פנלו
| מדינה / טריטוריה |
 הולנד |
|---|---|
| מחוז |
.svg){kind=small} לימבורג |
| ראש העיר | אנטוון שולטה (Antoin Scholten (VVD |
| שפה רשמית | הולנדית |
| שטח | 128.99[1] קמ"ר |
| גובה | 21 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 101.542[2] (2018/11) |
| ‑ צפיפות | 814 נפש לקמ"ר[3] (2018) |
| קואורדינטות | 50°22′N 6°10′E / 50.367°N 6.167°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| https://www.venlo.nl/ | |
פנלו (בהולנדית: Venlo (מידע • עזרה)) היא עיר במחוז לימבורג בדרום הולנד, השוכנת בסמוך לגבול עם גרמניה, על שפת נהר המז.
היסטוריה
בשנת 675 קיבלה העיירה פנלו מעמד של עיר. מיקומה במקום שיש בו מים, מקום רדוד לעבור את הנהר ומפגש של הרבה דרכים, הופך אותה בימי הביניים לתחנת מסחר חשובה. ב-1375, הייתה פנלו לחברה בברית ערי הנזה.
בשל חשיבותה האסטרטגית, הוטל מצור על העיר פנלו מספר פעמים. המצור המשמעותי ביותר הוטל עליה ב-1702. היא הייתה תחת הכיבוש הספרדי, חלק מהרפובליקה ההולנדית והצרפתית ולבסוף, כחלק מהמחוז החדש "לימבורג", הפכה לחלק של הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה[4].
בפנלו נתגלו מטבעות רומיים וקלטיים וכן גשר רומי החוצה את נהר המז. ככל הנראה היה זה היישוב שנקרא Sablones, ששכן על הדרך שחיברה את מאסטריכט לקסנטן (גרמניה). הפנלונרים מדברים בעגה הולנדית קרובה יותר לגרמנית.
במאה ה-19, הרסו את חומות העיר כדי לאפשר את התרחבותה לכיון האזור הכפרי. במסמכים משנים אלה מוזכרת פנלו כתחנת סחר חשובה. היא התפתחה להיות אחת התחנות החשובות ביותר באזור הריין-מז.
בשל חשיבותה האסטרטגית, הוטל מצור על העיר פנלו מספר פעמים. המצור המשמעותי ביותר הוטל עליה ב-1702. כתוצאה מכך היא הייתה חלק מהרפובליקה ההולנדית ומאוחר יותר חלק מממלכת הולנד הנפוליאונית.
ב-1819 מהגרת מגרמניה לפנלו משפחת החרטים היהודיים וינר (Wiener). בנם יעקב (Jacob Jacque, 1815-1899) עיצב יחד עם אחיו ליאופולד וינר את בול הדואר הראשון של בלגיה[5], שעליו דמותו של המלך ליאופולד הראשון. ב-1851 הוא שותף בעיצוב הבול ההולנדי הראשון.
בשנת 1936 חגגה הקהילה היהודית הקטנה בפנלו, שהיו בה 40 משפחות בלבד, 70 שנה לבית הכנסת. יו"ר הקהילה פיליפ כהן בנאומו, מציין שמיקומה של פנלו, 3 ק"מ מגבול גרמניה, שבה הוטלו גזירות על היהודים, גרם לכך שקהילת פנלו עזרה ותמכה בפליטים שבאו מצידו השני של הגבול[6].
מלחמת העולם השנייה
ב-9 בנובמבר 1939, נחטפו שני סוכני מודיעין בריטים על ידי האס דה [SD] במה שנודע כתקרית פנלו(אנ'). התקרית שימשה לנאצים כאמתלה לקשור את בריטניה לניסיון ההתנקשות של גאורג אלזר באדולף היטלר יום לפני כן וכדי להצדיק את פלישתם להולנד,עד אז מדינה נייטרלית, ב-10 במאי 1940.
בפנלו היו הן גשר רכבת והן גשר כביש על פני נהר המז, העיר ניזוקה קשות בפשיטות הפצצה על הגשרים בין ה-13 באוקטובר ל-19 בנובמבר 1944 לקראת סוף המלחמה. בעלות הברית ניסו 13 פעמים להרוס את הגשרים כדי לנתק את קווי האספקה של הגרמנים וכדי לחסום את נתיב נסיגתם. מאמצים אלו נכשלו והיו אלה הכוחות הגרמנים הנסוגים שבסופו של דבר פוצצו את הגשרים בניסיון לעצור את התקדמותם של בעלות הברית. פנלו שוחררה במתקפה שהגיעה ממזרח, מתוך גרמניה עצמה.
כ-300 מתושבי פנלו נהרגו בפשיטות אלו. הפשיטות החריבו חלק ניכר מבנייניה ההיסטוריים של העיר. אף על פי כן, כמה מהבניינים העתיקים, כמו בניין העירייה שרדו את המלחמה ללא נזק משמעותי.
