ארמים
הָאֲרַמִּים (בארמית: ܐܪ̈ܡܝܐ) היו עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. האזור שיושב בארמים מעולם לא היווה אימפריה או מסגרת מדינית לכלל הארמים והם היו מפוצלים למספר ממלכות, אך למרות זאת התרבות הארמית הצליחה להשפיע על עמים אחרים ששכנו באזור כמו האשורים, הבבלים והיהודים בתהליך שנקרא "ארמיזציה". למרות הדיעה שלא היתה ממלכה ששמה ארם, במקרא ארם מופיע כשם איזור, וכן בשמות ערים אולי במשמעות עיר גבוהה או במשמעות רמה (גיאוגרפיה), וברשימות של שמות אבות האומות שארצותיהם הפכו לארצות.
הארמים במקרא
ארם מופיע במקרא כבנו של שם, כחלק משמות ישובים, וכמלכות או אולי ברית בין ערים או מקומות ישוב וביניהם דמשק, צובא (כיום חלב), בית רחוב (אולי תל רחוב בעמק הירדן). מתעודות עתיקות מן האיזור ידוע על ערים נוספות שהיו שייכים לברית זו ועם שחי על פי תרבות זו כעובדי האליל הדד.[1]
בנביאים ישעיה ירמיהו יחזקאל הושע ועמוס מופיע ארם בנבואות על חורבנו וגלותו, בדומה לערי פלשתים כברית ערים לוחמות, ובהקשר לערי שדה וצבאות גדודים שבטיים, המתאים לתיאור שבטים נוודים.
בסיפורי האבות שבספר בראשית השם ארם מופיע ברשימה של שמות אבות האומות, ששמותיהם הפכו לשמות עיר. ארם הוא אחד מבניו של שם:
- וּבְנֵי שֵׁם - עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם. (בראשית 10)
אברהם שולח את אליעזר עבדו לארם נהריים "עיר נחור". יתכן שארם נהריים הוא שם איזור ובו עיר ששמו נחור, או שזהו שם העיר שבה גר נחור, אחיו של אברהם. בספר שופטים כושן רשעתיים מתואר כמלך ארם נהריים.
פדן-ארם מתואר כמקומו של לבן הארמי. יעקב כורת ברית עם אנשי לבן, והם נותנים לגלעד שם בשפה הארמית: יגר סהדותא.
בספר שמואל מתואר כיצד ארם דמשק הצטרפו להדדעזר מלך צובא (כיום חלב שבסוריה) במלחמתם נגד דוד. יחד הם נקראים "ארם" (שמואל 1:8:5). בחלק אחר של הספר מתוארת המלחמה של בני-עמון אשר בירתם היא רבת עמון, הנעזרים בערים ארם בית רחוב ואת ארם צובא. מעכה, עיר נוספת או ישוב נוסף, המוזכר יחד עם צובא בספר שמואל, הופך בספר דברי הימים לשם ארם מעכה (דהי"א 19). אך בספר מלכים אליהו מקבל פקודה להמליך את חזאל למלך על ארם, במדבר דמשק, במקום בן-הדד מלך ארם שנלחם קודם באחאב. (מלכים 1:20) כך גם התיאור בסיפורי אלישע של בחטיפת הנערה הישראלית בידי נעמן שר צבא ארם, מתוארת מלחמת ארם: "יצאו גדודים", כלומר מלחמת שבטים נוודים. (מלכים 2:5)
בספר במדבר, בלעם מתאר את מינויו במילים: "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם...". יתכן שהכוונה למקום המוצא של בלעם אל מסע הקללה, או שזהו המקום בו נתבקש מסע הקללה להתחיל.
