פיליפ יוסף
פיליפ יוסף (14 באפריל 1901 – 6 באפריל 1968) היה מבכירי עורכי הדין בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.
קורות חיים
פיליפ יוסף נולד בעיר מונטריאול בקנדה בשנת 1901 כפיליפ ג'וזף, להורים ילידי ליטא שהיגרו לקנדה. אחיו המבוגר ממנו בשנתיים היה דב יוסף, לימים המושל הצבאי של ירושלים במלחמת העצמאות ושר בממשלות ישראל.
למד משפטים באוניברסיטה במונטריאול ובשנת 1924 הוענק לו תואר ראשון. באותה שנה ביקר לראשונה בארץ ישראל. את תואר הדוקטור קיבל בשנת 1927 מאוניברסיטת לונדון.
בשנת 1929 עלה לארץ ישראל, בעקבות אחיו דב יוסף שעלה לארץ שמונה שנים קודם לכן, והתיישב בתל אביב, בה פתח משרד לעריכת דין. עד מהרה הפך משרדו לאחד הידועים בארץ, שבאותה עת לא היו בה משרדים רבים של עורכי דין. במקביל כיהן כיו"ר התאחדות עולי צפון אמריקה[1].
בשנת 1933 רכש יוסף עם שותפים קרקע שלקרן הקיימת היה עניין בקנייתה ובעקבות זאת פרסמה הקרן הקיימת מודעות נגדו. במהרה יושרו ההדורים לאחר שיוסף הבהיר שלא ידע על הפעילות של הקרן הקיימת והוא הסכים למכור את הקרקע לידי הקרן הקיימת במחיר הקרן[2].
בשנת 1934 החליף את שם משפחתו מג'וזף ליוסף, אולם בעיתוני התקופה נהגו לקרוא לו במשך שנים רבות לאחר מכן בשם משפחתו הקודם.
פיליפ יוסף הגן על רבים מחברי ארגון "ההגנה" שנאסרו על ידי שלטונות המנדט. בחודש יולי 1936, בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הגן על האחים נקדימון אלטשולר ועמינדב אלטשולר מרחובות, שהועמדו לדין בפני השופט ראלף בודילי בבית משפט השלום ביפו באשמה כי ביחד עם אדם בשם מרדכי משעלי שכרו שני ערבים כדי שתמורת סכום של 200 לירות ארץ ישראליות יעקרו עצים בפרדס ליד נס ציונה. נקדִימון אלטשולר היה חקלאי ופעיל התיישבות. ולימים יהיה איש המחלקה הערבית בפלמ"ח. עמינדב אלטשולר היה איש ארגון "ההגנה" שעסק בגאולתן של אדמות הנגב. האירוע שהוביל למאסרם החל כאשר אל האחים הגיע ערבי, שהציג עצמו כ"ידיד" ועמו אדם נוסף שהציגו כ"בן דוד". הם סיפרו, כי באו להודיע שבאחד הלילות הקרובים עומדים מחבלים לבצע עקירת עצים בפרדס ליד נס ציונה. האחים מסרו את הידיעה לקצין משטרת רחובות, והוא נפגש עם הערבי שמסר את ההודעה. הערבי הראה לקצין את הפירצה אשר דרכה עתידים המחבלים להיכנס באותו ערב לפרדס. בערב נשלחה לפרדס קבוצת שוטרים ואליהם הצטרפו שומרים משומרי המושבה. בשעה שהאורבים הסתתרו בפרדס, הגיע לפרדס קצין משטרה בריטי ואתו שמונה שוטרים בריטיים וגם הערבי שהמודיע הציגו כ"בן דוד", שהתברר כי הוא קצין ערבי במשטרת יפו. הקצין הבריטי רשם את שמות אנשי רחובות שנמצאו בפרדס וגבה עדויות מפיהם. למחרת האחים אלטשולר וחברם משעלי נאסרו באשמת הסתה למעשי-פשע, בטענה שפיתו ערבים לעקור עצים, כדי שיוכלו לרצוח את העוקרים. קו ההגנה של הסנגור פיליפ יוסף היה כי האירוע הוא בגדר פרובוקציה של הקצין הערבי שנועדה להביא למאסרם של יהודים חמושים הזוממים להרוג ערבים. יוסף הצליח בחקירה הנגדית למצוא סתירות בעדויותיהם של עדי התביעה וב-10 באוגוסט 1936 ניתן פסק דין ובו זיכה השופט בודילי את הנאשמים.
