פיגוע האוטובוס במצרים (1990)
| חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי | |
|---|---|
| תאריך | 4 בפברואר 1990 |
| מקום |
 בדרך מאיסמעליה, כ-65 ק"מ צפונית לקהיר |
| מטרה | אוטובוס עם מטיילים ישראלים |
| סוג | פיגוע ירי |
| נשק | רובי סער ורימונים |
| הרוגים | 9 אזרחים ישראלים |
| פצועים | 17 |
| מבצע | הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והארגון "הארגון להגנה על בתי הכלא המצרים" |
| מניע | לאומני |
פיגוע האוטובוס במצרים (1990), הוא פיגוע טרור שבוצע ב-4 בפברואר 1990 בדרך מאיסמעליה, כ-65 ק"מ צפונית לקהיר. במסגרתו הותקף אוטובוס תיירים ובו 31 ישראלים. שני ארגונים נטלו אחריות לפיגוע: ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וארגון בשם "הארגון להגנה על בתי הכלא המצרים", שטען כי לקח חלק בפיגוע על מנת למחות על עינוי אסירים בבתי הכלא המצריים.[1][2] בפיגוע נרצחו תשעה אזרחים ישראלים ו-17 נוספים נפצעו ממקלעים אוטומטים ורימוני יד.[3] זו הייתה ההתקפה הקשה ביותר על ישראלים במצרים מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979. בפיגוע נהרגו 9 ישראלים ו-17 נפצעו.[4]
לטענת השר אריאל שרון ארגון אש"ף עמד מאחורי הפיגוע.[5]
מאוחר יותר הודיע הממשל המצרי שהפיגוע מומן על ידי גורמים בחו"ל והוצא לפועל על ידי מפגעים שאינם מצרים.[6]
הפיגוע
ביום ראשון, 4 בפברואר 1990, יצא טיול מודרך בן 8 ימים, באוטובוס נהוג בידי נהג מצרי, מישראל למצרים. בתחנה הראשונה, ליד בנייני האומה בירושלים, עלו חברי הקבוצה הירושלמים, ואיתם מדריך הקבוצה והאחראי, אלי מירון מבת ים. קבוצה נוספת עלתה במבשרת ציון, והקבוצה האחרונה עלתה בתחנת הרכבת תל אביב מרכז.
בשעה 7:00 עזב האוטובוס את תל אביב כשהוא בדרכו למצרים. בצומת יד מרדכי עצרו הנוסעים לריענון במרכז המסחרי שבמקום. האוטובוס חצה את רצועת עזה, עבר את מעבר הגבול ברפיח והמשיך מערבה, דרך צפון סיני. אחר הצהרים חצו המטיילים את תעלת סואץ, עברו את איסמעיליה, והתקדמו דרומית מזרחית לכיוון קהיר.[7]
כ-65 ק"מ צפונית לקהיר נחסם האוטובוס על ידי מכונית מסוג פיג'ו 500, ובה שני רעולי פנים, שפתחו באש מתת-מקלעים, והשליכו לעבר האוטובוס רימוני יד. שלושה אוטובוסים עם חיילים בריטים אשר היו מאחורי האוטובוס הישראלי היו עדים לפיגוע.
תשעה מנוסעי האוטובוס בהם המדריך, שקפץ מהרכב כדי לנסות לבדוק מה קורה, נהרגו במקום. רוב האחרים, 17 במספר, נפצעו. פצוע נוסף היה המלווה המצרי, ואילו הנהג המצרי ברח. אחד הישראלים, פנחס פרשט, לא איבד את עשתונותיו, שלף מצלמת וידאו והחל לצלם את המתרחש, עד שנפצע בידו. פרשט טען כי הנציח במצלמתו את המחבלים.[8] מאוחר יותר אישר שר הפנים המצרי, עבד אל-חלים מוסרי, כי לסרט המצולם היה תפקיד חשוב בחקירת הפיגוע.[9] לאחר מכן, התוקפים ברחו מהזירה.
הישראלית רינה קופר, אחות במקצועה, בעלה ד"ר מיכאל, פרופסור ברק, אשתו עדנה, ועוד מספר נוסעים שמצבם איפשר זאת, קמו והגישו עזרה ראשונה לפצועים. הם השתמשו בקרעי בגדיהם כדי לחבוש, ולבצע חסמי עורקים לפצועים.
