סחר תבלינים
סחר התבלינים (באנגלית: Spice trade) מתייחס לסחר בין תרבויות היסטוריות באסיה, צפון מזרח אפריקה ואירופה. תבלינים כמו קינמון, הל, זנגביל, פלפל וכורכום היו ידועים ושימשו בעת העתיקה למסחר בעולם המזרחי. תבלינים אלה מצאו את דרכם למזרח התיכון לפני תחילת התקופה הנוצרית, שם הוחזקו המקורות האמיתיים של התבלינים על ידי הסוחרים, ונקשרו אליהם סיפורי אגדות.[1]
ההיבט הימי של הסחר, נשלט על ידי העמים האוסטרונזיים באיי דרום-מזרח אסיה, שהקימו את דרכי הסחר הקדומים מדרום-מזרח אסיה (ובהמשך מסין) לסרי לנקה והודו לפחות משנת 1500 לפני הספירה. סחורות אלה הועברו דרך היבשה לעבר הים התיכון והעולם היווני-רומי בדרך הבשמים, וגם בנתיבי רומא-הודו על ידי סוחרים הודים ופרסים.[2] מסלולי הסחר הימיים האוסטרונזיים התרחבו מאוחר יותר גם למזרח התיכון ומזרח אפריקה כבר באלף הראשון לספירה, והתוצאה הייתה הקולוניזציה האוסטרונזית של מדגסקר.
באזורים ספציפיים, קיסרות אקסום (בערך המאה החמישית לפנה"ס - המאה ה-11 לספירה) הייתה חלוצה בסחר דרך הים האדום, עוד לפני המאה הראשונה לספירה. במהלך האלף הראשון הפכו האתיופים לכוח המסחר הימי של ים סוף. באותה תקופה, נשלטו ברובם דרכי סחר מסרי לנקה והודו על ידי טמילים שרכשו טכנולוגיה ימית ממגע אוסטרונזי מוקדם. באמצע המאה השביעית לספירה לאחר עליית האסלאם, החלו הסוחרים הערבים להשתלט על נתיבים ימיים אלה ושלטו בנתיבי הימיים המערביים של האוקיינוס ההודי.
סוחרים ערבים השתלטו בסופו של דבר על העברת סחורות עם סוחרי הלבנט והוונציאנים לאירופה עד לעלייתם של הטורקים העות'מאנים שהשתלטו על המסלול בשנת 1453. נתיבים יבשתיים סייעו בתחילה בסחר התבלינים, אך נתיבי סחר ימי הובילו לצמיחה אדירה בפעילות המסחרית. במהלך התקופות המאוחרות של ימי הביניים, סוחרים מוסלמים שלטו בנתיבי מסחר תבלינים ימיים ברחבי האוקיינוס ההודי, התחברו עם אזורי המקור במזרח אסיה ושילחו תבלינים מאימפריות סחר בהודו מערבה למפרץ הפרסי והים האדום, שממנו הובילו נתיבי היבשה לאירופה.
הסחר השתנה בעידן הגילויים האירופיים.[3] במהלכו, סחר התבלינים, במיוחד בפלפל שחור, הפך לפעילות חשובה עבור סוחרים אירופאים.[4] המסלול מאירופה לאוקיינוס ההודי דרך כף התקווה הטובה נפתח על ידי הנווט החוקר הפורטוגזי ואסקו דה גאמה בשנת 1498, והביא ליצירת מסלולי ים חדשים חדשים למסחר.[5]
סחר זה, שהניע את הכלכלה העולמית מסוף ימי הביניים, אל תוך התקופה המודרנית, הוביל לעידן של שליטה אירופית במזרח. נתיבים כמו מפרץ בנגל, שימשו גשר לחילופי תרבות ומסחר בין תרבויות מגוונות כאשר מדינות נאבקו להשיג שליטה על המסחר בדרכי התבלינים הרבות. הדומיננטיות האירופית הייתה איטית בהתפתחתה. מסלולי הסחר הפורטוגזים הוגבלו בעיקר על ידי שימוש בנתיבים עתיקים, נמלים ועמים שקשה היה לשלוט בהם. ההולנדים הצליחו מאוחר יותר לעקוף חלק מבעיות אלה על ידי שייט ישיר באוקיינוס מכף התקווה הטובה למצר סונדה באינדונזיה.