בחודש יוני 1937 התנהל בבית המשפט המחוזי ביפו משפטם של שני נוטרים משכונת אגרובנק בחולון, יצחק פלינט ומאיר סמולי, שנאשמו בהחזקת נשק בלתי חוקית, מאחר שבחיפוש שערכו שוטרים בריטים בבסיס הנוטרים בשכונה נתגלו בתוך ארון במטבח 17 אקדחים, שני מטעני צינור ו-2,991 כדורים. השוטרים העידו כי שני הנאשמים לא היו במטבח בשעת החיפוש. פיליפ יוסף הגן על שני הנאשמים. הוא טען כי החוק דורש "החזקה" פיזית ומאחר שהנאשמים לא היו במטבח בשעה שהתגלה הנשק אין להרשיעם על החזקה. כן טען להגנתם כי המקום היה בחזקתה של הסוכנות היהודית ובפיקוח המשטרה והחזקת נשק בו לצורכי הגנה היא חוקית. בנוסף טען כי בתקנות ההגנה לשעת חירום מ-1936 לא נזכר המונח "החזקה" ועל כן יש לדון את הנאשמים לפי החוק הפלילי הרגיל. השופט הבריטי קיבל טיעון זה והעביר את הדיון לפסים של משפט פלילי רגיל, ולאחר שמיעת העדויות זיכה את שני הנאשמים.
פליפ יוסף נודע כמי שהציל מהוצאה להורג את אברהם שיין ושלום ז'ורבין, שנשפטו יחד עם שלמה בן-יוסף. היה זה במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר ב-29 במרץ 1938, ערבים עצרו מונית שהסיעה יהודים ליד צפת, רצחו ביריות חמישה מנוסעיה, תקפו אישה מנוסעי המונית ורצחו אותה. זמן לא רב לאחר מכן, ב-16 באפריל, הותקפה ביריות מכונית ובה חמישה חברי "ההגנה", שלושה מנוסעיה נהרגו ובהם חברו הטוב של בן יוסף. שלמה בן-יוסף, שהיה חבר בית"ר, ושני חבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, החליטו לנקום את הרציחות. ללא אישור ובניגוד לעמדת מפקדיהם, הם החליטו לתקוף אוטובוס ערבי וב־21 באפריל 1938 הטילו רימון על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה - צפת. הרימון לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה נתפסו על ידי משטרת המנדט. שלמה בן-יוסף ושני חבריו הועמדו לדין ב-24 במאי 1938 בפני בית הדין הצבאי הבריטי בחיפה באשמת החזקת נשק שלא כחוק, וכן ב"כוונה לגרום למוות או נזק אחר". העונש על כל אחד מהסעיפים הללו לפי התקנות לשעת חירום שהפעילו הבריטים בארץ היה מוות. על שלמה בן-יוסף הגן עורך הדין אהרון חוטר ישי ופיליפ יוסף הגן על אברהם שיין ושלום ז'ורבין.
קו ההגנה של פיליפ יוסף היה להוכיח כי אברהם שיין הוא קטין ועל כן אין להטיל עליו עונש מוות וכי שלום ז'ורבין לוקה בנפשו ואינו אחראי למעשיו. הוא הצליח להשיג מפולין, ארץ הולדתו של שיין, תעודות המעידות כי הוא בן שמונה עשרה שנים ולגבי שאלת שפיותו של זורבין העלה כעדים את יהושע ז'ורבין, אביו של שלום ז'ורבין ואת ד"ר היינץ הרמן, פסיכיאטר שנחשב לחלוץ הפסיכיאטריה בארץ בתקופת המנדט. האב העיד כי בנו סבל מדיכאון, היה אחוז חרדה מפני אויבים הרוצים להורגו והיו לו התפרצויות זעם עד כי ילדיו פחדו להימצא במחיצתו. לדבריו נטל בנו תרופות אך אלה לא הועילו לו והאב ניסה לאשפזו אך לא הצליח מאחר שלא היה בידו הסכום הדרוש למימון האשפוז. ד"ר הרמן העיד כי הנאשם סבל מסכיזופרניה, ומשלא התקבל הנאשם לאשפוז העניק לו העד טיפול אמבולטורי. הוא העיד כי בדק את הנאשם בעת מעצרו ומצא כי אז נמצאה מחלתו "במצב תרדמה" עם סימנים לפרנויה, בהאמינו כי בפעולת הירי יש משום שליחות, מבלי שהבין את משמעות המעשה.
