פולקסגמיינשאפט
פולקסגמיינשאפט (בגרמנית: Volksgemeinschaft) הוא ביטוי גרמני שפירושו "קהילת העם" ואשר מבטא תחושת אחדות וסולידריות גרמנית.
המונח הפך לפופולרי במקור במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגרמנים התלכדו סביב שותפות הגורל בזמן המלחמה. הרעיון קרא לפירוק האליטיזם ולאיחוד בין גרמנים ממעמדות שונים כדי להשיג מטרה לאומית משותפת.
בגרמניה הנאצית נעשה שימוש מחודש בביטוי, בעבור גרמנים אשר על פי האידאולוגיה הנאצית השתייכו לגזע הארי. הנאצים ניסו ליצור סדר חברתי חדש. הם ערערו את המעמדות הישנים וקיטלגו את החברה הגרמנית על בסיס גזעי, בניסיון לצמצם את הפערים הכלכליים בתוך האומה הגרמנית.
התפתחות המושג
באופן אירוני, המילה "פולקסגמיינשאפט" שימשה ככל הנראה לראשונה בתרגום של גוטלוב אוגוסט טיטל משנת 1791 לטקסט שנכתב על ידי ג'ון לוק, וסינתזה של הביטוי "בכל מקום [מסוים], בדרך כלל". בין החוקרים מהמאה ה-19 שהשתמשו במילה זו היו פרידריך שליירמאכר, פרידריך קארל פון סביני, קרל תאודור ווקר, יוהאן קספר בלונצ'לי, הרמן שולצה, וילהלם דילתיי, ווילהלם וונדט. המשפיעה ביותר הייתה אולי התיאוריה של פרדיננד טניס ביצירתו "Gemeinschaft und Gesellschaft" ("קהילה וחברה") משנת 1887. עשרות שנים אחר כך, בשנת 1932, הצטרף טנסי למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה כדי להתנגד לעליית הנאציזם וכמחאה נגד השימוש שלהם במושג שלו. הוא הסיר את התואר פרופסורה לשם כבוד שלו עם עליית אדולף היטלר לשלטון.
בשנת 1914 הכריז הקיסר וילהלם השני לפני הרייכסטאג על "בורגפרידן" (אנ') ("השלום בטירה שבמצור"). הוא הודיע כי מכאן ואילך כל ההבדלים האזוריים בין מדינות הרייך השונות; ההבדלים בין עשירים, המעמד הבינוני והעניים; בין הקתולים לפרוטסטנטים; ובין הכפר לעיר - לא קיימים עוד. העם הגרמני כולו אחד בזמן המלחמה. במהלך המלחמה, הבורגפרידן חיזק בקרב גרמנים רבים את תחושת האחדות. השראה זו נותרה גם אחרי המלחמה ואת הבורגפרידן של ימי המלחמה ירש הפולקסגמיינשאפט בימי השלום.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הרעיון של פולקסגיימינשט שימש כדי לפרש אסונות כלכליים שעברו גרמנים בתקופת רפובליקת ויימאר כחוויה משותפת של האומה הגרמנית, ולטעון כי האחדות הגרמנית תביא לחידוש ולסיום המשבר. היא אומצה על ידי המפלגה הנאצית כדי להצדיק פעולות נגד יהודים, מרקסיסטים מדינות ההסכמה, ותאגידים שהרוויחו מן המלחמה. הנאצים האשימו את כל אלה בשיבוש ההתחדשות הלאומית הגרמנית, בהתפוררות הלאומית בשנת 1918 ובתבוסת גרמניה במלחמה.
בין ההיסטוריונים ישנו ויכוח מתמשך האם פולקסגמיינשאפט יושם בצלחה או לא בין 1933 ל-1945. זהו נושא במחלוקת היסטורית, במיוחד מסיבות אתיות ופוליטיות, וכן בגלל השפה הדו-משמעית ששימשה את היטלר והנאצים כשדיברו על פולקסגמיינשאפט.
פולקסגמיינשאפט נאצי
בעקבות המהפכה הגרמנית בנובמבר 1918, שציינה את שקיעת הקיסרות הגרמנית והחלפתה ברפובליקת ויימאר, הייתה איבה בקרב גרמנים רבים כלפי רפובליקת ויימאר והסוציאל-דמוקרטים, שבחסותם היא קמה. זאת, בשילוב עם החרדה מהמשבר הכלכלי העולמי בשנות ה-30. המשבר היה קשה במיוחד בגרמניה לאור האבטלה הגואה והתשלומים שנכפו עליה בחוזה ורסאי, מה שהביא לפופולריות גוברת בקרב המפלגה הנאצית. עובדים רבים ציפו שהמפלגה הנאצית תציל אותם מן המשבר הכלכלי החמור. בעת עלייתו לשלטון, הבטיח היטלר להשיב את האמונה בעם (פולק (אנ')) ולהביא לשלמות, תוך שהוא מאשים פוליטיקאים אחרים בקריעת האחדות הגרמנית.