ההתחלה
המצרים סחרו בים סוף בתבלינים מקרן אפריקה, ומחצי האי ערב.[6] מוצרי יוקרה הנסחרים בנתיב הבשמים כללו תבלינים הודים, משי וטקסטיל משובח. סחר התבלינים היה קשור בנתיבי יבשה מוקדמים, אולם נתיבי הים התבררו כתנאי חשוב שעזר לצמיחת הסחר. שושלת תלמי פיתחה סחר עם הודו באמצעות נמלי ים סוף.[7]
אנשים מהתקופה הנאוליתית סחרו בתבלינים, אובסידיאנים, צדפות ים, אבנים יקרות וחומרים בעלי ערך גבוה עוד בראשית האלף העשירי לפני הספירה. הראשונים שהזכירו את הסחר בתקופות היסטוריות הם המצרים. באלף השלישי לפני הספירה, הם סחרו עם ארץ פונט, שלפי ההערכה הייתה ממוקמת באזור המקיף את צפון סומליה, ג'יבוטי, אריתריאה וחוף הים האדום של סודאן.[8][9]
רשת הסחר הימית האמיתית הראשונה באוקיינוס ההודי הייתה של העמים האוסטרונזיים באי דרום-מזרח אסיה, שבנו את הספינות הראשונות שיצאו לאוקיינוס[10] הם הקימו דרכי סחר עם דרום הודו וסרי לנקה כבר בשנת 1500 לפני הספירה, והביאו חילופי תרבויות חומריות (כמו קטמרנים, סירות רפסודות ועוד) ומוצרים כמו קוקוס, בננות וקנה סוכר. כמו כן יצרו חיבור עם התרבויות החומריות של הודו וסין. בעיקר אינדונזים, סחרו בתבלינים (כקינמון) עם מזרח אפריקה בעזרת סירות קטמרן ושייטו בעזרת הרוחות המערביות באוקיינוס ההודי. רשת סחר זו התרחבה והגיעה עד אפריקה וחצי האי ערב, והתוצאה הייתה הקולוניזציה האוסטרונזית של מדגסקר במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה. הסחר המשיך לתקופות היסטוריות, ובהמשך הפך ל"דרך המשי הימי".[11][12][13][14]
באלף הראשון לפני הספירה עסקו הערבים, הפיניקים וההודים בסחר ביבשה במוצרי יוקרה שכללו תבלינים, זהב, אבנים יקרות, עור של בעלי חיים נדירים, ופנינים. הסחר בים היה בים סוף ובאוקיינוס ההודי. מסלול הים סוף היה מבאב אל-מנדב לברניקה ומשם דרך היבשה לנילוס ואחר כך על ידי סירות לאלכסנדריה. סחר היבשתי היה במדבריות של ערב הסעודית באמצעות גמלים.
במחצית השנייה של האלף הראשון לפני הספירה השתלטו השבטים הערבים של דרום ומערב ערב על הסחר היבשתי מדרום ערב לים התיכון. בצפון השתלטו הנבטים על דרך הסחר שחצתה את הנגב מפטרה לעזה. הסחר הפך את השבטים הערבים לעשירים מאוד. אזור דרום ערב נקרא על ידי יודון-ערב הסעודית (הערבית המוערכת) על ידי היוונים והיה על סדר היום של כיבושי אלכסנדר ממקדוניה לפני שמת. ההודים והערבים שלטו בסחר בים עם הודו. בסוף המאה השנייה לפני הספירה, היוונים ממצרים למדו מההודים כיצד להפליג ישירות מעדן לחוף המערבי של הודו באמצעות רוחות המונסון (היפאלוס) והשתלטו על סחר בים.
סחר ערבי ואירופה מימי הביניים
רומא מילאה חלק בסחר התבלינים במהלך המאה החמישית, אך תפקיד זה, שלא כמו הסחר הערבי, לא נמשך לאורך ימי הביניים. עליית האסלאם הביאה שינוי משמעותי בסחר, שכן סוחרים יהודים וערבים, במיוחד ממצרים, השתלטו בסופו של דבר על העברת סחורות דרך הלבנט לאירופה.