בנאום הסנגוריה אמר פיליפ יוסף: "עדיין לא קרה הדבר אף פעם, מימי חורבן הבית השני ועד היום, שיהודי יועלה לגרדום על ידי בית משפט בארץ הזאת. האם עתיד המקרה הזה להיות המקרה הראשון, אשר ייחרת לדורות בדברי ימי ישראל, כשיהודי יועלה לגרדום על ידי בית הדין בארץ-ישראל?"[3].
ב-5 ביוני 1938 נתן בית הדין את גזר הדין; שלום ז'ורבין הוכרז כלא שפוי ונדון לכליאה בבית חולים לחולי רוח בעכו, עד שהנציב העליון יחליט לשחררו. אברהם שיין נדון למוות, אך עונשו הומתק על ידי המפקד הצבאי בארץ הגנרל רוברט הייניג Robert Haining, בזכות היותו קטין, והומר למאסר עולם. לעומת זאת שלמה בן-יוסף נדון למוות והוצא להורג בתלייה בכלא עכו ב־29 ביוני 1938.
ב-29 ביולי 1939 נרצח בירי מן המארב מיכאל עדין, חקלאי מהמושבה מנחמיה, בעת שחרש בפרדסו. בו ביום נרצחו שלושה ערבים מכפר סמוך שבקרבת מקום הירצחו של עדין. המשטרה הבריטית עצרה כחשודים במעשה שמונה אנשים, חלקם תושבי האזור, ואחרים שסיירו באותו זמן בסביבת מנחמיה. העצורים היו אברהם דסקל, מוכתר נהריים, מקס פורטמן, אברהם כץ, גיורא שיננסקי (שנאן), אברהם הירשברג, מפקד הנוטרים באזור טבריה, דוד שאלתיאל, בצלאל מראד ונחום קרמר-שדמי, איש מנחמיה. ב-29 באוגוסט 1939 הועמדו השמונה לדין באשמת הריגתם של שלושת הערבים. פיליפ יוסף הגן על שלושת אנשי "ההגנה". עורך הדין יעקב שמשון שפירא הגן על הירשברג ומראד ועורך הדין מרדכי אליאש הגן על יתר שלושת הנאשמים. גיורא שנאן היה מפקד גוש עמק הירדן. דוד שאלתיאל עסק בענייני רכש של ונחום קרמר היה מפקד מחוז הצפון. כבר בתחילת הדיון המשפטי זוכו הירשברג ומראד ובעקבותיהם זוכו ב-14 בספטמבר 1939 גם ששת הנאשמים האחרים ובהם שלושת מפקדי "ההגנה". זאת לאחר שבית המשפט מצא כי כל העדויות שהוצגו כנגדם במהלך המשפט היו מופרכות. לשלושת המפקדים עוד נכונו בעתיד עלילות; שאלתיאל היה לאלוף בצה"ל. נחום שדמי היה לאלוף-משנה בצה"ל. גיורא שנאן היה לסגנו של יצחק שדה בפלמ"ח, מפקד הדגניות במלחמת העצמאות ומג"ד בחטיבת גולני.