עם עלייתם לשלטון בשנת 1933, הנאצים ביקשו להשיג תמיכה בחלקים שונים של החברה. הרעיון שלהם בנושא פולקסגמיינשאפט אוחד באופן גזעי ומאורגן באופן היררכי. הוא כלל אחדות מיסטית, סוג של נשמה גזעית המאחדת את כל הגרמנים, כולל אלה החיים מחוץ לגרמניה. עם זאת, נשמה זו נחשבה כקשורה לארץ, בתורת "דם ואדמה". אכן, אחת הסיבות ל"דם ואדמה" הייתה האמונה כי בעלי אדמות ואיכרים חיו בהרמוניה אורגנית.
הנאצים גיבשו את התמיכה בקרב הלאומנים והשמרנים בכך שהציגו עצמם כבני ברית עם הנשיא פאול פון הינדנבורג, שנחשב לגיבור מלחמת העולם הראשונה. הנאצים ביקשו להשיג תמיכה בעובדים בכך שהכריזו על יום מאי (אנ'), יום שנחגג על ידי העבודה המאורגנת, כיום חופשה בתשלום, וקיימו חגיגות ב-1 במאי 1933 לכבוד העובדים הגרמנים. הנאצים הדגישו כי על גרמניה לכבד את עובדיה. היטלר שיבח לא פעם את סגולות העבודה, והצהיר בפלקישר באובכטר כי "אני רק מכיר באצולה אחת - זו של העבודה".
המשטר סבר כי הדרך היחידה להימנע מחזרה על האסון ב-1918 הייתה להבטיח את תמיכת העובדים בממשלת גרמניה. המשטר התעקש באמצעות תעמולה שכל הגרמנים ישתתפו בחגיגות יום מאי בתקווה שזה יעזור לשבור את האיבה המעמדית בין עובדים לאנשי האוניברסיטה. שירים לשבח העבודה והפועלים הושמעו על ידי הרדיו הממלכתי לאורך כל יום מאי, כמו גם מופעי אוויר בברלין וזיקוקים. היטלר דיבר על פועלים כפטריוטים שבנו את חוסנה התעשייתי של גרמניה ושירתו בכבוד במלחמה וטען כי דוכאו תחת הליברליזם הכלכלי. העיתון ברלינר מורגנפוסט (אנ') שהיה קשור מאוד לשמאל הפוליטי בעבר, שיבח את חגיגות יום מאי. בנוסף הודלקו מדורות עשויות מכובעים של ילדי בית הספר בצבעים שונים, כסמל לביטול ההבדלים המעמדיים.
הנאצים המשיכו במדיניות הרווחה החברתית שיזמה ממשלות רפובליקת ויימאר וגייסו מתנדבים כדי לסייע לגרמנים העניים, "ראויים לגזע" באמצעות ארגון הרווחה העממי הנאציונל-סוציאליסטי (אנ'). ארגון זה פיקח על פעילויות צדקה, והפך לארגון האזרחי הגדול ביותר בגרמניה הנאצית. הנאצין פתחו בקמפיין מוצלח שהוביל נשים ממעמד הביניים להיות מעורבות בעבודה סוציאלית ובסיוע למשפחות גדולות. בנוסף, הפעילו את קמפיין ההקלה בחורף (אנ') פעל כריטואל כדי ליצור תחושה של ערבות ציבורית.
הפולקסגמיינשאפט נועד ליצור תחושת שוויון בין חבריו; פריץ ריינהרדט, מזכיר המדינה במשרד האוצר, הציג מספר רב של הקלות מס עבור גרמנים מהמעמד הנמוך והמעמד הבינוני, צמצם את פערי הפנסיה בין עובדי צווארון כחול לצווארון לבן והוריד את תקני הכניסה לבחינות לשירות המדינה. המדים הנאצים האחידים, שנמצאו בכל מקום, נועדו לדכא הבדלי מעמדות גלויים בלבוש וליצור מראה של שוויון. סביר להניח שהמוביליות החברתית כלפי מעלה בין השנים 1933–1939 הייתה כפולה מאשר בין השנים 1927–1933. מלחמת העולם השנייה סייעה בכך, מכיוון שהמעמד החברתי והמעמד הכלכלי לא השפיעו כלל על קבלת שירותי הרייך. הקיצוב בימי המלחמה בוצע באופן שוויוני, מה ששימח מאוד את מעמד הפועלים הגרמני. דו"ח סודי של הסוציאל-דמוקרטים בזמן המלחמה קבע כי "מעמד העובדים מברך בשמחה על כך שה'מועדפים', חדלו להיות כאלה מבחינה מעשית".