סחר התבלינים הביא עושר רב לבית עבאס, ואף נתן השראה לאגדות מפורסמות כמו זו של סינבד המלח. מלחים וסוחרים מוקדמים אלה היו בדרך כלל מפליגים מעיר הנמל בצרה ובסופו של דבר לאחר הפלגות רבות הם היו חוזרים למכור את סחורתם כולל תבלינים בבגדאד. התהילה של תבלינים רבים כמו אגוז מוסקט וקינמון מיוחסת לסוחרי התבלינים המוקדמים האלה.[15]
הקשר המסחרי ההודי עם דרום-מזרח אסיה התגלה כחיוני עבור סוחרי ערב ופרס במאות ה-7 וה-8.[16] סוחרים ערבים - בעיקר צאצאים של מלחים מתימן ועומאן - שלטו בנתיבים ברחבי האוקיינוס ההודי, תוך מגע עם אזורי המקור במזרח הרחוק - ב"איי התבלינים" הסודיים (איי מלוקו ואיי בנדה).[17] סולימאה אל-מאהר כותב: "מזרחית לטימור נמצאים האיים של בנדם שבהם גדל אגוז מוסקט. איי גידול הציפורן נקרא מלוקו ....."
מוצרים ממולוקה נשלחו לסחר בהודו, ועברו דרך נמלים כמו קוז'יקודה, ודרך סרי לנקה.[18] משם הם נשלחו מערבה דרך נמלי ערב למזרח הקרוב, למצר הורמוז שבמפרץ הפרסי וג'דה בים סוף ולעיתים נשלחו למזרח אפריקה, שם הם שמשו למטרות רבות, כולל טקסי קבורה. העבאסים השתמשו באלכסנדריה, דמייט, עדן כנמלי כניסה להודו ולסין. סוחרים שהגיעו מהודו בעיר הנמל עדן כיבדו את סולטן תימן בבשמים שונים.[19]
נתיבי היבשה הובילו לחופי הים התיכון. מהמאה ה-8 עד המאה ה-15 החזיקה הרפובליקה של ונציה והרפובליקות הימיות הסמוכות את המונופול של הסחר האירופי עם המזרח התיכון. סחר המשי והתבלינים, הכולל תבלינים, קטורת, עשבי תיבול, סמים ואופיום, הפכו את מדינות העיר הים תיכוניות לעשירות מאוד. התבלינים היו בין המוצרים היקרים והמבוקשים ביותר בימי הביניים, ששימשו ברפואה. כולם יובאו מאסיה ואפריקה. סוחרים ונציאנים חילקו אז את הסחורה דרך אירופה עד עליית האימפריה העות'מאנית, שהובילה בסופו של דבר לנפילתה של קונסטנטינופול בשנת 1453, תוך חסימת האירופאים מנתיבי ים יבשתיים חשובים משולבים.
עידן הגילויים האירופאיים
הרפובליקה של ונציה הפכה למעצמה חזקה, ולשחקן מפתח בסחר התבלינים המזרחי.[20] מעצמות אחרות, בניסיון לשבור את האחיזה הוונציאנית בסחר התבלינים, החלו לבנות יכולת ימית. עד אמצע המאה ה-15 בוצע הסחר עם המזרח דרך המשי, כאשר האימפריה הביזנטית ומדינות העיר האיטלקיות ונציה וגנואה שימשו כמתווכי האמצע.
אולם בשנת 1453 כבשו העות'מאנים את קונסטנטינופול וכך התמוטטה האימפריה הביזנטית. כעת, השליטה על דרך המסחר היחידה שהייתה באותה תקופה הייתה בידי העות'מאנים. הם היו במצב שאפשר להם לגבות מיסים כבדים על סחורה שעברה מערבה. האירופאים המערביים, שלא רצו להיות תלויים במעצמה המוסלמית ששאפה להתפשטות נוספת, התכוונו למצוא מסלול ימי חלופי סביב אפריקה.