בספר דברים, טקס הבאת הביכורים (שחלקו הראשון מצוטט כחלק עיקרי מההגדה של פסח המוקרא בליל הסדר) מתחיל במילים: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה..." (דברים 26). יתכן שהכוונה שאבי האומה היה ארמי אובד, ולפי מדרש חז"ל הכוונה ללבן הארמי, שניסה להאביד את יעקב אבי האומה. [2]
השפה הארמית
ערך מורחב – ארמית
לשונם של הארמים הייתה ארמית שהשתייכה למשפחת השפות השמיות מהענף המערבי. הארמים אשר לא הייתה להם מערכת כתב משלהם, השתמשו באלפבית פיניקי (עברי-קדום) והתאימו אותו לצרכיהם במה שיותר מאוחר כונה בשם אלפבית ארמי. האלפבית העברי שאנו מכירים היום הוא למעשה צאצאו של כתב זה. העדות הראשונה לכתב הארמי היא מהמאה ה-8 לפנה"ס בתקופה שהתחרה עם כתב היתדות האכדי אשר היה נפוץ באשור. הכתב הארמי, אשר היה קל יותר לכתיבה, החל להתפשט יחד עם השפה הארמית ובשנת 500 לפנה"ס נהפך ללינגואה פרנקה של האימפריה האחמנית. למרות כיבוש האזור על ידי אלכסנדר מוקדון והבאת השפה היוונית, שמרה הארמית על מקומה כשפה השכיחה ביותר בלבנט ובארם נהריים עד לכיבוש האסלאמי של האזור במהלך המאה ה-7.
היסטוריה
מקורם של הארמים לוט בערפל. האזכור הראשון של השם "ארם" הוא באסטלה של נרם סין המתוארכת לשנת 2250 לפנה"ס לערך. באסטלה זו השם "ארם" מופיע כשם מקום ולא כשם של עם, מה שמקשה על היסטוריונים לקבוע אם אכן אלו הארמים. האזכורים הבאים ל"ארם" הם בהירוגליפים במארי (1900 לפנה"ס) ובאוגרית (1300 לפנה"ס).
בתנ"ך מוזכר שהארמים הגיעו מקיר והתיישבו באזור סוריה של היום דבר המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס לערך ושלטו על שטחים בצפון ארץ כנען. במכתבי אל-עמארנה מוזכר העם Ahlamû (שפירושו משוטטים/נודדים) שמזוהה עם הארמים (יותר מאוחר בהילוגריפים מוזכר כ-Ahlamû-Aramaeans), נכתב שם כי עם זה התיישב בניפור, אשור ודילמון.[3] המלך האשורי שלמנאסר הראשון (המאה ה-13 לפנה"ס) הזכיר שהארמים התיישבו באזור אל-ג'זירה, צפונית לנהר הפרת בסוריה.
שלמנאסר הראשון מלך אשור מזכיר שהביס את ממלכת מיתני ואת בעלי בריתה הארמים והחתים. במהלך המאות הבאות הארמים השתלטו על האזור שבין בבל לבין חתושש שבאנטוליה דבר שאיים על אשור, שני הצדדים נלחמו והארמים הפסידו. במהלך המאה ה-12 לפנה"ס הארמים היו ידועים בשם "ארמו" ו"ארימי". בסביבות שנת 1200 לפני הספירה נפלה האימפריה החתית בעקבות פלישת גויי הים ומשבר תקופת הברונזה המאוחרת. שבטים ארמים שמקורם ממערב לפרת חצו אותו והתיישבו בצפון-סוריה וייסדו ממלכות עצמאיות קטנות שמילאו את החלל שנוצר בעקבות נפילת האימפריה החתית. אחת הממלכות שהוקמו הייתה ממלכת בית בח'יאני (Bit Bah'yaani) על שם המלך בח'יאנו (Bakhyaanu) שייסד את השושלת. מרכז ממלכתו הייתה בגוזן שבשנת 808 לפנה"ס הפכה לפחווה אשורית, זאת הייתה אחת הערים אליה הוגלו תושבי ממלכת ישראל בגלות אשור.[4] ממלכה נוספת הייתה חדתה היא נכבשה על ידי שלמנאסר השלישי במאה ה-9 לפנה"ס והפכה לפחווה אשורית.
במהלך המאה ה-11 וה-10 לפנה"ס הארמים שבסוריה נלחמו ללא הרף בבני ישראל, מלחמות בהן הישראלים ניצחו, החולשה של הארמים כנגד ישראל היא גם בגלל הלחימה כנגד הממלכות החתיות החדשות שבאנטוליה שהצליחה לגרום להם לסגת מזרחית לנהר העאסי. במהלך המאות ה-10 וה-9 בגלל הלחץ מהלבנט ומאנטוליה, הארמים החלו להגר מזרחה למסופוטמיה (וכך כנראה קיבלה את שמה העברי "ארם נהריים").
