פרד מונוסון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרד מונוסון
פרד מונוסון בסיור במתקני הוועד למען החייל לבית החייל בבאר שבע
פרד מונוסון בסיור במתקני הוועד למען החייל לבית החייל בבאר שבע
פרד מונוסון בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב נוה מונוסון, 4 בדצמבר 1953
פרד מונוסון יושב שני מימין, 1951
בית פרד מונוסון המשמש כיום את המינהלה המקומית של נוה מונוסון
שלט על ביתו של פרד מונוסון בנוה מונוסון

פְרֶד (אֶפְרָיִם) מוֹנוֹסוֹןאנגלית: Fred Monosson‏; 189222 בדצמבר 1972) היה תעשיין, נדבן ופעיל ציוני יהודי-אמריקאי מבוסטון, ארצות הברית, שיזם והקים את היישוב נוה מונוסון.

קורות חייו

פרדריק אפרים מונוסון נולד במוסקבה שברוסיה לאדולף (אברהם) ולבסי (בת שבע) לבית רבינוביץ', שניהם במקור מן העיר נבהרדק שברוסיה הלבנה. אביו, שהיה מנכבדי הקהילה היהודית, חלפן כספים עשיר ובעל בנק פרטי קטן, נרצח ב-1892 על ידי שודדים. אמו, שהייתה בת למשפחת רבנים ידועה, הפכה בעקבות האסון להיות אנטי-דתית, ושבה זמן קצר לאחר הרצח לנבהרדק.[1] בשנת 1904 החליטה האם להגר עם שלושת ילדיה הקטנים, פרד, איזידור ודוד, לארצות הברית והשתקעה בברוקליין שבמסצ'וסטס.

החיים בארץ החדשה לא היו קלים, ופרד התלמיד עזר לפרנסת המשפחה במכירת עיתונים ובניקוי שלג מהמדרכות. באותה תקופה החלו מחלקי העיתונים בשביתה גדולה, ומונוסון שימש כמתווך בין השובתים לבין המוציאים לאור. בדצמבר 1913 נשא לאשה את מיני לבית פולי (1894-1977), ולזוג נולדו שלושה ילדים: אליס, רות ואדולף. מונוסון החל לעבוד בבית חרושת למעילי רוח, תוך כדי לימודי משפטים באוניברסיטת בוסטון. מספר שנים לאחר מכן הקים בעצמו מפעל לייצור מעילי גשם – "Cosmopolitan Manufacturing Co" בקיימברידג'. מונוסון היה מעורב בפעילות ציבורית רחבה בקהילה היהודית והעסקית. בין היתר שימש כסגן נשיא האיגוד המקצועי של פועלי המחט בבוסטון, כנשיא איגוד יצרני מעילי הגשם וכסגן נשיא ארגון עובדי המתפרות בארצות הברית.

מונוסון עשה את עיקר הונו מייצור מעילי גשם וזכה לכינוי "מלך מעילי הגשם של בוסטון". הוא היה מהראשונים בתעשייה שהשמיעו מוזיקה לעובדים כדי להנעים את זמנם ולהגביר את פריון העבודה. במקביל לפעילותו העסקית נרתם מונוסון לפעילות ציונית. עם תום מלחמת העולם השנייה הוא ביקר במחנות העקורים באירופה וסייע רבות לניצולים. לפני קום המדינה הוא גייס תרומות ושלח לארץ בגדים חמים, תרופות ומצרכי מזון. בשנת 1951 נבחר פרד מונוסון כציר לקונגרס הציוני וכיהן כיו"ר המגבית היהודית. מונוסון שימש כיו"ר קרן קיימת לישראל בארצות הברית וכפעיל בוועד למען החייל. הוא תרם רבות לגופים אלו וכן לבתי חולים ולילדים חרשים-אילמים בישראל ובארצות הברית. הוא שימש גזבר הסתדרות ציוני אמריקה היה בין מקימיו של בית ציוני אמריקה וכיהן כיו"ר שלו. כמו כן הקים פקולטה לחקר ישראלי-אמריקאי של בעיות משפטיות בישראל ליד הפקולטה למשפט באוניברסיטת הרווארד.

מונוסון נהג לבקר פעמיים בשנה בישראל, אחת מהן בערב יום העצמאות כאורח על בימת הכבוד במצעד צה"ל. דמותו הססגונית בלטה; הוא היה נהג ללבוש מעיל מהודר, ציפורן אדומה או לבנה קישטה את דש מעילו ומטפחת לבנה ששמו נרקם עליה בצבצה מכיס המעיל. הוא היה מצויד במצלמת סטילס ובמסרטה ותיעד ביסודיות את כל ביקוריו ופועלו. לאחר מות בנו תרמו נכדיו את אוסף הסרטים שצילם.

בעקבות פעילותו הענפה כנדבן וציוני נלהב זכה מונוסון לכבוד ולהערכה מראשי המדינה, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת העבודה גולדה מאיר ושר החוץ משה שרת.