המדינה הראשונה שניסתה לעקוף את אפריקה הייתה פורטוגל, שהתחילה, מאז ראשית המאה ה-15, לחקור את צפון אפריקה ביוזמת אנריקה הספן. לאחר הצלחות מוקדמות אלה ובמחשבה על מונופול במסלול ימי אפשרי להודו, חצו הפורטוגזים לראשונה את כף התקווה הטובה בשנת 1488, במהלך משלחת בראשות בארתולומיאו דיאש. רק תשע שנים מאוחר יותר בשנת 1497 בהוראתו של מנואל הראשון מפורטוגל, ארבעה כלי שיט בפיקודו של הנווט וואסקו דה גאמה הקיפו את כף התקווה הטובה והמשיכו לחוף המזרחי של אפריקה למלינדי כדי לחצות את האוקיינוס ההודי לקוז'יקוד בחוף מלבר, בדרום הודו. שם הייתה בירת שליטי מדינת זמורין המקומיים. העושר של הודו היה פתוח כעת לאירופאים. האימפריה הפורטוגזית הייתה הראשונה באירופה שצמחה מסחר התבלינים.
זה היה בזמן שספני איטליה, ספרד ופורטוגל דרכם לראשונה על אדמת "העולם החדש". כריסטופר קולומבוס היה הראשון לעשות זאת בשנת 1492, כאשר הפליג מערבה באוקיינוס האטלנטי במהלך משלחת להודו. במקום להגיע לאסיה, קולומבוס הגיע לאמריקה, ונחת באיי במה שהם איי בהאמה. מתוך אמונה שהגיע למעשה להודו, קרא לילידים "אינדיאנים", שמשתמשים בו עד היום כדי לתאר את העמים הילידים של אמריקה. רק שמונה שנים מאוחר יותר בשנת 1500, הנווט הפורטוגזי, פדרו קברל, תוך ניסיון לשחזר את דרכו של ואסקו דה גאמה הפליג מערבה וגילה את מה שהיום היא ברזיל. לאחר שהשתלט על היבשה החדשה, חזר קברל אל מסעו מעבר לאוקיינוס האטלנטי לקצה הדרומי של אפריקה והודו, וסוף סוף הגיע לשם בספטמבר 1500 - פתח לראשונה מסלול מהעולם החדש לאסיה - וחזר לפורטוגל בשנת 1501.
בשנת 1511 כבש אפונסו דה אלבוקרקי את מלאקה, אז מרכז הסחר האסייתי. בהיכרות עם מיקומם הסודי של איי התבלין, בעיקר איי בנדה, אז המקור העולמי של אגוז מוסקט וציפורן, הוא שלח משלחת שבראשות אנט אנטוניו אבראו לבנדה, והם היו האירופיים הראשונים שהגיעו לאיים האלה בתחילת 1512. המשלחת של אבראו הגיעה לאיי בורו, אמון וסרם.
משנת 1507 - 1515 ניסה אלבוקרקי לחסום לחלוטין את דרכי המסחר הערביות והמסורתיות האחרות שנפרשו מחופי מערב האוקיינוס השקט עד הים התיכון, דרך כיבוש בסיסים אסטרטגיים במפרץ הפרסי ובכניסה לים האדום. בראשית המאה ה-16 הייתה לפורטוגזים שליטה מוחלטת על דרך הים האפריקאית. כמו כן שלטו ברשת ארוכה של נתיבים שקישרו בין שלושה אוקיינוסים, ממולוקה (איי התבלין), בגבולות האוקיינוס השקט, דרך מאלקה, הודו וסרי לנקה (משם, לאחר מכן קישרה לסין ויפן), לליסבון בפורטוגל (אירופה), דרך האוקיינוסים ההודי והאטלנטי.