ממלכות
הארמים אשר פלשו לאזור הלבנט התיישבו בעיקר באזור סוריה של היום והקימו באזור מספר ממלכות:
זהות ארמית בעת המודרנית
בעת המודרנית יש קבוצות מזרח-תיכוניות, בעיקר נוצרים המשתייכים לכנסייה הסורית-אורתודוקסית, ההכנסייה הסורית-הקתולית, הכנסייה האשורית, והכנסייה המרונית, הממשיכים גם בעת החדשה להזדהות כארמים (בארמית: ܐܪ̈ܡܝܐ, בערבית: آراميون), צאצאיו של העם הארמי העתיק.[5]
בישראל
ב-16 בספטמבר 2014 הכיר משרד הפנים הישראלי בראשותו של השר גדעון סער בלאום הארמי כאחד מהלאומים הרשמיים בישראל, והתיר רישום מתאים ("ארמי" במקום "ערבי") בתעודת הזהות שלהם.[6] ההחלטה באה בעקבות מסע ארוך שניהלו שאדי ח'לול, סרן במילואים, יו"ר העמותה הארמית נוצרית, בתמיכת פורום גיוס העדה הנוצרית, להכרה בנוצרים דוברי-הערבית בישראל כעם נפרד, ארמי, ולהבדילם מהלאום הערבי שאליו היו משויכים. משמעות ההחלטה היא שכל הנוצרים-ערבים בישראל, לא רק כ-13 אלף בני הנוצרים המרונים והאשורים,[5] אלא גם כ-160 אלף[7] המשתייכים לכנסיות השונות בישראל כולל הנוצרים-הלטינים, הנוצרים-היוונים-אורותודוקסים, הנוצרים-היוונים-קתולים, הנוצרים-המלכיתים והנוצרים-האורתודוקסים, אשר היו רשומים עד שנת 2014 כ"ערבים", יוכלו להירשם מעתה במרשם האוכלוסין של משרד הפנים כ"בני הלאום הארמי".[8] באוקטובר 2014 נרשם בנו של ח'לול כאזרח הישראלי הראשון הנושא את ה"לאום הארמי".[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ אדוארד ליפינסקי, (באנגלית) הארמים: תולדותיהם בעת העתיקה, תרבות, דת. בהוצאת פיטרס, 2000. (מסת"ב 9789042908598)
- ↑ "ביקש לבן להאביד את הכל" (הגדה של פסח)
- ↑ אזור בחריין וחופי המפרץ הפרסי.
- ↑ אתר חפירות תל חלף
- ^ 5.0 5.1 אמילי עמרוסי, אנחנו לא ערבים - אנחנו ארמים, באתר ישראל היום, 9 באוגוסט 2013
- ↑ אריק גרינשטיין, הבשורה על-פי סער: הכרה רשמית בעדה הארמית-נוצרית, באתר מידה, 16 בספטמבר 2014.
- ↑
אריאנה מלמד, הבעיה האמיתית של ספר האזרחות החדש, באתר הארץ, 17 במאי 2016
- ↑ מורן אזולאי ועומרי אפרים, חדש בתעודת הזהות: הלאום - ארמי, באתר ynet, 16 בספטמבר 2014
- ↑ עדי חשמונאי, לראשונה בישראל: בן שנתיים נרשם כבן הלאום הארמי, באתר וואלה!, 21 באוקטובר 2014
| קבוצות בחברה הישראלית (ישראלים) | ||
|---|---|---|
| ישראלים לפי דת | יהודים • נוצרים • מוסלמים • דרוזים • בהאים • שומרונים העבריים מדימונה • עדי ה' • יהדות משיחית • סובוטניקים | |
| יהודים | אשכנזים • ספרדים • מזרחים • הודים • אתיופים • יוצאי ברית המועצות חילונים • מסורתיים • דתיים • חרדים אורתודוקסיים • קונסרבטיביים • רפורמים • קראים | |
| ערבים | בדואים • ערבים-נוצרים • אחמדים • מדנים • פלאחים • עלווים | |
| מיעוטים | צ'רקסים • צוענים • ארמים | |
ארמים37012534Q185461