לאחר מלחמת העולם
עד לסוף שנות התשעים סבלה פנלו ממטרדים כתוצאה מנגע הסמים. הרשויות הארציות והעירוניות יזמו כמה פעולות, בין השאר העברת הקופי שופ הגדולים של העיר אל הפרברים, שם הם המשיכו לפעול באזור שירות לשעבר. כתוצאה מכך הופסקה פעילות זו במרכז העיר והעסקים הללו היו כעת קרובים יותר לכביש המהיר.
ב-2001 התמזגו עם פנלו היישובים בלפלד וטחלן. זה האחרון היה במקור חלק מדוכסות יוליך, לפני מאות שנים, בעוד שבעבר הייתה פנלו חלק מדוכסות חלרה.
ב-2010 התמזג היישוב ארסן אן ולדן עם פנלו.
הקהילה היהודית בפנלו
היהודים הראשונים התיישבו בפנלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14, כאשר נהנתה העיר מתקופת שיגשוג. רחוב בעיר הקרוי "רחוב היהודים" (בהולנדית: Joodenstraat) קיים מתקופה זו. עם פרוש המאה ה-15 היו כמה מיהודי העיר פעילים כמלווי כספים וכבעלי בתי משכון. נראה שהיהודים עזבו את העיר בעקבות שקיעת המערכת הכלכלית שלה במהלך שנות השישים של המאה ה-15 כמעט מאה שנים לאחר מכן, ב-1544, הוענקה הרשות לשלושה יהודים להתיישב בעיר עם משפחותיהם כדי להקים ולנהל לבנק להלוואות. כמו כן ניתנה להם הרשות לבצע שחיטה על פי ההלכה לצורכי אספקת הבשר שלהם ולהקים בית עלמין. שנתיים מאוחר יותר בוטלו זכויותיהם של היהודים.
בהמשך לא התגוררו בפנלו יהודים עד להענקת זכויות אזרח ליהודי הולנד בסוף המאה ה-18. רוב היהודים הראשונים שהתיישבו אז בעיר הגיעו מגרמניה. בית הכנסת הראשון בתקופה המודרנית פעל בראשית המאה ה-19 בעליית גג בשער קולן (Keulsepoort). ב-1827 הועתק מקומו של בית הכנסת למבנה ששימש בעבר כבית מחסה לעניים של הקהילה הפרוטסטנטית.
ב-1827 הוכרו יהודי פנלו כקהילה עצמאית. קודם לכן, הם נחשבו כחלק מקהילת יהודי העיר סיטארד. ב-1865 הוקם בית כנסת חדש כשהתרומות לבנייתו הגיעו בין השאר ממלך הולנד, משלטונות העיר והמחוז ומתורמים פרטיים. באותה עת הגיעה אוכלוסיית יהודי פנלו לשיאה.
באמצע המאה ה-19 הונהגה קהילת יהודי פנלו על ידי ועד קהילה. גופים רשמיים נוספים של הקהילה כללו ועד לניהול הסיוע לעניים. יהודי פנלו הפעילו ארגוני מתנדבים לפעילות חברה ותרבות. החינוך היהודי לילדי הקהילה ניתן על ידי מורה ששימש גם כחזן וכשוחט. בין השנים 1820–1887 קברה קהילת יהודי פנלו את מתיה בבית הקברות היהודי ששכן ברחוב קרקהופואך (Kerkhofweg). כמה שנים מאוחר יותר הוקם בית עלמין חדש בחנזנסטראט (Ganzenstraat).
יהודי פנלו במאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 התערו יהודי פנלו בחברה הכללית וחיו בשכנות לנוצרים. על פי רוב הם נהנו ממצב כלכלי טוב. רובם עבדו כבעלי חנויות, כקצבים, או כסוחרים, חלק מהם עבדו כבעלי מלאכה והיו גם כמה שהקימו לימים מפעלים קטנים. ב-1928 הוקם "חוג הידידים היהודים" (Joodsche Vriendenkring) אגודה לתרבות שהוציאה לאור עיתון פרו-ציוני. הנוער היהודי קיים פעולות חברה, למד בימי ראשון לימודים יהודיים בבנין בית הכנסת. כמה מחברי הקהילה היו פעילים בגופי הממשל העירוניים.
היותה של פנלו צומת רכבות חשוב במעבר מגרמניה להולנד, גרמה לכך שהגיעו לשם רכבות מלאות פליטים יהודים מכל רחבי מזרח אירופה. אם לא היו להם תעודות מתאימות או מספיק כסף הם נשלחו משם חזרה לגרמניה. ראשי הקהילה ארגנו ב־1933 "ועד לסיוע לפליטים" (Comite voor Joodsche vluchtelingen Venlo). הוועד ארגן תמיכה ב-130 גברים יהודיים שהוחזקו במחנה פליטים ליד מנזר הלב הקדוש (Heilig Hartklooster) של הנזירות הדומיניקניות בראובר (Reuver)[7], כמו כן חילקו מזון, מים ושמיכות גם לאלו שלא נתנו להם להיכנס להולנד.