בתעמולה
הנאצים נתנו בולטות רבה ל"קהילה העממית" (פלקוורדונג) זו בתעמולה שלהם. המתארים את אירועי 1933 כפלקוורדונג, או כעם שמגשים את עצמו. הפלק לא היה רק עם; זו נשמה מיסטית המאחדת אותו, והתעמולה תיארה ללא הרף אנשים כחלק מכלל גדול, ששווה למות עבורו. מנטרה נאצית נפוצה הצהירה שהם חייבים לשים את "הצורך הקולקטיבי לפני החמדנות האינדיבידואלית" - סנטימנט נרחב בעת ההיא. כדי להמחיש ולעודד השקפות כאלה, כאשר ההנוער ההיטלראי ואגודת הנערות הגרמניות אספו עבור קמפיין החורף, לא דווח על סיכומים עבור כל פרט, אלא רק מה שהענף העלה. קמפייני ההקלה בחורף (Winterhilfswerk) עצמם פעלו כטקס כדי ליצור תחושה ציבורית. ארגונים ומוסדות כמו ההיטלריוגנד, אגודת הנערות הגרמניות אך גם שירות העבודה של הרייך, ומעל הכל, המפלגה הנאצית הוצגו כמופת והגילויים המוחשיים של הפולקסגמיינשאפט. היטלר הצהיר שהוא לא יודע דבר על בורגנים או על פרולטריון - הוא מכיר רק גרמנים. הפולקסגמיינשאפט הוצג כהתגברות על ההבדלים המעמדיים, החברתיים והמפלגתיים בין המעמד המפלגתי והחברתי. תחושת השותפות חוצת המעמדות הייתה בין הגורמים המושכים ביותר בנאציזם.
לאחר כישלונו של הפוטש במרתף הבירה, היטלר, במשפט, השמיט את האנטישמיות הקדם-פוטש הרגילה שלו ומרכז את הגנתו בדבקותו האנוכית לטובת הוולק ואת הצורך בפעולה נועזת להצלתם. חוזה ורסאי בגד בגרמניה, אותה הם ניסו להציל. לאחר מכן נאומיו התרכזו בדבקותו הבלתי מוגבלת לוולק, אם כי לא ביטלו לחלוטין את האנטישמיות. אפילו פעם אחת בשלטון, נאומיו המיידים דיברו על שירות גרמניה. בעוד שרפת הרייכסטאג שימשה כדי להצדיק אלימות אנטי-קומוניסטית ואנטישמית, היטלר עצמו דיבר על חיים חדשים של כבוד ואחדות בגרמניה. באופן דומה, ליל הסכינים הארוכות היה מוצדק כסכנה כה גדולה לעם, שרק פעולה מכרעת תציל אותם. גבלס תיאר את היטלר לאחר אותו אירוע כסובל "מבדידות טראגית" כפי שזיגפריד (סיגורד) נאלץ לשפוך דם כדי להציל את גרמניה. דבקות בוולק זה נפוצה בתעמולה הנאצית. תיאור, למשל, על קטטה של SA, תיאר את המנהיג שלו כלא-פשע ולכן איש פשוט, חזק וישר של העם. דוברי האס אה שימשו, בחלקם, לערעור באורח שלהם העממי. אחד המרכיבים בחייו של הורסט וסל היה פיקטיבי מהסרט האנס ווסטמר היה ההתגרות בכוונה לסכסוכים אלימים עם קומוניסטים; ווסטמר מטיף פיוס כיתתי, ומותו מאחד סטודנטים ועובדים. שינויים אלה הופצו גם לסטורמבטאילונג, שעברם האלים, המרדני והעימותי היה צריך להפוך לארגון קהילתי כדי להועיל בגרמניה בה נאצים החזיקו בשלטון רשמי.
