פקודת שובך יונים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שובך יונים הייתה תוכנית המגננה של צה"ל להדיפת מתקפה מצרית בחזית חצי האי סיני. התוכנית הייתה מבוססת על כוחות שהיו פרוסים על תעלת סואץ, וכן על עתודה של כוחות השריון שהיו מרוחקים מתעלת סואץ ועמדו בקו התעוזים. על כוחות אלו היה לסייע לכוחות שעל שפת התעלה ובמעוזי קו בר-לב, לתגבר את המעוזים ולאייש את הסוללה שעל שפת התעלה. כך, על פי התוכנית, ימנע צה"ל מן המצרים את צליחת התעלה. אף על פי שהייתה זו תוכנית מגננה, הרי שהיא לא כללה התמודדות רצינית עם צורך בקרב נסיגה, ופעלה תחת עקרון "אף שעל". זאת, בדומה לתפיסת המגננה הישראלית בחזית רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

סד"כ צה"לי לשובך יונים

הסד"כ הצה"לי כלל גדוד שאייש את המעוזים (בסך הכל 16 מעוזים מאוישים, בפרוץ המלחמה היו בו כ-450 חיילי חי"ר ועוד כ-50 טנקיסטים), חטיבה מרחבית 275 ואוגדה 252 (אוגדת סיני). כן נכללו כוחות נוספים כגון יחידות בקרה, יחידות נ"מ ועוד.

מתקני ההצתה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אור יקרות

לאחר מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה, נהגה רעיון חדש במטה על פיו, ייבנו מתקני הצתה חבויים בסוללת העפר הישראלית המשקיפה על המים. במקרה של חשש לחצייה מצרית, מתקנים אלו יזרימו סולר בכמויות גדולות שיצוף על פני מי התעלה הזורמים. סולר זה יוצת ויהווה מחסום אש שיקשה מאד על חצייה מצרית של התעלה. בסופו של דבר הבינו בפיקוד כי הפעלת תוכנית כזו דורשת הצבת מיכלי סולר ענקיים בסביבה רגישה ונפיצה וגם אם אלו היו מתחת לאדמה, עדיין לא היו מוגנים דיים. התברר איפוא כי שיטה זו בעייתית מידי והיא ננטשה עוד כשהיה אריאל שרון אלוף פיקוד הדרום. עם זאת כדי להרתיע את המצרים, המשיך צה"ל לתחזק בצורה מסוימת 2 מתקנים כאלו והציב עוד מתקני דמה. בראשית ההרעשה המצרית ביום כיפור, המערכות לא היו פעילות, אם ממצב תחזוקתי נמוך או משום שלא היה מי שיפעיל אותן.

אירועי המלחמה

בתחילת מלחמת יום הכיפורים היה אלוף אלברט מנדלר מפקד אוגדת סיני אשר ברשותה היו כמעט 300 טנקים מאורגנים ב-3 חטיבות שריון. בעקבות איחור הדיווחים ועקב כך ששעת הפתיחה באש הייתה אמורה להיות ב-18:00, על פי המידע המודיעיני שהתקבל מהמוסד באותו בוקר, למרות רצונו לקדם כוחות לכיוון התעלה, נמנע האלוף מנדלר מקידום טנקים בבוקרו של היום כדי שלא ליצור התגרות במצרים. הוא קבע שתתקיים תזוזה רק לאחר השעה 16:00. עקב גישה זו לא קודמו הטנקים אל המעוזים אלא רק לאחר תחילת ההרעשה המצרית.

כתוצאה מפקודתו של אלוף הפיקוד, גונן, לא להזיז את הטנקים וציותו של האלוף מנדלר לפקודה חצו כוחות חי"ר מצריים, תחת חיפוי ארטלירי את התעלה ללא התנגדות. לאחר התבססות בגדה המזרחית של התעלה, כבשו כוחות החי"ר המצריים, המשופעים בנשק נ"ט את עמדות הירי הישראליות ומנעו את חבירת הטנקים למעוזים הנצורים.