במהלך הכיבוש הגרמני של הולנד במלחמת העולם השנייה נרדפו יהודי פנלו כמו כל יהודי הולנד. משלוחי גירוש רבים יצאו באוגוסט, אוקטובר ונובמבר 1942. כרבע מיהודי העיר הצליחו להתחבא וכמה מהיהודים הצליחו לברוח מהולנד. בשנת 1943 נשלחו 700 אסירים ממחנה הריכוז פיכט לעבודות כפייה בבסיס הלופטוואפה שליד פנלו. שדה התעופה, הופצץ כל הזמן על ידי בנות הברית ולכן פלוגות היהודים נשלחו לתקו את מסלול ההמראה, תוך כדי ההפגזות ורבים נהרגו על המסלול, פלוגות העבודה הללו כונו "קומנדו הנסיעה לשמיים" (Himmelfahrtkommando)[8] אחרוני יהודי פנלו גורשו מהעיר באפריל 1943. ב-8 באפריל 1943, הכריז המפקד העליון לביטחון (Generalkommissar fur das Sicherheitswesen) בהולנד, הנס ראוטר (Rauter), על לימבורך כ"נקיה מיהודים", אף על פי שידע שיש עוד מסתתרים. העובדה שלא נותרו בעיירה עד יהודים לא מנע מעיריית פנלו לשלוח לקהילה היהודית ב-13 במרץ דרישה לתשלום מיסים.
מעטים בלבד מיהודי פנלו שרדו את המלחמה ועלה בידם לשוב לעיר עם סיומה. בית הכנסת של פנלו ניזוק קשות במהלך הפצצה אווירית ב-1944. עם זאת, כמה ספרי תורה ותשמישי קדושה שרדו את החורבן.
העיר הייתה צפופה מדי וכולם הכירו את כולם, כך שקשה היה להסתתר בה, אבל האזור הכפרי מסביב היה מיושב בפחות צפיפות ועל כן הוחבאו כמה ילדים מהקהילה ואחרים מכל רחבי הולנד אצל איכרים בכפרים הסמוכים. ב-1958 הוצבה טבלת זיכרון על קיר אחד הבתים בכפר טינריי (Tienray) הסמוך שבו הוחבאו ילדים יהודים במהלך המלחמה. בין המסתתרים והפליטים שעברו דרך פנלו היו גם כמה דמויות ידועות. הסופרת סרפינה קלרה אנשדט, רות קנטרוביץ (Ruth Kantorowicz), יהודיה שהתנצרה הגיעה לפנלו ב-1937, אל הכרמיליתיות וב-31 בדצמבר 1938 כשאדית שטיין מגיעה למנזר באכט (Echt) היא ממונה להיות המזכירה שלה הן מגורשות יחד[9]. כמה משפחות איכרים באזור קבלו את אות חסידי אומות עולם.
מהקהילה הקטנה נרצחו 93 אנשים[10][11].
היהודים המעטים ששבו לפנלו לאחר המלחמה וניסו להחיות מחדש את חיי הקהילה, נדרשו על ידי העירייה לשלם חובות המיסים על רכושם על שנות המלחמה, ראש הקהילה קיבל מהעירייה הוראה שעליו לממן את תיקון גדר בית הקברות היהודי ולשלם את חשבון המים שדלפו מהצינורות בהריסות בית הכנסת במשך כל המלחמה. בין השנים 1945–1947 התקיימו תפילות בכנסייה הפרוטסטנטית. קהילה רפורמית התקיימה בפנלו לזמן קצר במהלך שנות ה-60. ב-1965 התקבלה החלטה לא לשקם את בית הכנסת של פנלו והבניין נהרס עד היסוד. קהילת יהודי פנלו חדלה להתקיים מעשית ב-1975, ב-1986 היא פורקה גם מבחינה מנהלית ומעט היהודים שנותרו בה עברו להשתייך לקהילת לימבורג.
בתי הקברות היהודיים מוחזקים על ידי עיריית פנלו. בפברואר 1999 הוסר הלוט מאנדרטה לזכר יהודי הקהילה שנספו בשואה. ב-2004, במהלך עבודות בנייה בקרבת רחוב היהודים הישן, נחשפו שרידי מקווה, שהוא, ככל הנראה, העתיק ביותר בהולנד. מקווה זה, שמתוארך ככל הנראה למאה ה-13 שוקם ובספטמבר 2011 הוא הועבר למוזיאון בלימבורג. עם זאת, במשך זמן רב היו ספקות בנוגע לזיהויו של המבנה ובדיון שהתקיים בפברואר 2014 התברר שהמבנה אינו מקווה כלל וכלל.