אחדות זו הצדיקה את התעמולה הנאצית; הקונוטציה הרוחנית שלו נבעה אך ורק מהשימוש האנוכי שלה, והמטרה המכובדת של הנאצים, אחדות העם הגרמני, הפכה אותו לכבוד עבורם. היא גם הצדיקה את מדינת המפלגה האחת ככל מה שצריך בחברה בעלת רצון מאוחד, שם היטלר מימש את רצון הוולק באופן ישיר יותר מאשר בדמוקרטיה. ההתקפות על בריטניה כפלוטוקרטיה הדגישו גם כיצד הגרמני, היכול להשתתף בוולק שלו, הוא חופשי יותר מהבריטים. קרל שמיט העלה בקונטרס שלו, State, Volk and Movement, את גירוש היהודים מהחיים פוליטיים, מבלי להשתמש במונח "יהודי" והשתמש ב"לא-ארים". רק לעיתים רחוקות, על ידי שבח את ההומוגניות של העם והפוליקסגמיינשאף שגרם לו; רק שלא היה די האחדה, אך עקרונות הנאצים חייבים להמשיך ולהפוך את העם הגרמני לטהור. אפילו "הלא מודע הקולקטיבי" של קרל גוסטב יונג הועדף על פני המושגים הפרוידיאנים בגלל היסוד הקהילתי שלו.
הפולקסגמיאנסיאט הוצגה גם בסרטים בעורף הביתי במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהמלחמה איחדה את כל רמות החברה, כמו בשני הסרטים הפופולריים ביותר של התקופה הנאצית, די גרוס ליב וונשקונצר. תוכנית הרדיו של קונצרט הבקשה, עליה התבסס הסרט האחרון, השיגה פופולריות רבה על ידי שידור מוזיקה שנטען כי התבקשה על ידי גברים בכוחות המזוינים. ניסיונות לגרום לנשים מ"כיתות טובות יותר "לקחת עבודות מפעל הוצגו כפרסום מחסומי מעמדות וכך עוזרים ליצור קהילה של אנשים אמיתיים. כישלון התמיכה במלחמה היה מעשה אנטי-חברתי; תעמולה זו הצליחה להביא את ייצור הנשק לשיא בשנת 1944.
ילדים ונוער
מראשיתו השלטון הנאצי חיי היומיום בגרמניה טופלו על ידיו והתעמולה שלטה בתרבות ובבידור. היטלר והמפלגה הבינו את הצורך בהנחלת האידאולוגיה שלהם לצעירי גרמניה כאמצעי להמשך הרייך. מכיוון שרצו שדור הגרמנים ילך אחריו ייקדש לחיזוק ושימור הפולק של "הרייך הגרמני הגדול". לשם כך הקים היטלר קבוצות נוער נאציות בהן השתתפו הפימפפן (אנ'), נערים וילדים מגיל 6–10, בדומה לחניכי הצופים. נערים מגיל 10–14 השתתפו בדויטשס יונגפולק (אנ'), ובנים בני 14–18 השתתפו ב"היטלר יוגנד". שתי הקבוצות הגדולות טיפחו ערכים צבאיים כמו חובה, ציות, כבוד, אומץ, כוח וחוסר רחמים. מדים ותרגילים צבאיים רגילים נוספו לטקסים לכבוד הרוגי המלחמה. והכי חשוב, ההיטלר יוגנד עשה את מירב המאמצים כדי להטמיע בנערי גרמניה את הערכים האידאולוגיים של הנאציזם. מנהיגי ההיטלר יוגנד הנחילו בבני הנוער תחושה של פטריוטיזם נלהב והתמסרות מוחלטת להיטלר, כולל אימונים צבאיים כדי להיות מוכנים להצטרף לוורמאכט. עד שנת 1939, כשחברות בהיטלר יוגנד הפכה לחובה, נדרש כל חבר חדש ב"יונגוואלק" להישבע שבועת אמונים מוחלטת לפיהרר במילים: ”במעמדו של דגל הדם הזה, המייצג את הפיהרר שלנו, אני נשבע להקדיש את כל מרצי וכוחי לגואל ארצנו, אדולף היטלר. אני מוכן להקריב חיי למענו, כה יתן לי ה' וכה יוסיף”[1]. זאת באופן דומה לדינסטייד, שבועתם של חיילי הוורמאכט והנושאים במשרות ציבוריות. נערות צעירות היו גם חלק מההיטלר יוגנד. בנות מגיל 10 ועד 14 היו חברות ביונגמיידלבונד (אנ'), בעוד שבנות 18–14 השתייכו לאגודת הנערות הגרמניות. בנות ההיטלריוגנד קיבלו הוראה בעקרונות השירות, הגדוד, הציות והמשמעת. ילדות למדו להיות נשים ואמהות צייתניות. חברות אגודת הנערות הגרמניות התחנכו בכישורים הדרושים למטלות ביתיות, סיעוד והיגיינה.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ מתתיהו רוטנברג, מרדכי נאור, תנועות נוער בישראל ובעולם (עמ' 47), בהוצאת "עמיחי", 1962