הקמת נווה מונוסון

גולת הכותרת של פעילותו למען מדינת ישראל החלה בשנת 1953, כשבאחד מביקוריו הרבים בארץ פגש בשדה התעופה לוד את עובד המכס אריק וולף, שבשיחה עִמו ספר לו שבכל יום הוא מגיע לעבודה מנתניה הרחוקה. תגובתו הראשונה של מונוסון הייתה: "אם כך, למה שלא נקים יישוב קרוב לשדה התעופה שייועד לעובדי השדה?". גרסה שונה של סיפור הקמת היישוב סיפר המשפטן חיים כהן: לפי גרסתו, בעת ביקור בארצות הברית בשנת 1951, העניק לו מונוסון כמתנה תריסר מעילי גשם, וכהן דחה אותו. מונוסון שאלו בנושא, וכהן השיב שלדעתו אין זה מכובד שעובדיה של מדינת ישראל יקבלו מתנות. הוא הציע להביא לו מתנה, במקום שיקבל מתנה מהנדבן. לאחר שראה כהן שאין בביתו של מונוסון תנ"ך, העניק לו תנ"ך במתנה. הדבר הרשים את מונוסון וגרם לו להחליט לתרום את הסכום הדרוש להקמת יישוב בישראל על שמו.[2]

מכל מקום, עובד המכס וולף גייס חמישה אנשים: חבריו לעבודה במכס אברהם וינר ואברהם קרסין, נציג מהמשטרה אברהם ויינרב ונציג של עובדי אל על שלמה עפרוני. פרד מונוסון הבטיח שיפעיל את קשריו להקמת היישוב בתנאי שייקרא על שמו. מונוסון גייס את הקק"ל תוך זמן קצר יחסית, ולאחר בדיקת שלוש חלופות נקבע שהיישוב הכפרי "נווה אפרים מונוסון" יקום באזור שבין אור יהודה ליהוד. ב-4 בדצמבר 1953 הונחה אבן הפינה ליישוב בנוכחות מונוסון ואישים נכבדים. התושבים החדשים זכו להלוואות בתנאים נוחים מאוד מפרד מונוסון.

פרד מונוסון יחד עם מימי אשתו דאגו מאוד לטיפוח היישוב הצעיר; הוא הקפיד על ניקיון היישוב, דאג להביא שתילי ציפורן מארצות הברית כדי להפריח את היישוב, תרם כספים לנושאי חינוך ותרבות וגייס תורמים נוספים. בכל חורף שלח לילדי היישוב מעילי גשם, סוודרים ואימוניות (טרנינגים). מונוסון נהג גם לתרום מעילי גשם לחיילים, ולפעמים היה מצפין כרטיס טיסה באחד המעילים, כך שחייל יזכה באקראי בפרס יקר.

בעקבות הבטחתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבוא לקוקטייל בבית שיקים בישראל, נענה מונוסון לאתגר והקים ביישוב בית מפואר, ששימש אותו במהלך ביקוריו בארץ. לאחר מותו החליטה משפחתו של מונוסון לתרום את ביתו למועצה המקומית נווה מונוסון. מאז, משמש הבית כבית המועצה המקומית (כיום המִנהלת המקומית) של נווה מונוסון.

למונוסון היה חשוב מאוד ששם היישוב יהיה נווה מונוסון ולא נווה אפרים (כפי שהובטח לו על ידי דוד בן-גוריון). הדרישה של ועדת השמות הממשלתית לשם פרטי בלבד, שהוחלפה בשלב מאוחר יותר לדרישה לשם עברי ולא לועזי, קוממה אותו. בשנת 1962 הוסב שם המועצה המקומית לנווה אפרים מונוסון להבדיל משם היישוב שנשאר נווה אפרים. בשנת 2004 אחרי האיחוד עם יהוד במסגרת איחוד הרשויות, נקראה העיר המאוחדת בשלב הראשון בשם יהוד-נווה אפרים (מיזוג השם הרשמי של שני היישובים המתאחדים) . למרות בקשת פרנסי היישוב לשמר את השם מונוסון, המליצה ועדת השמות הממשלתית לקרוא ליישוב המאוחד בשם יהוד . שר הפנים דאז אופיר פז-פינס קבע לבסוף שהעיר המאוחדת תקרא יהוד-מונוסון וועד הרובע העירוני (שעליו הוכרז במקביל), ייקרא המִנהלת המקומית נווה מונוסון.

ארכיון מונוסון

מונוסון נהג לצלם במצלמת הקולנוע הצבעונית שלו את מסעותיו ברחבי הארץ והעולם. לאחר שנים רבות נתגלה ארכיון הסרטים שלו בבית בנו, ומהסרטים שבו הוכן הסרט "אני הייתי שם בצבע" של הבמאי אבישי כפיר, שהוקרן בערוץ הראשון במסגרת סדרת התעודה "הסיפור האמיתי".

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרד מונוסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ תמונות המשפחה ברוסיה הלבנה.
  2. ^ מיכאל ששר, חיים כהן – שופט עליון: שיחות עם מיכאל ששר, ירושלים: הוצאת כתר, 1989, עמ' 252-253
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0