עיון (עיר מקראית)
עִיוֹן הייתה עיר, באזור שיועד לשבט דן בצפון נחלת שבט נפתלי, ואשר בשל היותה על גבול הצורים והצידונים, ידעה כיבושים רבים.
במקרא
העיר נזכרת בתיאור כיבושי בן הדד הראשון הארמי בממלכת ישראל: ”וַיִּשְׁמַע בֶּן-הֲדַד אֶל-הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-לוֹ עַל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה”[1].
עיון מוזכרת גם בתיאור כיבושי תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור: ”בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר”[2].
תקופת המשנה והתלמוד
בברייתא דתחומין נזכרת נוקבתא דעיון, כנקודה הצפון-מזרחית של ארץ ישראל בתחום שהחזיקו עולי בבל.
יהוסף שוורץ הציע כי משמעות המילה "נוקבתא" שבמקורות חז"ל היא "עמק צר", כאשר הכוונה היא לאפיק נחל עיון העובר ליד מטולה[3].
מקורות נוספים
נראה כי העיר נזכרת כבר בכתבי המארות המצריים מראשית המאה ה-18 לפנה"ס, וכן ברשימת הערים של תחותמס השלישי מתחילת המאה ה-15 לפנה"ס[4].
זיהוי
שמה של העיר הקדומה השתמר לפי הסברה בעמק עיון, המכונה בערבית "מרג' עיון", הסמוך מצפון לדן ולאבל בית מעכה[5]. מקום העיר עצמה טרם זוהה בוודאות, ויש המציעים את "תל דבין" שבמרכז עמק עיון, בו נמצאו שרידי חומות וחרסים החל מתקופת הברונזה[4].
הצרפתי ויקטור גרן ביקר בתל דבין בשנת 1870, וציין כי במדרון הגבעה הותקנו טרסות, אשר נבנו מאבנים שסיקלו וערמו בעלי הקרקע בתל, ומקורם בבניינים חרבים; על אלו גדלות גפנים ותאנים. הוא הבחין במקום בשני מעיינות הנובעים לרגלי הגבעה, ותיאר את הברכה הקדומה אליה נקוו מימי אחד המעיינות. גרן תמך בזיהוי המקום עם העיר המקראית עיון[6].
הערות שוליים
- ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק כ'; וכן ספר דברי הימים ב', פרק ט"ז, פסוק ד'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ו, פסוק כ"ט
- ^ תבואות הארץ, א, ג
- ^ 4.0 4.1 אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ו', עמ' 184–185
- ^ אנציקלופדיה מקראית, "עיון", כרך ו, טור 185. מראי מקום נוספים, שם.
- ^ ויקטור גרן, כרך ז': הגליל (ב), תרגום: חיים בן־עמרם, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשמ"ז, עמ' 155–156