אנדרטה לזכר הקהילה היהודית ושער הכבוד
ב-23 במאי 2017, נחנכה בפנלו "סינגוגפלאין"[12] (Synagogeplein) במקום שבו עמד בית הכנסת ולזכר הקהילה שכבר איננה. בין אבני הככר משולבים פסוקים בכל השפות המדוברות כיום באוכלוסיות המהגרים השונות בהולנד. בקצה הככר יש שער לכיוון החנייה על גדות המאס, שער כבוד שעליו יש לוח עם דמותו של פיליפ כהן[13], מי שהיה מראשי הקהילה בזמן השואה ולאחריה.
אוכלוסיית יהודי פנלו במשך השנים 1809–1930
- 1809 – 18[14][15]
- 1815 - 4
- 1820 - 46
- 1830 - 64
- 1840 – 101
- 1862 - 119
- 1869 – 135
- 1899 – 102
- 1909 - 89
- 1920 - 71
- 1930 – 86
- 1951 – 32
- 1971 - 32
לקריאה נוספת
- Gerrit van der Vorst, EEN DIEPZWARTE SLUIER, Gerrit van der Vorst, 2014
- Joseph Michman, Hartog Beem, Dan Michman, Pinkas, vertaalt uit het Hebreeuws door Ruben Verhasselt, Contact, Amsterdam, 1999, p. 354, 512, 538, 577-80
- Mozes Heiman Gans, MEMORBOEK, Bosch& Keuning n.v. Baarn, 1972, p. 537
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
ראו גם
הערות שוליים
- ^ "Regionale kerncijfers Nederland" [משרד הסטטיסטיקה של הולנד- מספרים ראשיים לפי מחוז] (בהולנדית). נבדק ב-2018-12-30.
- ^ "Bevolkingsontwikkeling; regio per maand" [משרד הסטטיסטיקה של הולנד-התפתחות אוכלוסיה - מחוז חודשי] (בהולנדית). נבדק ב-2018-12-30.
- ^ "Regionale kerncijfers Nederland" [משרד הסטטיסטיקה של הולנד- מספרים ראשיים לפי מחוז] (בהולנדית). נבדק ב-2018-12-30.
- ^ The History of Venlo, Venloverwelkomt, 2019 (באנגלית)
- ^ Ruud Van Capelleveen, Jacob Wiener, FILAHOME.NL, 11.4.1987 (בהולנדית)
- ^ Mozes Heiman Gans, MEMORBOEK, Derde 1972, Baarn: Bosch & Keuning n.v.,, 1971, עמ' 537. (בהולנדית)
- ^ Jozeph Michman, hrtog Beem, Dan Michman, תרגום: Ruben Verhasselt, Venlo, Limburg, Pinkas Geschiedenis van de joodse gemeenschap in Nederland, 1992, Amsterdam: Cotact, 1985, פנקס הקהילות, עמ' 579, מסת"ב 90-254-9513-3. (בהולנדית)
- ^ Dr. J. Presser, כרך 2, Het kamp Vucht, ONDERGANG De Vervolging en Verdelging van het Nederlandse Jodendom 1940-1945, 4, S-Gravehage: Staatsuitgeverij/Martunus Nujhof, 1965, עמ' 389. (בהולנדית)
- ^ Gerrit Van der Vorst, De deportatie van zuster Ruth Kantorowicz, EEN DIEPZWARTE SLUIER, 2014, Amsterdam: Gerrit Van der Vorst, 2014, עמ' 248 - 250, מסת"ב 9789462546479. (בהולנדית)
- ^ Joodse slachtoffers 2e WO gemeente Venlo A t/m L, Blik op de wereld.nl/geschiedenis, 24/1/2019 (בהולנדית)
- ^ Joodse slachtoffers 2e WO gemeente Venlo M t/m Z, Blik op de wereld .nl/geshciefenis, 24/1/2019 (בהולנדית)
- ^ Synagogueplein, Q4 Het Verhaal (בהולנדית)
- ^ Ruben Ridderhof, Onthuling Venlo legt zere plek blot, Christenen voor Israel, 24.5.2017 (בהולנדית)
- ^ Van der Vorst, Gerrit (2014). ""Als de teekenen niet bedriegen..."". Een diepzwarte sluier. Gerrit P. Van der Vorst. p. 46. ISBN 9789462546479.
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 "Venlo verbreekt stedenbanden" [פנלו מנתק קשרי עירים תאומות] (בהולנדית). Omroep Venlo. 2018-09-14. נבדק ב-2018-12-30.(הקישור אינו פעיל, 13.2.2019)