המשפט המפורסם האחרון שניהל היה משפט סירקין-רייכלין, שהיה חלק מן המפנה ביחס השלטון הבריטי לארגוני המחתרת של הישוב היהודי בארץ. בחודש מרץ 1939 הגיעו לסיומן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, השתרר שקט יחסי בארץ, החלה תקופה של מאסרים, של חיפושים אחר מחסני הנשק של ההגנה. במהלך החיפושים הצליחו הבריטים לגלות מחסני נשק חבויים של ההגנה, שנקראו במינוח של הארגון "סליקים", במושב משמר השלושה ובכפר הנוער בן שמן. הבריטים ניהלו משפטים נגד חברי הארגון, שהידוע בהם היה משפט בן שמן. לאחר משפט בן שמן התחילו השלטונות להפעיל לחץ מדיני על היישוב היהודי להתפרק מנשקו ולמסרו לשלטונות. פעילות הצבא הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה פתחה בפני ארגון "ההגנה" אפשרויות להשגת נשק. בראש פעולות רכש הנשק מהצבא הבריטי עמד יהודה ארזי. אחד הפעילים היה אברהם רייכלין, שכסיפור כיסוי עבד כנהג מונית ובפועל עסק בהברחת נשק עבור "ההגנה". ב-1943 תפסו הבריטים שני עריקים בריטיים שהבריחו נשק ל"הגנה" והעבירו אותו לידי רייכלין. ב-11 באוגוסט 1943 נידונו השניים ל-15 שנות מאסר. הנידונים מסרו את שמו של רייכלין, כאיש הקשר שהוביל את הנשק במכוניתו. רייכלין הועמד לדין והבריטים צירפו כנאשם במשפט גם את אריה (לייב) סירקין (סריג) שלא היה לו קשר לפעולת הרכש. פיליפ יוסף הגן על סירקין, ועל רייכלין הגן עורך הדין אשר לויצקי. גזר הדין ניתן ב-27 בספטמבר 1943. סירקין נידון ל-10 שנות מאסר, ורייכלין ל-7 שנות מאסר. בשנת 1946 המתיק הנציב העליון את עונשם של סירקין ורייכלין, ושניהם שוחררו.
מלבד המשפטים המפורסמים, שהיו בגדר אירועים לאומיים ביישוב, ייצג פיליפ יוסף נאשמים רבים שעמדו לדין בשל עבירות חמורות כהריגה ורצח. כמו כן הוא הופיע במשפטים אזרחיים בעלי משמעות לאומית וניהל משפטי קרקעות. כך הצליח לבצע רכישת שטחי קרקע נרחבים בכפר עתיל, מזרחית לחדרה, זאת חרף התנגדותם של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני והוועד הערבי העליון. כמו כן שימש גם כיועץ המשפטי של חברות חשובות וייצג בארץ את חברת ג'נרל מוטורס.
חרף מעמדו בארץ ישראל, כעורך דין מפורסם שהופיע במשפטים בעלי אופי לאומי שהצליח להציל נאשמים מעונשים כבדים ומחבל התלייה, נראה היה כי פיליפ יוסף לא נקלט היטב בארץ. הוא לא שלט בשפה העברית ואל לקוחותיו היה פונה ביידיש רצוצה. כך למשל במשפטם של בן יוסף, ז'ורבין ושיין הוא נתן לנאשמים עצה ביידיש איך להתנהג מול השופטים: "רעדט ניט צו פיל, איהר זענט ניט וויט פון שטריקל" (בעברית: "אל תדברו יותר מדי, אין אתם רחוקים מן החבל")[4]. בסופו של דבר, לאחר שבע עשרה שנים בארץ ישראל, חזר בשנת 1944 לקנדה ובה חי את שארית חייו. הוא התגורר במונטריאול, היה חבר לשכת עורכי הדין הקנדית וניהל חברות שונות. עם זאת, תמך במדינת ישראל וערך בביתו מסיבות ומגביות לטובת מוסדות שונים במדינה. פיליפ יוסף נפטר בשנת 1968.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר פיליפ ג'וזף (יוסף)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3821.
- פיליפ יוסף טוען בפני בית הדין במשפטם של בן יוסף, ז'ורבין ושיין באתר מכון ז'בוטינסקי.
- יעקב מרגולין ואליעזר ויצטום, פסיכיאטריה ומשפט בארץ ישראל – היבטים היסטוריים (אורכב 30.09.2013 בארכיון Wayback Machine), רפואה ומשפט 41 (דצמבר 2009), "פרשת ז'ורבין" עמ' 133–139.
- "מיכאל עדין - נורה בגבו על ידי מתנקש ערבי ומשפט השמונה" באתר "סיפורי ארץ ישראל - מצבות מדברות".
הערות שוליים
- ^ חגיגת הרביעי ביולי בת"א, דואר היום, 7 ביולי 1931
- ^ כיצד נגמר הרעש שהוקם מסביב לקניה אחת, דואר היום, 20 במרץ 1933
- ^ דוד תדהר (עורך), "שלמה בן-יוסף (שלום טבצ'ניק)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1765.
- ^ דוד לאזר "ראשים בישראל" הוצאת עמיחי 1953. חלק ראשון בעמ' 192.