אחרית דבר
בפיגוע נרצחו 9 ישראלים ו-17 נפצעו. 8 נרצחו באופן מיידי ואדם נוסף מת מפצעיו לאחר הפיגוע בבית החולים מאוחר יותר באותו לילה. הפצועים וההרוגים פונו תחילה לבית חולים באיסמעיליה ובהליופוליס, אך מאוחר יותר הועברו באמצעות מטוס צבאי ישראלי חזרה לישראל.
ממשלת מצרים הוכיחה יעילות, והכריזה על מצב כוננות ביטחוני כללי. בשיתוף עם חוקרים ישראלים החל מצוד על המחבלים, ובמהלכו נעצרו קרוב ל-100 חשודים. תוך יממה נתפס החשוד הראשון, פלסטיני יליד רפיח. על פי פרסומים בעיתון היומי הבריטי הגרדיאן, השב"כ הישראלי עקב אחר חבורה של אנשי הג'יהאד האיסלמי, ומבוקשים נוספים שברחו מרצועת עזה למצרים. גורמים ישראלים הזהירו את ממשלת מצרים מראש על נוכחות החוליה, אך המצרים לא הצליחו לאתר אותה טרם הפיגוע.
המצרים שחררו לתקשורת מידע בצמצום, נודע כי המכונית ששימשה את המפגעים נשכרה מחברת אוויס במלון הילטון בקהיר. צבעה המקורי של המכונית היה אפור, אך המחבלים הסבו אותו ללבן. צוות החקירה המצרי מסר כי החוליה, שכללה את המתכננים והמפגעים, הייתה בת 16 איש, שהתאמנו כולם בלוב.
שר התעשייה והמסחר, אריאל שרון, דיווח שמתכנני הפיגוע היו מגורשים, האחד מעסקת ג'יבריל, והשני בעקבות רצח אהרן גרוס בחברון.
קורבנות הפיגוע והנוסעים הוחזרו לישראל במטוס חיל האוויר הישראלי ב-5 בפברואר אחה"צ. החוזרים סיפרו על יחס טוב לו זכו במצרים.
ראש ממשלת ישראל דאז יצחק שמיר אמר בראיון טלוויזיוני בישראל כי "התקפה הזו מוכיחה ששנאת ישראל עדיין קיימת וחזקה באזור". משרד החוץ האמריקני כינה את הפיגוע "מעשה טרור נורא ואמר שזה ניסיון ברור של אויבי השלום להפסיק את המאמצים לפיוס ודיאלוג".
קרובי החוזרים התלוננו על יחס קשה שניתן להם בנמל התעופה בן-גוריון. חבר הכנסת יוסי שריד כתב מכתב זועם לשר המשטרה חיים בר-לב, בו טען כי במו עיניו ראה שוטרים רודפים אחרי בני משפחות הנפגעים, ואף מכים אותם נמרצות. חבר הכנסת מיכה גולדמן דרש להקים ועדת חקירה בנושא.
צומת יד מרדכי נבחר כאתר הנצחה לתשעת הישראלים שנהרגו בפיגוע, כיוון שבמקום הייתה תחנתם האחרונה בישראל בטרם עברו את הגבול למצרים. האתר ממוקם על גבעה בפינה הדרום מזרחית של הצומת.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האנדרטה בצומת יד מרדכי |
- טיול הדמים למצרים - אתר לזכר הנפגעים בפיגוע
הערות שוליים
- ^ "News article". fas.org.
- ^ Times, Alan Cowell and Special To the New York. "8 Killed and 17 Wounded in Raid On Bus of Israeli Tourists in Egypt" (באנגלית). נבדק ב-2018-04-13.
- ^ "MFA documents". mfa.gov.il.
- ^ הכנסת ה-12, ישיבה 147-אתר הכנסת
- ^ Times, Alan Cowell and Special To the New York. "8 Killed and 17 Wounded in Raid On Bus of Israeli Tourists in Egypt" (באנגלית). נבדק ב-2018-04-13.
- ^ Bidwell (2012-10-12). Dictionary Of Modern Arab Histor (באנגלית). Routledge. ISBN 9781136162985.
- ^ "8 Killed and 17 Wounded in Raid On Bus of Israeli Tourists in Egypt". The New York Times. 5 בפברואר 1990.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ איתן לוין, "פנחס פרשט: בווידאו שצילמתי רואים את הרוצחים", מעריב 17 בפברואר 1990
- ^ ידיעות אחרונות, 8 בפברואר 1990
