוליב (Olive Gilbert). הספר נכתב ביוזמתה של טרות', שלא ידעה קרוא וכתוב, ומטרתו הייתה לממן את המשכנתא שלקחה לקנית הבית שרכשה באותה שנה.[16] במהדורות נוספות שיצאו, נכללו גם קטעי עיתונות, שירים, מאמרים ומכתבים. הספר משמש כאחד העדויות היחידות הקיימות המתעד את חייהם של עבדים מהצפון מנקודת מבטם.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Butler, Mary G. Sojourner Truth: From Slave to Activist for Freedom, NY, The Rosen Publishing Group, 2003.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוג'ורנר טרות' בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Laura Hamilton Waxman, Sojourner Truth, Lerner Publications, 2008 ,p. 13
  2. ^ Sojourner Truth, Ain't Ia Woman?, in Feminism: The Essential Historical Writings, (1992), p.7.
  3. ^ Rebecca Weir. "Sojourner Truth's America", Women: A Cultural Review, 22.2-3 ,(2011),p. 285-288
  4. ^ Olive Gilbert, Narrative of Sojourner Truth, הפרק הבריחה, 1850
  5. ^ Nell I. Painter, "Representing Truth: Sojourner Truth's knowing and becoming known", The Journal of American History, 81:2(1994), p.463.
  6. ^ Carleton Mabee, and Susan Mabee Newhouse, Sojourner Truth: Slave, Prophet, Legend, NY, NYU Press (1995) ,p.18-20.
  7. ^ Jean M. Humez, Reading "The Narrative of Sojourner Truth" as a Collaborative Text, Frontiers: A Journal of Women Studies, 16:1 (1996), p. 29-52
  8. ^ Painter, "Sojourner Truth in Life and Memory: Writing the Biography of an American Exotic", Gender & History, 2(1) (1990), . p.5
  9. ^ Painter, "Sojourner Truth in Life and Memory:, 2(1) (1990), . p.3
  10. ^ Edward Countryman, "Sojourner Truth's America", Journal of the Early Republic, 32:2 (2012).
  11. ^ Jean Lebedun, "Harriet Beecher Stowe's Interest in Sojourner Truth, Black Feminist", American Literature, 46:3 (1974), p. 359-363
  12. ^ Avtar Brah & A. Phoenix, "Ain’t IA Woman? Revisiting Intersectionality", Journal of International Women’s studies, 5(3)(2004), p. 75-86.
  13. ^ Avtar Brah & A.Phoenix, "Ain’t I A Woman?", p. 75-86.
  14. ^ באתר absolute
  15. ^ Carleton Mabee, and Susan Mabee Newhouse,Sojourner Truth: Slave, Prophet, Legend, NYU Press, 1995,.p. 93
  16. ^ Carleton Mabee, and Susan Mabee Newhouse,Sojourner Truth: Slave, Prophet, Legend,. NYU Press, 1995., p. 63
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סוג%27ורנר_טרות%27&oldid=1843901"