בית המלוכה הספרדי, ארגן את משלחתו של כריסטופר קולומבוס כדי להתמודד עם פורטוגל על סחר התבלינים עם אסיה, אך במקום זאת הוא הגיע לעולם חדש. החיפוש אחר מסלול לאסיה התחדש מספר שנים לאחר מכן, לאחר שהמגלה וסקו נונייס דה-בלבואה חצה את מיצר פנמה בשנת 1513 והפך לאירופאי הראשון שראה את האוקיינוס השקט מהעולם החדש, ואישר כי אמריקה היא יבשת נפרדת. הכתר הספרדי ארגן הפלגה מערבה גדולה עם פרדיננד מגלן, על מנת להגיע לאסיה מספרד מעבר לאוקיינוס האטלנטי והאוקיינוסים השקט. ב־21 באוקטובר 1520 חצתה משלחתו את המיצר הנושא את שמו בקצה הדרומי של דרום אמריקה, ופתח את האוקיינוס השקט לחקירה אירופאית. ב־16 במרץ 1521 הגיעו הספינות לפיליפינים וזמן קצר לאחר מכן לאיי התבלינים, ובסופו של דבר הביאו לסחר במסלול מערבה הראשון לכיוון אסיה.
לאחר מותו של מגלן בפיליפינים, הנווט חואן סבסטיאן אלקנו קיבל פיקוד על המשלחת והסיע אותה על פני האוקיינוס ההודי בחזרה לספרד, לשם הגיעו בשנת 1522 על סיפונה של הספינה האחרונה שנותרה: הוויקטוריה. החוקרים הללו הפכו לאנשים הראשונים שהקיפו את כדור הארץ. במשך המאות הבאות שלטה ספרד ברשת סחר עצומה שקשרה בין שלוש יבשות: אסיה, אמריקה ואירופה. נוצר מסלול תבלינים עולמי: ממנילה בפיליפינים (אסיה) לסביליה בספרד (אירופה), דרך אקפולקו במקסיקו (צפון אמריקה).
דיפוזיה תרבותית
אחד החילופים הטכנולוגיים החשובים ביותר של רשת סחר התבלינים היה העברת טכנולוגיות ימיות להודו, המזרח התיכון, מזרח אפריקה וסין על ידי העמים האוסטרונזים. טכנולוגיות אלה כוללות סירות מסוגים שונים, קטמרנים, וכנראה גם סירות מפרש. התהליך עדיין ניכר בשפות בסרי לנקה ובדרום הודו.
אוסטרונזים יצרו גם מספר התיישבויות בדרום הודו, סרי לנקה ומזרח אפריקה, מה שהיווה מרכיב חשוב בסחר התבלינים. הם ייבאו את הבננות, אגוזי קוקוס מבויתים מהאוקיינוס השקט, בטטות יאם, אורז יבש, טארו ענק, ג'ינג'ר, פלפל, אגוז ארקה, וקנה סוכר.
מוסדות דתיים הינדים ובודהיסטיים בדרום-מזרח אסיה, היו קשורים לפעילות כלכלית ומסחר, שכן פטרונים הפקידו כספים גדולים אשר ישמשו אחר כך לטובת הכלכלה המקומית על ידי ניהול אחוזות, קידום פעילויות מסחר. הבודהיזם התפשט בעיקר לצד הסחר הימי וקידם אמנות ואוריינות. האסלאם התפשט ברחבי המזרח והגיע בדרום-מזרח אסיה הימית במאה העשירית. סוחרים מוסלמים מילאו חלק מכריע בסחר. מיסיונרים נוצריים, כמו סנט פרנסיס חאווייר, סייעו להתפשטות הנצרות במזרח. הנצרות התמודדה עם האסלאם כדי להפוך לדת השלטת באיי מלזיה. עם זאת, ילידי איי התבלין התרגלו בקלות לקלוט הבטים שונים של שתי הדתות.
הכרת השפה הפורטוגזית הפכה חיונית לסוחרים העוסקים בסחר. סחר פלפל קולוניאלי שינה באופן דרסטי את חוויית המודרניות באירופה ובקרלה והביא, יחד עם הקולוניאליזם, קפיטליזם מוקדם לחוף מלבר בהודו, שינוי תרבויות של צורת עבודה ומעמדות.
סוחרים הודים העוסקים בסחר תבלינים הביאו את המטבח ההודי לדרום-מזרח אסיה, ובמיוחד למלזיה ואינדונזיה, שם הפכו תערובות תבלינים ופלפל שחור לפופולריות. לעומת זאת, המטבח והגידולים הדרום מזרחיים של אסיה התפשטו גם להודו ולסרי לנקה, שם עדיין קיימת דומיננטיות של אורז ותבשילי חלב קוקוס.