בכך למעשה לא יצא מבצע שובך יונים אל הפועל ואנשי המעוזים היו מכותרים כאשר למצרים יש דריסת רגל חזקה בצדה המזרחי של התעלה.

כישלון המבצע

כפי שהובהר יציאתם של הטנקים מאוגדת סיני הסדירה לכיוון המעוזים הייתה מאוחרת מידי, אי לכך הושמדו טנקים רבים על ידי הכוחות המצריים שחיכו להם. במהלך השבוע הראשון של המלחמה ובמיוחד עד ה-9 באוקטובר ניסו שוב ושוב כוחות סדירים ומילואים להגיע אל המעוזים אך שום ניסיון כזה לא צלח. חיילים מ-2 מעוזים בלבד הצליחו להימלט, כל החיילים ממוצב פורקן ו-24 חיילים ממוצב מילאנו ב', כאשר 19 נוספים ממילאנו נתקעו ברחובות העיר קנטרה ומתוכם נלקחו 8 לשבי והשאר נהרגו.

אריאל שרון שהיה אחד מ-3 מפקדי האוגדות הלוחמות בסיני במלחמת יום הכיפורים, לחץ כל העת על חדירה ישראלית לכיוון התעלה יחד עם פינוי המעוזים וזאת למרות ההתנגדות המצרית העיקשת. רצונות אלו שלו נתקלו בחומת סירוב של הפיקוד הבכיר (בעיקר מצד אלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש) ולא יצאו לפועל, לפחות לא לפי תוכניותיו של שרון.

מתקפת הנגד הישראלית של ה-8 באוקטובר הייתה המאמץ העיקרי שעשתה ישראל לשיחרור אנשי המעוזים, אך משזו נכשלה לא הייתה לצה"ל אפשרות צבאית לחלץ את הלכודים והמכותרים.

ההתייחסות המצרית לשובך יונים

בספרו "חציית התעלה" מתאר מי שהיה הרמטכ"ל המצרי במלחמת יום הכיפורים, סעד א-שאזלי את הידע המצרי אודות תוכנית שובך יונים. לדבריו:

הכרנו את תוכניתו של האויב להגנת התעלה על בורייה. שובך יונים הייתה תוכנית שמרנית בנוסח בית ספר לקצינים... הערכנו שהאויב יוכל לצאת למתקפות נגד בעזרת תת-יחידות בסדר גודל של פלוגות או גדודי טנקים תוך 15-30 דקות משעת ה-ש. מתקפות נגד גדולות בכוח של חטיבה צפויות כשעתיים לאחר שעת ה-ש.

סעד א-שאזלי, "חציית התעלה", מערכות:1987, עמ' 162.

לאחר סקירת התוכנית הישראלית, מתאר שאזלי את התוכנית המצרית להתמודדות עמה:

כדי להוציא כוח זה מכלל פעולה שיגרנו לעברה השני של התעלה חמש דיוויזיות חי"ר. הן חצו בחזית רחבה ככל האפשר, למעשה לכל אורך התעלה... כל דיוויזה הייתה אמורה להגן על ראש הגשר שלה כנגד מתקפות שריון עזות של האויב. לפיכך תגברנו כל אחת מהן בחטיבת טנקים (שלושה גדודים); גדוד של תותחים נ"ט מתניייעים SU-100; וגדוד של נשק נגד טנקים מונחה. נוסף על כך היו חיילי החי"ר עצמם מצוידים בכל כלי נשק נגד טנקים ונגד מטוסים מיטלטל או נגרר שהיה בכוחם לשאת.

סעד א-שאזלי, "חציית התעלה", מערכות:1987, עמ' 162-163.

כוחות השריון הישראלים אכן נעו לגזרת התעלה בהתאם לצפי המצרי - ביחידות קטנות. אלו, נתקלו במערכי הגנה זמניים רוויי נ"ט שפגעו קשות בשריון הישראלי, ולמעשה מנעו ממנו לחבור למעוזים ולהגיע לרמפות שעל הסוללה הישראלית על התעלה וגבו אבדות רבות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • עמנואל סקל, "הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים", "הוצאת מעריב", 2011.