סיסל
 סיסל
| |
|---|---|
| מיון מדעי |
סיסל (שם מדעי: Agave sisalana; לעיתים ידוע גם כסיזל) הוא מין ממשפחת האגבה, המגיע במקור מדרום מקסיקו, המגדל סיב קשיח המשמש לייצור מוצרים שונים, בהם חבלים, חוטים, נייר, בד, נעליים, כובעים, תיקים ושטיחים.
מהסיסל מפיקים סיבים הקרויים גם הם סיסל. הם מוצאים מתוך העלים באופן ידני או על ידי מכונות ייעודיות, ולאחר ניקוי וייבוש משמשים להכנת חבלים ומברשות. הייצור העיקרי של סיבי סיסל בעולם הוא בהודו, אינדונזיה, טנזניה ואפריקה שמדרום לסהרה.
היסטוריה
תוצרי הסיסל יוצאו לראשונה לאירופה מנמל סיסל במדינת יוקטן ומכאן שם הצמח. בהתאם לכך גם היה מקובל שמקור הסיסל בחצי האי יוקטן. הבוטנאי הווארד סקוט גנטרי העלה את הסברה שמקור הסיסל בצ'יאפס, בהתאם למורשת של שימוש בו באזור.
בסביבות שנת 1834 הובא הסיסל לדרום פלורידה ושם הוא גדל פרא. בעקבות עליה בביקוש לסיבים לאחר שנת 1885, הועבר הסיסל מפלורידה למקומות רבים ברחבי העולם, בהם האיטי, מזרח אפריקה, אלג'יר, הודו והוואי[1]. בשנות ה-40 של המאה ה-20 גודל הסיזאל באופן נרחב בקמפצ'ה, האיטי, קניה, טנגניקה, מוזמביק, טוגולנד, סנגל, ג'אווה וסומטרה. באותה תקופה היה מקובל שגידול הסיזאל כלכלי רק בחוות עם שטח של יותר מ-10 קמ"ר, גישה לכמויות גדולות של מים לניקוי התוצרת, כוח אדם זול ואמצעי תחבורה נוחים להעברת התוצרת לשוק[1].
תיאור
הסיסל כולל שושנת עלים, של בין 75–150 עלים ירוקים כהים[1] דמויי חרב שמגיעים לגובה של 0.75-1.5 מטר ורוחב של 10–15 סנטימטר. בקצה העלים קוץ באורך של 20–25 סנטימטר ועובי של כ-4–5 מילימטר. לעלים הצעירים יש מספר שיניים חדות בקצוותיהן אך אלו נעלמות בהתבגרות העלים. אורך החיים של הסיסל הוא בין 7–10 שנים ובתקופת חייו הוא מייצר בממוצע 200–250 עלים הראויים לתעשייה. לקראת סוף חייו גדל במרכז הסיסל מקל בגובה של 3–7 מטר המוציא ענפים עם פריחה צהובה. מהפרחים יוצאים בצלצולים ואז הצמח מת[1].
כל עלה כולל בממוצע כ-1,000 סיבים. הסיבים מהווים כ-4% ממשקל הצמח.
הסיסל הוא צמח טרופי או סוב-טרופי הגדל באופן מיטבי בטמפרטורה של 25 מעלות ומעלה.
ישראל
ניסיון ראשון לגדל את הסיסל בנגב התקיים בשנת 1943, אך אלפי השתילים נבלו[2]. בשנת 1947 הוקצו 10 דונם במשמר הנגב לגידול הסיסל[3]. כן הוקמה משתלה ברעננה לשתילים עבור קיבוץ אורים[4] ומשתלה נוספת ליד גדרה[5][6]. לאחר הקמת מדינת ישראל נשלח יוסף ויץ להביא שתילי סיסל מקניה או ברזיל[7]. מפני שנאסר על הוצאת השתילים מאותה מדינה הוא הבריח אותם, אך הם נבלו בבטן האונייה בה הוחבאו. בשנה שאחרי כן הצליחו להביא את השתילים לישראל[8][2]. בשנות ה-50 של המאה ה-20 ניטעו בנגב, בבקעת באר שבע, כ-15,000 דונם של צמחי סיסל, שיועדו לשמש לתעשיית חבלים ושקים[9][10]. מטרת המיזם הממשלתי היה לפתח מקורות תעסוקה לעיירות הפיתוח שהוקמו באותה עת, דימונה, אופקים ונתיבות. הוקם אף מפעל לעיבוד הסיבים[11]. המיזם נכשל מסיבות מסחריות בשנות ה-60 של המאה ה-20 וחלק משטחי הסיסל הוסבו ברבות השנים לשטחים חקלאיים רגילים, אך ריכוזים של אגבות עדיין קיימים בנגב.
עמודי תפרחות האגבות שנכרתו שימשו את חניכי תנועות הנוער בישראל כ"סֶנָדוֹת" לבניית מתקנים בפעילויותיהם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Sisal (Amaryllis family), A Graphic Summary of Farm Crops: (based Largely on the Census of 1940)
- ^ 2.0 2.1 צבי אלגת, קוצי בחירות במטעי האגבות, מעריב, 17 במרץ 1959
- ^ 10 ד' צמחי אגבה בנגב, הבוקר, 30 באפריל 1947
- ^ משתלה לצמחי אגבה בנגב, הבוקר, 30 במאי 1947
- ^ גדרה, הבוקר, 8 בספטמבר 1947
- ^ גידול האגבה בנגב, דבר, 27 בינואר 1948
- ^ צבי לביא, האגבה נתאזרחה בנגב, מעריב, 30 בספטמבר 1958
- ^ אגבה לתעשיית חבלים ושקים, הבוקר, 11 ביוני 1951
- ^ שליש מהנגב הצפוני ייהפך לאיזור יערות, מעריב, 11 בינואר 1950
- ^ ה. בן עדי, בנגב התאקלם הסיזאל, מעריב, 19 באוגוסט 1953
- ^ אלרם שחר, נספח תיעוד מקדים לתוכנית מס' 7/470/03 - יער נחל שמריה רנן, קק"ל מחוז דרום, פברואר 2012, עמ' 38-36