אנשים אירופאים התחתנו עם ההודים, והפיצו בהודו כישורים קולינריים חשובים, כמו אפייה. אוכל הודי, שהותאם לחיך האירופי, הגיע לאנגליה עד שנת 1811, כאשר מפעלים בלעדיים החלו לספק את טעמם של הסקרנים ושל החוזרים מהודו. אופיום היה חלק ממסחר התבלינים וכמה אנשים שהיו מעורבים בסחר התבלינים הונעו על ידי התמכרות לאופיום.
לקריאה נוספת
- Collingham, Lizzie (December 2005). Curry: A Tale of Cooks and Conquerors. Oxford University Press. מסת"ב 978-0195172416.
- Corn, Charles; Debbie Glasserman (March 1999). The Scents of Eden: A History of the Spice Trade. Kodansha America. מסת"ב 978-1568362496.
- Donkin, Robin A. (August 2003). Between East and West: The Moluccas and the Traffic in Spices Up to the Arrival of Europeans. Diane Publishing Company. מסת"ב 978-0871692481.
- Fage, John Donnelly; et al. (1975). The Cambridge History of Africa. Cambridge University Press. מסת"ב 978-0521215923.
- Shaw, Ian (2003). The Oxford History of Ancient Egypt. Oxford University Press. מסת"ב 978-0192804587.
- Kalidasan, Vinod Kottayil (2015). "Routes of Pepper: Colonial Discourses around Spice Trade in Malabar" in Kerala Modernity: Ideas, Spaces and Practices in Transition, Shiju Sam Varughese and Sathese Chandra Bose (Eds). Orient Blackswan, New Delhi. מסת"ב 978-81-250-5722-2.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "Spice Trade". Encyclopædia Britannica. 2016. Retrieved 25 April 2016.
- ^ Fage 1975: 164
- ^ Donkin 2003
- ^ Corn & Glasserman 1999: Prologue
- ^ Gama, Vasco da. The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition. Columbia University Press
- ^ Rawlinson 2001: 11-12
- ^ Shaw 2003: 426
- ^ Simson Najovits, Egypt, trunk of the tree, Volume 2, (Algora Publishing: 2004), p. 258.
- ^ Manguin, Pierre-Yves (2016). "Austronesian Shipping in the Indian Ocean: From Outrigger Boats to Trading Ships". In Campbell, Gwyn (ed.). Early Exchange between Africa and the Wider Indian Ocean World. Palgrave Macmillan. pp. 51–76.
- ^ Meacham, Steve (11 December 2008). "Austronesians were first to sail the seas". The Sydney Morning Herald. Retrieved 28 April 20
- ^ Doran, Edwin, Jr. (1974). "Outrigger Ages". The Journal of the Polynesian Society. 83 (2): 130–140.
- ^ Mahdi, Waruno (1999). "The Dispersal of Austronesian boat forms in the Indian Ocean". In Blench, Roger; Spriggs, Matthew (eds.). Archaeology and Language III: Artefacts languages, and texts (PDF). One World Archaeology. 34. Routledge. pp. 144–179.
- ^ Doran, Edwin B. (1981). Wangka: Austronesian Canoe Origins. Texas A&M University Press.
- ^ Blench, Roger (2004). "Fruits and arboriculture in the Indo-Pacific region". Bulletin of the Indo-Pacific Prehistory Association. 24 (The Taipei Papers (Volume 2)): 31–50.
- ^ "The Third Voyage of Sindbad the Seaman – The Arabian Nights – The Thousand and One Nights – Sir Richard Burton translator". Classiclit.about.com. 2009-11-02. Retrieved 2011-09-16.
- ^ Donkin 2003: 59
- ^ Donkin 2003: 88
- ^ Donkin 2003: 92
- ^ Donkin 2003: 91–92
- ^ Pollmer, Priv.Doz. Dr. Udo. "The spice trade and its importance for European expansion". Migration and Diffusion. Retrieved 27 June 2016.
